שאלות ותשובות בהלכות כשרות

כן. השולחן ערוך פוסק שגם אחרי בשר עוף – ואפילו בשר חיה – ממתינים לפני אכילת מאכל חלבי כמו אחרי בשר בהמה, כל אחד לפי מנהגו. אף שבשר עוף בחלב אסור רק מדרבנן, חז״ל לא חילקו בדין ההמתנה.

מאכל פרווה שהתבשל בסיר בשרי נקי נקרא ״נותן טעם בר נותן טעם״. לפי השולחן ערוך מותר לאכול אותו עם חלב, ולמנהג הספרדים מותר אף לכתחילה. לפי הרמ״א נוהגים לכתחילה שלא לאכלו עם חלב, אבל בדיעבד – אם כבר עורב בחלבי – מותר.

שני אנשים שמכירים זה את זה – אחד אוכל בשר והשני חלב – לא יאכלו על שולחן אחד, שמא יאכלו זה מזה, אלא אם עשו היכר: מפה נפרדת, פלייסמט, או דבר שאינו רגיל להיות על השולחן. ושלא יאכלו מאותה כיכר לחם.

מעיקר הדין אפשר להסתפק בכיור אחד, אבל צריך להיזהר שכלים בשריים וחלביים חמים לא יישטפו יחד ושמים רותחים לא ישפכו על כלי מהסוג השני. המקובל היום הוא כיור כפול או מתקני ייבוש וגיגיות נפרדים, וספוגים נפרדים לכל סוג.

כלי ״בן יומו״ הוא כלי שבישלו בו בעשרים וארבע השעות האחרונות. טעם שבלוע בכלי כזה עדיין טוב, ולכן אם בישלו בו בטעות מהסוג השני – המאכל עלול להיאסר. כלי שלא השתמשו בו יממה – הטעם הבלוע בו פגום, ובדיעבד המאכל מותר, אבל הכלי עצמו צריך הכשר.

לכתחילה לא: השולחן ערוך פוסק שאסור לחתוך בסכין בשרית אפילו לחם שאוכלים עם גבינה, כי סכינים אינם נקיים לגמרי משומן. בדיעבד, אם הסכין הייתה נקייה והכול קר – רבים מן הפוסקים מקילים, ויש שמורים לגרד מעט את מקום החתך. דבר חריף שנחתך בסכין בשרית – חמור יותר.

אחרי רוב הגבינות מותר לאכול בשר מיד, אחרי קינוח הפה, הדחה ונטילת ידיים. אבל אחרי גבינה קשה – שהתיישנה כשישה חודשים או יותר, כמו פרמזן – הרמ״א כותב שנוהגים להמתין כמו אחרי בשר. רוב הגבינות הצהובות הנמכרות בארץ אינן ״קשות״ במובן הזה.

קפה עם חלב הוא משקה חלבי לכל דבר, ולכן אחרי בשר ממתינים לפני שתייתו את מלוא זמן ההמתנה לפי המנהג – לרוב המנהגים שש שעות. מי שרוצה קפה מיד אחרי הארוחה – ישתה קפה שחור או עם תחליף חלב פרווה, בכלי שאינו חלבי.

ילדים קטנים אינם מחויבים בהמתנה מלאה, והפוסקים כתבו להקל בהם לפי הגיל והצורך. מקובל שתינוקות ופעוטות אינם ממתינים כלל (רק מקנחים את הפה), ומגיל שלוש בערך מחנכים בהדרגה – שעה, שלוש שעות – עד ההמתנה המלאה בגיל מצוות או מעט קודם.

ההמתנה נלמדת מהגמרא, ״לסעודה אחרת״. רוב הראשונים פירשו זאת כשש שעות, וכך פסק השולחן ערוך. הרמ״א מביא שיטה שאין צורך בשש שעות אלא בסילוק הסעודה ובברכה, וממנה נולד מנהג שעה אחת; מנהג שלוש שעות נהוג בקהילות מסוימות. כל אחד ינהג כמנהג אבותיו.

אם בתבשיל יש פי שישים כנגד החלב שנפל – התבשיל מותר, כי החלב בטל. טיפה קטנה לתוך סיר גדול בדרך כלל בטלה. הסיר עצמו – תלוי היכן נפלה הטיפה ואם היה חם. אין להוסיף מים בכוונה כדי לבטל, ובכל מקרה של ספק – שואלים רב.

תלוי אם הכף הייתה ״בת יומה״ – כלומר שימשה לדבר חלבי חם ב־24 השעות האחרונות. אם לא – התבשיל מותר, והכף צריכה הכשרה. אם כן – משערים אם יש בתבשיל פי שישים כנגד החלק של הכף שנכנס לסיר. גם הסיר והכף עשויים להצטרך הכשרה. כדאי לשאול רב.

מי שנזכר באמצע – מפסיק מיד, מקנח ומדיח את הפה, וממתין עד שישלים את שש השעות. מה שכבר אכל – אין בו חטא מכוון אלא שגגה, ואין צורך בתיקון מיוחד מלבד חרטה וזהירות להבא. אם יש בשר בין השיניים – מסירים אותו.

כן. אחרי מאכל חלבי, לפני בשר, צריך לבדוק את הידיים (או לשטוף), לקנח את הפה – לאכול מעט פת או מאכל מוצק אחר וללעוס – ולהדיח את הפה במים או במשקה. אחרי גבינה קשה ממתינים כמו אחרי בשר. בין בשר לחלב – ממתינים שש שעות, ואין די בקינוח.

בשר בהמה כשרה שבושל בחלב אסור בבישול, באכילה ובהנאה מן התורה. לכן אסור לבשל תבשיל כזה אפילו בשביל גוי או חיית מחמד, ואסור להאכיל ממנו כלב או למכור אותו. בשר עוף בחלב, או בשר בהמה טמאה בחלב – אין בהם איסור הנאה, ומותר לתת לבעלי חיים.

חמאה היא מוצר חלב, ואסור לאכול אותה עם בשר. מרגרינה פרווה, חלב סויה וחלב שקדים מותרים עם בשר, כי אינם חלב. אבל משום ״מראית עין״ נהגו להניח לידם סימן – כמו האריזה או השקדים – כדי שלא ייראה כאוכל בשר בחלב. במסעדה או בהגשה – כדאי שיהיה ברור שזה פרווה.

ביטול בשישים הוא הכלל שלפיו כשמעט איסור נפל בטעות לתוך הרבה היתר ממין אחר, והתבשיל גדול פי שישים מן האיסור – האיסור בטל והתבשיל מותר, כי טעמו אינו מורגש. אין מבטלים איסור לכתחילה, ויש איסורים שאינם בטלים. בכל מקרה מעשי – שואלים רב.

רבים מן הפוסקים מתירים להשתמש באותו תנור לחלבי ולבשרי בזה אחר זה, בתנאי שהתנור נקי, שהמאכלים מכוסים או שאין בהם הרבה אדים, ושלא אופים אותם בבת אחת. יש שמחמירים להפעיל את התנור ריק בחום גבוה בין שימוש לשימוש. הנוהג הרווח: לייחד את התנור לבשרי, ולאפות חלבי בכלים מכוסים.

חכמים אסרו ללוש לחם בחלב או בחמאה, שמא יאכלו אותו עם בשר; ואם עשו כך – כל הלחם אסור. אבל מותר כשאופים כמות קטנה שנאכלת בבת אחת, או כשמשנים את צורתו כך שיהיה ניכר שהוא חלבי. כך נוהגים בלחמניות חלביות מסומנות ובמאפים חלביים.

מותר לבשל סיר חלבי וסיר בשרי על אותן כיריים, גם בזה אחר זה, כי הכיריים עצמן אינן נוגעות במאכל. מלכתחילה לא מבשלים אותם זה ליד זה כשהם פתוחים, שמא יתיז מזה לזה. על פלטה – מניחים כל סיר במקום נקי. אם נשפך תבשיל על הכיריים – מנקים לפני הבישול הבא.

אין צורך להמתין בין דג לחלב. אשכנזים ורבים מן הספרדים אוכלים דג עם חמאה או ברוטב שמנת. יש מן הספרדים שנוהגים שלא לאכול דג עם חלב יחד, בעקבות הבית יוסף, אבל מותר לאכול זה אחר זה. דג אינו בשר לעניין בשר וחלב.

לא. אחרי מאכל חלבי מותר לאכול עוף מיד, בתנאי שבודקים את הידיים, מקנחים את הפה ומדיחים אותו. הדין זהה לבשר בהמה. רק אחרי גבינה קשה ישנה יש שממתינים כמו אחרי בשר. יש נוהגים להמתין חצי שעה או שעה כחומרה.

אם נייר הכסף היה נקי ויבש, ומאכל חלבי מכוסה או בכלי נפרד – בדרך כלל המאכל מותר. אם המאכל החלבי נגע ישירות בנייר כסף שעליו שומן בשרי, בחום – יש חשש, ויש לשאול רב עם כל הפרטים. נייר כסף משומש – נוהגים לא להעביר בין בשרי לחלבי.

השולחן ערוך פוסק שקערות בשריות שהודחו בכלי חלבי במים חמים – מותרות, אפילו שניהם בני יומם, כי זה ״נותן טעם בר נותן טעם״, בתנאי שלא היה שומן ממשי על הכלים. אם היה שומן או שאריות אוכל ממשיות – יש לשאול. מלכתחילה שוטפים בנפרד.

לבשר ולגבינה – מייחדים קרשים נפרדים, כי בחיתוך נשארים שומן ושאריות. לירקות ולחם קרים – אפשר קרש פרווה אחד, בתנאי שהוא נקי. לחיתוך ירק חריף (בצל, שום, לימון) שבא לתבשיל – עדיף קרש וסכין פרווה, כי חריפות מעבירה טעם.

מותר, כשמנפים בה רק קמח יבש ונקי. קמח הוא פרווה, ומגע יבש וצונן אינו מעביר בשריות או חלביות. הנפה עצמה נשארת פרווה כל עוד לא נגעה במאכל חלבי או בשרי חם או לח. נפה שמשמשת לסינון רטבים – יש לייחד לכל סוג.

אם החלב והשיש קרים – מנגבים ושוטפים היטב, והשיש מותר. שיש אינו מקבל טעם בצונן. אם נשפך חלב רותח, או שהיה על השיש סיר בשרי חם – שואלים רב; רבים מקלים בשיש שאין מניחים עליו מאכל ישירות. מאכל בשרי שהיה על השיש – מדיחים.

מי שאכל אפילו ביס קטן של בשר – ממתין שש שעות (או כמנהגו) לפני חלבי, גם אם אכל בטעות. מי שרק טעם תבשיל בשרי בלשונו ופלט בלי לבלוע – מקנח ומדיח את הפה ומותר בחלבי. ילד, חולה ומקרים מיוחדים – שואלים רב.

״נ״ט בר נ״ט״ – ״נותן טעם בר נותן טעם״ – הוא טעם שעבר פעמיים: מבשר לכלי, ומהכלי למאכל פרווה. השולחן ערוך פוסק שמאכל פרווה שהתבשל בסיר בשרי נקי מותר לאכול עם חלב, כי טעם הבשר בו חלש. הרמ״א מחמיר לכתחילה לא לאכלו עם חלב כשהתבשל, ומקל בדיעבד ובדברים מסוימים.

נוהגים להפריד: מפה שאכלו עליה מאכל חלבי לא משתמשים בה בארוחה בשרית לפני כביסה, ולהפך, כי נשארים עליה פירורים ושומן. מגבות לייבוש כלים – רבים מייחדים מגבות נפרדות, או מקפידים להשתמש במגבת נקייה. אחרי כביסה רגילה, מפה ומגבת כשרות לשני המינים.

לא. איסור בשר בחלב מן התורה הוא רק בבשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה. עוף וחיה בחלב – אסורים באכילה מדרבנן בלבד, ומותרים בבישול ובהנאה. דגים וחגבים – ״אין בהם איסור אפילו מדרבנן״. למעשה, עוף דינו כבשר לכל דבר: מחכים אחריו ומפרידים כלים.

תלוי אם הביצה גמורה. ביצה שנמצאה בתוך העוף ויש לה חלבון וחלמון – דינה כביצה רגילה, ומותר לאכול אותה בחלב. ביצה שיש לה רק חלמון – דינה כבשר: אסור לבשל אותה בחלב, אבל מי שאכל אותה לבדה – מותר לו לאכול אחריה גבינה מיד.

כשרות ״רגילה״ מבוססת על ההלכה כפי שנפסקה, ולעיתים סומכת על קולות של פוסקים במקום צורך. כשרות ״מהדרין״ מחמירה בנקודות שבהן יש מחלוקת: בשר חלק, חלב ישראל, ירקות ללא חרקים, היתר מכירה בשמיטה, ופיקוח צמוד יותר. שתיהן כשרות – ההבדל ברמת ההידור.

אין לאכול אוכל מבושל ממטבח שאינו כשר, כי גם מצרכים כשרים נאסרים כשמבשלים אותם בכלים לא כשרים. אפשר לאכול מוצרים ארוזים בהכשר, פירות וירקות חיים שנבדקו, ולשתות – בכלים חד פעמיים. חשוב לשמור על הקשר בכבוד, להסביר בנחת ולהציע פתרונות.

מי שאכל לא כשר בטעות, בלי שהתרשל – לא חטא ממש, ואין צורך בתיקון מיוחד מלבד חרטה קלה וקבלה להיזהר. מי שהתרשל – עושה תשובה: חרטה, וידוי וקבלה לעתיד, ויש נוהגים לתת צדקה. את הכלים שבהם התבשל האוכל – בודקים אם צריכים הכשרה.

מותר לתת לבעלי חיים אוכל לא כשר שמותר בהנאה – כמו נבלה, טריפה, בשר חזיר או עוף בחלב. אסור לתת מאכל שאסור בהנאה, ובראשם בשר בהמה שבושל עם חלב, ובפסח – חמץ. לכן כדאי לבדוק את רכיבי מזון הכלבים והחתולים.

ג׳לטין רגיל מופק מעצמות ועורות של בהמות, לרוב חזירים או בקר לא כשר, ולכן מוצרים עם ג׳לטין בלי הכשר – אסורים. יש פוסקים שהתירו ג׳לטין מעצמות יבשות, אבל רוב גופי הכשרות אינם סומכים על כך. בהכשר משתמשים בג׳לטין מדגים כשרים, מבקר כשר, או בתחליפים צמחיים.

תרופה שאינה טעימה – כדור שבולעים – מותרת גם בלי הכשר, ובמיוחד כשיש צורך רפואי, כי אין זו ״דרך הנאה״. סירופים, כדורי מציצה וויטמינים בטעם – צריכים הכשר, אם אין חלופה ואין צורך רפואי מיוחד. בכל שאלה רפואית – פונים לרופא ולרב.

כן. דבש דבורים מותר, אף שהדבורה עצמה אסורה, כי הדבש אינו יוצא מגוף הדבורה אלא היא אוספת צוף מן הפרחים ומאחסנת אותו. השולחן ערוך פוסק שהדבש מותר אף אם גופי דבורים מעורבים בו. בדבש מעובד או בטעמים – צריך הכשר.

פרווה הוא מאכל שאינו בשרי ואינו חלבי, ומותר לאכול אותו עם בשר ועם חלב. פירות, ירקות, דגנים, ביצים, דגים, סוכר ושמן – פרווה. מאכל פרווה שבושל בכלי בשרי או חלבי – נשאר פרווה לעניין אכילה אחרי, אבל לא תמיד מותר לערבב אותו עם המין השני.

לא תמיד. בהכשרים בישראל יש הבחנה: ״חלבי״ – יש במוצר חלב; ״חלב״י״ (חלב ישראל) – מוצר חלבי מחלב בהשגחה; ״כלים חלביים״ או ״ציוד חלבי״ – אין בו חלב, אבל יוצר בקו חלבי. מוצר ״כלים חלביים״ אסור לאכול עם בשר, אבל מותר לאכול אחרי בשר לפי רבים.

התורה התירה ארבעה מיני חגבים, והשולחן ערוך מפרט את סימניהם: ארבע רגליים, ארבע כנפיים המכסות את רוב הגוף, ושתי רגליים לקפיצה. אבל כיום רוב הקהילות אינן אוכלות חגבים, כי אין מסורת ברורה לזהותם. יהודי תימן וצפון אפריקה שיש להם מסורת – אוכלים מינים מסוימים של ארבה.

גם במסעדה טבעונית יש שאלות כשרות: בדיקת חרקים בירקות, יין וחומץ, בישולי גויים, פת עכו״ם, תרומות ומעשרות, ושימוש בכלים שלא הוטבלו. לכן אין מסעדה טבעונית ״כשרה מאליה״, ויש לאכול במקום עם הכשר. בשתייה פשוטה וקפה – יש שמקלים.

כן, צבעי מאכל צריכים הכשר. חלקם עשויים מחומרים בעייתיים – הצבע האדום ״כרמין״ (E120) מופק מחרקים, ויש צבעים שמומסים בגליצרין או בשומן מן החי. לכן קונים צבע מאכל, ג׳ל צבע או סוכריות קישוט רק עם תעודת כשרות מוכרת.

בירה רגילה מלתת, שעורה, כשות ומים – רוב הפוסקים מקלים שאין צורך בהכשר, וגם בחבית דינה כך. אבל בבר שאין לו השגחה יש לבדוק: בירות בטעמים או בתוספות, צנרת משותפת לברזים, וכוסות שנשטפו עם כלים טרפים. בבירה מטעמים או בירה שבושלה עם יין – צריך הכשר.

בשר מתורבת הוא שאלה חדשה, ופוסקי דורנו עוד דנים בה: מאיזו בהמה נלקחו התאים, האם צריך שחיטה, האם המוצר ״בשרי״ או ״פרווה״, ומה דין חומרי ההזנה. יש מוצרים שקיבלו הכשר בתנאים מסוימים, ויש פוסקים מחמירים. מותר לאכול רק מוצר בהשגחה מוכרת, ולפי ההגדרה שהיא קובעת.

לפי השולחן ערוך, דם בחלבון – זורקים את הדם ואוכלים את השאר; דם בחלמון – כל הביצה אסורה. הרמ״א מחמיר יותר. בביצים של לולים מסחריים, שאינן מופרות, פוסקים רבים כתבו שמעיקר הדין אפשר להסיר את הדם, אבל המנהג הנפוץ הוא לזרוק את כל הביצה.

חז״ל אסרו חלב שגוי חלב בלי שיהודי ראה, שמא עירב בו חלב של בהמה טמאה. בימינו, כשיש פיקוח ממשלתי, יש פוסקים שהתירו חלב רגיל מחברות גדולות – ״חלב חברה״; ויש שמחמירים לשתות רק חלב ישראל. בארץ ישראל רוב החלב הכשר הוא חלב ישראל ממילא.

חז״ל אסרו ״פת עכו״ם״ – לחם שאפה גוי. לחם של אופה מקצועי גוי (״פת פלטר״) – לפי השולחן ערוך מותר רק כשאין לחם של יהודי, ולפי הרמ״א מותר גם כשיש. לחם שאפה גוי בביתו לעצמו – אסור לכל הדעות. בעשרת ימי תשובה נוהגים להחמיר.

יין שנגע בו גוי אסור בשתייה מגזירת חז״ל – ״סתם יינם״. יין מבושל, כלומר יין שהורתח לפני שגוי נגע בו, אינו נאסר במגעו. לכן במסעדות, באירועים ובבתים שבהם עלול גוי או מי שאינו שומר שבת לגעת ביין – מקפידים על יין מבושל, והיום הוא עובר פסטור.

באופן כללי אין לסמוך על מסעדה בלי השגחה, גם כשהבעלים אומרים שהיא ״כשרה״ או ״בלי חזיר״. במסעדה יש שאלות של מקור הבשר, בשר וחלב, בדיקת ירקות, בישול גויים, יין וכלים – ובלי השגחה אי אפשר לדעת. במקרים מיוחדים, כשבעל המקום שומר תורה ומוכר, יש לשאול רב.

מאכל חשוב שאינו נאכל חי, שבישל גוי – אסור משום ״בישולי גויים״, גם בבית יהודי ובכלים של יהודי. הפתרון: יהודי משתתף בבישול. לפי מנהג הספרדים – היהודי צריך להניח את הסיר על האש; לפי מנהג אשכנז – מספיק שיהודי הדליק את האש.

יין שאינו מבושל שגוי נגע בו או הזיז אותו פתוח – אסור בשתייה, משום ״סתם יינם״. יין מבושל (פסטור), שכתוב עליו ״מבושל״ – אינו נאסר במגע גוי. יין בבקבוק סגור – מותר לגוי לטלטל. לכן באירועים ובמסעדות מקפידים על יין מבושל.

לפי השולחן ערוך, מי שמחלל שבת בפרהסיא דינו כגוי לעניין יין, ומגעו ביין שאינו מבושל אוסר אותו. רבים מפוסקי זמננו כתבו שרוב היהודים שאינם שומרים שבת היום הם ״תינוקות שנשבו״, ולכן יש מקילים. נוהגים להשתמש ביין מבושל, וכך נמנעים מן השאלה ומפגיעה.

משתמשים בכלים חד פעמיים או בכלים שהבאתם, ואוכלים מוצרים ארוזים בהכשר ופירות וירקות חיים. לחימום – תנור או מיקרוגל בעטיפה כפולה וסגורה, על משטח מכוסה. לא מבשלים בסירים של הבית, ולא משתמשים בסכינים שלו לדברים חמים או חריפים כמו בצל ולימון.

לאכול אוכל מבושל ממטבח לא כשר – אסור גם אצל ההורים. אבל אפשר, ואף מצווה, להמשיך לבקר ולאכול יחד בדרכים שמתאימות לכשרות: מוצרים ארוזים, כלים חד פעמיים, אוכל שהבאתם או שהוזמן ממקום כשר. כיבוד הורים מחייב לעשות זאת בעדינות ובאהבה.

לפי השולחן ערוך, בישול ישראל דורש שהיהודי ישים את התבשיל על האש או ישתתף בבישול עצמו; הדלקת האש בלבד אינה מספיקה. לפי הרמ״א, מספיק שהיהודי הדליק את האש או הוסיף בה, וכך נוהגים אשכנזים. בפת – גם לפי השולחן ערוך הדלקת התנור מועילה.

מוצרים עם הכשר של גוף כשרות מוכר ואמין בחו״ל – כגון OU, OK, Star-K ורבנויות מקומיות מוכרות – נחשבים כשרים. יש להבחין בין סימן של גוף כשרות לבין האות K בלבד, שאינה מעידה על השגחה. ענייני חלב ישראל, פת ישראל ובישול ישראל משתנים בין ההכשרים, ויש לבדוק לפי המנהג האישי.

איסור בישולי גויים אינו חל על יהודי, ולכן אוכל שבישל יהודי שאינו שומר מצוות – אינו ״בישול גוי״. השאלה היא אם המצרכים והכלים כשרים. אם הוא שומר כשרות והכלים כשרים – מותר. אם אינו שומר כשרות – יש חשש על המצרכים והכלים, ולא על עצם הבישול.

בירה רגילה מלתת, שעורה, כשות ומים – רבים מן הפוסקים מקלים בה בלי הכשר, אך בירות בטעמים צריכות הכשר. ויסקי ששהה בחביות של יין (שרי, פורט) – יש בו מחלוקת, ורבים מחמירים. ערק וליקרים – צריכים הכשר, כי לעתים יש בהם יין או רכיבים לא כשרים.

תלוי. אם הכלי לא היה ״בן יומו״ – לא השתמשו בו בחם לדבר לא כשר ב־24 השעות האחרונות – הטעם הבלוע בו פגום, ובדיעבד המאכל מותר. כלי של גוי בסתם נחשב שאינו בן יומו. אם הכלי היה בן יומו – המאכל אסור, אלא אם יש בו שישים כנגד הבלוע. לכתחילה אין לבשל בכלי לא כשר.

יש מוצרים שאינם צריכים הכשר: פירות וירקות טריים (בארץ – בכפוף לתרומות ומעשרות), מים, סוכר לבן, מלח ואורז לא מעובד, לפי רוב הפוסקים. מוצרים מעובדים – צריכים הכשר, כי יש בהם רכיבים ותהליכים שלא ידועים לצרכן. בארץ ישראל גם פירות וירקות צריכים בדיקת מעשרות.

גופי כשרות רבים אינם נותנים הכשר למקום שפתוח בשבת, כי יש חשש לבישול בשבת ולחילול שבת שעלול להשפיע על הכשרות. יש רבנויות שנותנות ״תעודת כשרות״ גם למקום פתוח בשבת בתנאים מיוחדים. מאכל שבושל בשבת על ידי יהודי – אסור באכילה, לפחות לעושה, ויש בזה פרטים. מומלץ לבדוק את התעודה ולשאול.

לפי השולחן ערוך זכוכית אינה בולעת, ולכן אינה צריכה הכשר – די בשטיפה טובה, ומותר להשתמש בה לבשרי ולחלבי. לפי הרמ״א והאשכנזים זכוכית דינה ככלי חרס, ואינה ניתנת להכשרה. כך גם לפסח.

רוב הפוסקים מורים שלא להדיח כלים בשריים וחלביים יחד באותו סבב. לגבי שימוש במדיח אחד בסבבים נפרדים – יש מקילים בתנאים מסוימים (מתקנים נפרדים, סבב ריק ביניהם), ויש מחמירים ומייחדים מדיח לכל סוג. ראוי לשאול רב לפי סוג המדיח.

אם הסכין חתכה בשר קר ונקי – די לשטוף אותה היטב. אם חתכה בשר חם, או בשר בתוך תבשיל – הסכין צריכה הגעלה (או ליבון קל אם יש בה חריצים). הנעיצה באדמה מועילה רק לנקות שומן מבשר צונן. ידית מפלסטיק או עץ – יש שאינם מכשירים. מה שנחתך – תלוי בפרטים, ויש לשאול.

סיר מתכת שבישלו בו אוכל לא כשר מכשירים בהגעלה: מנקים היטב, ממתינים 24 שעות שלא יהיה בן יומו, וממלאים אותו מים עד שפתו ומרתיחים, ומניחים שיגלשו – או טובלים אותו בסיר גדול יותר של מים רותחים. סיר חרס או קרמיקה – אינו ניתן להכשרה.

רוב פוסקי זמננו כתבו שמחבת טפלון או מחבת עם ציפוי נגד הדבקה אינה ניתנת להכשרה בהגעלה, כי היא משמשת בטיגון ובולעת כמו מן האש, וליבון יהרוס את הציפוי. לכן מחבת כזו שנעשתה לא כשרה – מחליפים. יש מקלים בהגעלה במחבת שבישלו בה רק עם נוזלים.

כלי חרס אינו ניתן להכשרה בהגעלה, כי ״אינו יוצא מידי דפיו לעולם״. בחרסינה ובקרמיקה מזוגגת נחלקו פוסקי זמננו – רוב האשכנזים מחמירים כחרס, ויש מן הספרדים שמקלים בהגעלה שלוש פעמים. כלי שבלע בצונן בלבד – מספיק לשטוף.

שיש מאבן טבעית או גרניט מכשירים בעירוי מים רותחים מקומקום על כל המשטח, אחרי ניקוי יסודי והמתנה של 24 שעות. בשיש קיסר, משטחים מלאכותיים ופורמייקה – יש פוסקים שמקלים בעירוי, ויש שמחמירים לכסות. רבים נוהגים לעשות עירוי וגם לכסות.

בכיריים גז: מנקים, ומעבירים את הרשתות ליבון – מדליקים את האש מתחתן ומכסים בנייר כסף או במגש עד שהן לוהטות – או מכסים אותן. גוף הכיריים – ניקוי וכיסוי. בכיריים קרמיות ואינדוקציה: ניקוי, הפעלה בחום מלא, ונוהגים לבשל רק עם סירים ולא ישירות על הזכוכית.

רשת מנגל או גריל שצלו עליה טרף – צריכה ליבון חמור, עד שתאדים ויתזו ממנה ניצוצות, כי היא בולעת ישירות מן האש. רבים מעדיפים להחליף את הרשת. גוף המנגל – ניקוי. גריל חשמלי עם ציפוי – בדרך כלל אינו ניתן להכשרה.

מלכתחילה כן. ממתינים מעת לעת – 24 שעות – משעת השימוש האחרון בחום, כדי שהכלי לא יהיה ״בן יומו״ והטעם הבלוע יהיה פגום. אם מגעילים כלי בן יומו, צריך שיהיו במים פי שישים כנגד הכלי, וזה קשה. בדיעבד יש פתרונות, ושואלים רב.

כלים משומשים שקנו מגוי, או מיהודי שאינו שומר כשרות – צריכים הכשרה לפי דרך השימוש: כוסות שהשתמשו בהן בצונן – שטיפה; סירים – הגעלה; תבניות ורשתות – ליבון. אחר כך מטבילים כלי מתכת וזכוכית במקווה. כלי חרס – אין להם הכשר.

מעיקר הדין אפשר להכשיר כלי מתכת מחלבי לבשרי (או להפך) בהגעלה, כמו הכשרת כלי שבלע איסור. אבל מנהג ישראל שלא לעשות כך באופן קבוע, כדי שלא יתבלבלו. במקרה של צורך – כלי חדש, מעבר דירה, או כלי שנאסר – מגעילים, ויש שמשאירים את הכלי ריק כמה ימים או שואלים רב.

טוסטר רגיל וטוסטר לחיצה קשה מאוד להכשיר, כי אי אפשר לנקות היטב את החלקים הפנימיים ולהגיע ללבון. רוב הפוסקים ממליצים לייחד טוסטר לכל סוג ולא להכשיר. טוסטר אובן עם תא נשלף – יש מקלים להכשיר בניקוי יסודי והפעלה בחום הגבוה, כמו תנור.

כן, ברוב המקרים. פלטת שבת שאין מניחים עליה אוכל ישירות – מנקים היטב, מחממים אותה זמן מה בחום הגבוה, ונוהגים לכסות את משטחה בנייר כסף עבה. מיחם או קומקום שמרתיחים בהם רק מים – מנקים מאבנית, ויש שמרתיחים בהם מים עד שגולשים. בפסח יש מחמירים לקנות חדשים.

מקרר משמש רק בצונן, ולכן אינו בולע טעם, ואין צורך בהגעלה או בליבון. מספיק לנקות אותו היטב – מדפים, מגירות, גומיות וחריצים – מכל שארית מזון. לפסח נוהגים לנקות ביסודיות ורבים מכסים את המדפים. אם נשפך בו אוכל רותח – יש לשאול רב.

רוב הפוסקים כתבו שכלי פלסטיק אינם חייבים בטבילה: חובת הטבילה נאמרה בתורה בכלי מתכת, וחכמים הוסיפו עליהם כלי זכוכית – ופלסטיק אינו אחד מהם. יש מחמירים להטביל בלי ברכה. כלי פלסטיק שיש בו להב או חלק מתכת – מטבילים. כלים חד פעמיים – אין מטבילים.

כן, לפי רוב הפוסקים: מכשיר שחלקי המתכת או הזכוכית שלו נוגעים במזון – קומקום, טוסטר, מכונת קפה, בלנדר – חייב בטבילה. מטבילים את כל המכשיר במקווה, ומייבשים היטב כמה ימים לפני שמחברים לחשמל. יש פוסקים שהציעו פתרונות אחרים כשהטבילה מקלקלת את המכשיר.

תבניות אלומיניום חד־פעמיות שמשתמשים בהן פעם אחת וזורקים – רוב הפוסקים כתבו שאינן צריכות טבילה, כי אינן ״כלי״ קבוע. מי שמשתמש באותה תבנית כמה פעמים – יש שמחמירים להטביל אותה בלי ברכה. תבנית אלומיניום רב־פעמית – חייבת טבילה בברכה.

כן, האוכל מותר. הרמ״א פוסק שמי שהשתמש בכלי בלי טבילה – לא נאסר מה שנשתמש בו, ויטביל את הכלי מעכשיו. החובה היא על הכלי ולא על האוכל. מלכתחילה אין להשתמש בכלי לפני טבילה, אפילו פעם אחת.

כן. השולחן ערוך פוסק שמטבילים כלים ״במקווה או מעיין של ארבעים סאה״, והים נחשב מעיין לעניין זה לפי רוב הפוסקים. מטבילים את כל הכלי בבת אחת, במקום שהמים נקיים ויש בהם עומק מספיק, ומקפידים שהכלי לא יישמט. נהר שמימיו מגשמים – יש בו פרטים.

כן. מדבקה, תווית או שאריות דבק על כלי חוצצות בין הכלי למים, ולכן מסירים אותן לפני הטבילה. אם נשאר מעט דבק שקשה מאוד להסיר ואינו מפריע – יש מקילים, כי ״מיעוטו שאינו מקפיד עליו״. בדיעבד, אם טבלו עם מדבקה גדולה – חוזרים ומטבילים.

כן. כלי זכוכית שנקנו מגוי ומשמשים לאוכל חייבים בטבילה בברכה, כמו כלי מתכת, כי ״כיון שאם נשברו יש להם תקנה״ – אפשר להתיך אותם מחדש, כמו מתכת. כוסות, צלחות, קערות וקנקני זכוכית – מטבילים ומברכים ״על טבילת כלי״.

כל עוד הצנצנת משמשת לאחסון המוצר שבה – אינה צריכה טבילה. מי שמרוקן אותה ורוצה להשתמש בה לאחסון מאכלים אחרים לאורך זמן – רבים מן הפוסקים כתבו שיטבילה בלי ברכה. יש מקילים לגמרי, כי לא נקנתה ככלי.

על כלי אחד מברכים ״על טבילת כלי״, ועל שניים או יותר – ״על טבילת כלים״, ברכה אחת לכולם. כך פוסק השולחן ערוך. מברכים לפני הטבילה, כשהכלים בידיים. על כלי זכוכית מברכים, על כלי שיש ספק אם צריך טבילה – מטבילים בלי ברכה, או עם כלי אחר שחייב.

ילד יכול להטביל כלים, אבל אין סומכים על דבריו לבד. השולחן ערוך פוסק ״אין מאמינים קטן על טבילת כלים״, והרמ״א מוסיף ״אבל אם טבלו לפני גדול – הוי טבילה״. לכן ילד מטביל בנוכחות מבוגר שרואה. אישה או כל יהודי בוגר יכולים להטביל ולברך, וגם בשליחות.

כבד מלא בדם, ולכן אינו מוכשר במליחה כמו בשר רגיל אלא בצלייה על האש: חותכים או מנקבים אותו, שוטפים, מולחים מעט וצולים עד שמשתנה צבעו בכל חלקיו, ושוטפים שוב. רק אחר כך מותר לבשל או לטגן. כיום רוב הכבד נמכר מוכשר מראש.

״חלק״ מתייחס לבדיקת הריאות בבהמה. ״חלק״ הוא בשר של בהמה שריאותיה חלקות לגמרי, בלי סירכות (הידבקויות). לפי השולחן ערוך כל בשר בהמה צריך להיות ״חלק״. הרמ״א מתיר סירכות מסוימות שניתנות להסרה בבדיקה, ולכן אשכנזים רבים אוכלים בשר כשר שאינו ״חלק בית יוסף״.

רוב הבשר הכשר שנמכר היום בישראל כבר ״מוכשר״ – נמלח ונשטף במשחטה או באטליז – ואין צורך למלוח אותו שוב. יש לבדוק שעל האריזה כתוב ״מוכשר״ או ״נמלח״. בשר שלא הוכשר, או כבד – צריך הכשרה בבית לפני בישול.

שורים את הבשר במים חצי שעה, מניחים לטפטף, מולחים במלח גס מכל הצדדים ומשאירים שעה על משטח משופע או מנוקב שהדם יזוב, ואחר כך מדיחים שלוש פעמים במים. את הכלים שבהם שורים ומולחים מייחדים לכך.

גיד הנשה הוא העצב הגדול שבירך האחורית של הבהמה (עצב השת), שהתורה אסרה לאכול לזכר המאבק של יעקב אבינו עם המלאך. הוצאתו מורכבת, ולכן בישראל נוהגים שלא לשווק את החלק האחורי של הבהמה כלל, או שמנקרים אותו מומחים מיוחדים.

נבלה היא בהמה או עוף שמתו בלי שחיטה כשרה, או שהשחיטה נפסלה. טריפה היא בהמה שנשחטה כראוי אבל היה בה פגם או מחלה שבגללם לא הייתה חיה שנה, כמו ריאה נקובה. שתיהן אסורות באכילה מן התורה. בדיבור יומיומי ״טרף״ הוא כל מאכל לא כשר.

בהמה וחיה כשרה צריכה שני סימנים: מעלה גרה (מעלה את המזון מן הקיבה ולועסת שוב) ומפריסה פרסה ושוסעת שסע – פרסה מפוצלת לשתיים. פרה, כבש, עז וצבי – כשרים. חזיר מפריס פרסה ואינו מעלה גרה; גמל, ארנבת ושפן מעלים גרה ואינם מפריסים – כולם אסורים.

״חלב״ הוא סוג שומן מסוים בבהמה – שור, כבש ועז – שהתורה אסרה באכילה בעונש כרת. הוא שומן קשה המכוסה בקרום ונקלף, ונמצא בעיקר סביב הכליות, הקיבה והמעיים. בחיה (כמו צבי) ובעוף אין איסור חלב. הוצאתו נקראת ״ניקור״, והיא דורשת מומחה.

מותר, כשהבשר עבר מליחה כהלכה או צלייה, שמוציאות את הדם. בשר כשר שנמכר ״מוכשר״ (מלוח) – אפשר לאכול גם מדיום רייר. הנוזל האדום שבסטייק אינו דם אסור אלא מים וחלבון. קרפצ׳יו – רק מבשר שנמלח, והכבד אינו נאכל אלא צלוי היטב.

ביצה מופרית שאין בה דם – מותרת. ביצה שהתחיל להתפתח בה אפרוח – אסורה, ואם נמצא בה דם, דנים לפי מקומו. ביצי מדגרה תעשייתיות לאכילה רובן אינן מופרות, ולכן אינן חייבות בדיקה מן הדין, אבל נוהגים לבדוק כל ביצה לפני השימוש.

צבי וביזון הם בעלי חיים טהורים – מעלים גרה ומפריסים פרסה – ולכן בשרם כשר, בתנאי שנשחטו בשחיטה כשרה, נבדקו ונמלחו. צבי הוא ״חיה״: אין בו איסור חלב, ויש מצוות כיסוי הדם. ביזון נחשב בהמה. בפועל מצוי מעט בשר כזה בהשגחה.

כן. הברווז והאווז הם עופות טהורים שיש עליהם מסורת ברורה בקהילות ישראל, ולכן מותר לאכול אותם – בתנאי שנשחטו כדין, נבדקו, נמלחו או הוכשרו, ונמכרים בהכשר. עוף שאין עליו מסורת אין אוכלים, גם אם נראה דומה לעוף טהור.

כיסוי הדם היא מצווה מן התורה: מי ששוחט חיה או עוף מכסה את דמם בעפר, ומברך ״על כיסוי הדם״. בבהמה – שור, כבש ועז – אין מצווה זו. נותנים עפר מתחת לדם ומעליו. בימינו מקיימים אותה בעיקר השוחטים במשחטות עופות ובשחיטת תרנגולי כפרות.

מעיקר הדין, השולחן ערוך פוסק שמותר לסמוך על אדם שמוחזק כשוחט, ״שרוב הרגילין לשחוט הם בחזקת מומחין״. אבל בזמננו, כשיש שחיטות מסודרות בהשגחה, ובגלל שאלות של בדיקת סכין, טריפות וניקור – המקובל הוא לקנות רק בשר ועוף עם תעודת כשרות מוכרת, ולא לסמוך על שוחט פרטי שאינו ידוע.

מותר, אבל ירקות עלים נגועים לעיתים קרובות בחרקים זעירים, ואכילת חרק אסורה מן התורה. לכן משתמשים בירקות מגידול מוגן בהשגחה (״ללא חרקים״), או שוטפים במים עם מעט סבון, משפשפים כל עלה ובודקים מול אור. ירקות שקשה מאוד לנקות – יש שנמנעים מהם.

מפזרים את האורז או הקטניות בשכבה דקה על משטח בהיר, בודקים באור טוב אם יש חרקים, גרגירים מנוקבים או קורים, ומסירים. בעדשים ושעועית – מחפשים חורים קטנים. מוצרים בהשגחה שכתוב עליהם ״ללא חשש חרקים״ – לרוב די בבדיקה קלה. בקיץ ובאחסון ממושך – החשש גדל.

כן, נוהגים לנפות קמח בנפה דקה לפני השימוש, כדי להוציא חרקים ותולעים. קמח טרי בהשגחה ובאחסון קר – החשש קטן, אבל הניפוי עדיין מקובל. קמח מלא וקמח ישן – החשש גדול יותר, וניפוי חובה.

כן, אחרי ניקוי. תותים נוטים לחרקים קטנים (תריפסים) שמסתתרים בגומות ובעלעלים. הדרך המקובלת: לחתוך את העלעלים עם שכבה דקה של הפרי, להשרות במים עם סבון או חומר ניקוי מיוחד, לשפשף, ולשטוף היטב. יש גופי כשרות שממליצים לקלף שכבה דקה.

כן. פירות יבשים – תמרים, תאנים, משמשים וצימוקים – נוטים לתולעים. נוהגים לפתוח כל תמר ותאנה, להוציא את הגלעין ולהסתכל בפנים. בצימוקים וחמוציות – בודקים מדגם. השולחן ערוך פוסק שפרי שדרכו להתליע – אין לאכול עד שבודקים אותו.

כן. ברוקולי וכרובית רגילים נחשבים נגועים מאוד בחרקים קטנים, וקשה מאוד לבדוק אותם. גופי הכשרות ממליצים לקנות ברוקולי וכרובית בגידול מיוחד ״ללא חשש חרקים״, או לפרק לפרחים קטנים, להשרות במי סבון, לשטוף ולבדוק. בברוקולי רגיל – יש שממליצים להשתמש רק בגבעול.

מי שאכל חרק בשוגג – לא עבר עבירה במזיד, ואין צורך בכפרה מיוחדת מעבר להחלטה להיזהר בבדיקה בעתיד. הכלים שבהם היה המאכל – מותרים, כי חרק בצונן אינו אוסר כלים. אם החרק התבשל בתבשיל חם – שואלים רב לגבי התבשיל והסיר.

חז״ל הזהירו שלא לאכול דג ובשר יחד, משום סכנה לבריאות, ולא משום איסור כשרות. לכן נוהגים לאכול אותם בנפרד – ביניהם אוכלים ושותים משהו ומקנחים את הפה – ולהשתמש בכלים נקיים. דג עם חלב – מותר לרוב הפוסקים, ויש מעדות המזרח שמחמירים.

דג כשר צריך שני סימנים: סנפירים וקשקשים. כל דג שיש לו קשקשים יש לו גם סנפירים, ולכן מספיק לראות קשקשים – שאפשר לקלף ביד או בסכין בלי לקרוע את העור. דג שנמכר כפילה בלי עור צריך הכשר או ידיעה מוסמכת על סוגו.

כן, כשהדג כשר (בעל סנפיר וקשקשת), האורז והרטבים בהכשר, וההכנה נעשתה בכלים כשרים. אכילת דג נא מותרת. במסעדת סושי צריך תעודת כשרות, כי משתמשים שם ברכיבים לא כשרים כמו סרטנים, וכן בסכינים ובמשטחים משותפים.

לפי השולחן ערוך תולעים שבמעי הדג אסורים, ותולעים שבבשר או בין העור לבשר – מותרים, כי נוצרו בתוכו. אבל פוסקי זמננו כתבו שתולעי האניסקיס, הנפוצים בדגי ים, מגיעים מן המעיים, ולכן רבים מחמירים לבדוק או לקנות דגים בהשגחה שבודקת.

אסור לבשל דג ובשר יחד באותו סיר, משום סכנה. אבל מותר לבשל דג בסיר בשרי נקי, ואין צורך להכשיר. נוהגים לשטוף את הסיר בין השימושים. בדיעבד, אם בושלו יחד – יש פרטים, ושואלים.

שרימפס, קלמרי, לובסטר, סרטנים, תמנון וצדפות – אינם כשרים, כי אין להם סנפיר וקשקשת. סורימי (״מקלות סרטנים״) עשוי בדרך כלל מדגים, ויש סורימי בהכשר שעשוי מדג כשר – מותר; בלי הכשר – לעתים יש בו תמצית סרטנים, ואסור.

ביצי דגים כשרות רק אם הן מדג כשר – בעל סנפיר וקשקשת. קוויאר אמיתי מדג חדקן (סטרג׳ן) – רוב הפוסקים אוסרים, כי לחדקן אין קשקשת כשרה. ביצי סלמון, ביצי קרפיון (טרמה) וביצי פורל – כשרות כשיש עליהן הכשר, כי קשה להבחין במקור ובתוספות.

שיעור חלה הוא ״עשירית האיפה״ – 43.2 ביצים של קמח. בימינו מקובל: מכ־1.2 ק״ג קמח מפרישים חלה בלי ברכה, ומכ־1.666 ק״ג (ויש אומרים רק מ־2.25 ק״ג) – מפרישים בברכה. הפוסקים נחלקו בשיעור המדויק, ולכן יש מנהגים שונים בין הקהילות, וכל אחד ינהג כמנהגו.

מי ששכח להפריש חלה מן העיסה – מפריש מן הלחם האפוי: מצרף את כל הכיכרות יחד, מברך ונוטל חתיכה. בחוץ לארץ, אם שכח בערב שבת – אוכלים בשבת ומשאירים חתיכה כדי להפריש ממנה במוצאי שבת. בארץ ישראל אין לאכול לפני ההפרשה.

בצק של עוגה שנעשה מחמשת מיני דגן ובשיעור הקמח המחייב – חייב בחלה, גם כשהוא מתוק. בלילה רכה שנשפכת על משטח ומתפשטת, כמו בלילת פנקייק, פטורה, אבל אם אופים אותה בתבנית – יש שמחייבים. בצק שנועד לבישול או טיגון – יש בו פרטים.

החלה שהופרשה קדושה, ואסור לאכול אותה. בזמננו נוהגים לשרוף אותה עד שתיחרך, או לעטוף אותה בשתי שקיות ולזרוק לפח. אין לאפות אותה בתנור יחד עם הלחם, אלא אם היא עטופה בנפרד. אין לזרוק אותה בלי עטיפה.

השולחן ערוך מביא שאין להניח מאכל או משקה מתחת למיטה, ״מפני שרוח רעה שורה עליהם״. זו הלכה שבשמירת הגוף. בדיעבד, רבים מן הפוסקים כתבו שמאכל ארוז וסגור – מותר; ויש שהחמירו גם בדיעבד במאכל פתוח. לכתחילה – לא מאחסנים אוכל מתחת למיטה.

מעיקר הדין אין חובה לבדוק ביצים, כי רוב הביצים אין בהן דם. אבל הרמ״א כותב שנהגו להחמיר ולבדוק כשמכינים מאכל ביום – שוברים כל ביצה לכוס שקופה ובודקים לפני שמוסיפים לתבשיל. ביצה עם כתם דם – זורקים.

מותר. חז״ל אסרו לשתות משקים שנשארו מגולים מחשש שנחש שתה מהם והטיל ארס, אבל השולחן ערוך פוסק שבזמן שאין נחשים מצויים – מותר. נשאר מנהג נפרד שלא להניח אוכל ומשקה מתחת למיטה, ומצד הניקיון והבריאות כדאי כמובן לכסות כלים מפני לכלוך וחרקים.