שאלות ותשובות במזוזה, תפילין וציצית

לא. השולחן ערוך פוסק שהשוכר שעוזב דירה לא יוריד את המזוזות, אם יהודי ייכנס אחריו. אפשר לבקש מן הדייר הבא לשלם את שוויין. אם הבעלים או הדייר הבא אינם יהודים – לוקחים את המזוזות, כדי שלא יבואו לידי ביזיון.

השולחן ערוך פוטר ״חנויות שבשוקים״ – דוכנים שאין בהם דירה. אבל חנות או משרד שעובדים בהם בקביעות – רבים מן הפוסקים מחייבים במזוזה, ויש שקובעים בלי ברכה משום ספק. המנהג הנפוץ בארץ ישראל הוא לקבוע מזוזה בכל עסק, ולשאול רב אם לברך.

מרימים אותה בכבוד, בודקים שהקלף לא נפגע, ומחזירים אותה למקומה בהקדם. לגבי ברכה בקביעה מחדש – נחלקו הפוסקים: יש שכתבו לברך, כי הקביעה הראשונה בטלה, ויש שכתבו שלא לברך. רבים נוהגים לברך כשקובעים מחדש מזוזה שנפלה מעצמה, ויש לשאול רב.

הרמ״א כותב שכשיוצאים מן הבית ונכנסים אליו – מניחים יד על המזוזה ואומרים ״ה׳ ישמר צאתי ובואי מעתה ועד עולם״. המנהג הנפוץ הוא לנשק את היד אחרי הנגיעה, לחבב את המצווה. זה מנהג ולא חובה, והעיקר הוא לזכור את ייחוד ה׳ שכתוב במזוזה.

נחלקו רש״י ורבנו תם: לרש״י המזוזה עומדת זקופה, ולרבנו תם – שוכבת. השולחן ערוך פוסק כרש״י – זקופה, וכך נוהגים הספרדים. הרמ״א מביא שהמדקדקים יוצאים ידי שניהם וקובעים באלכסון, וכך נוהגים האשכנזים, כשהראש העליון נוטה לכיוון הבית.

כן. נשים חייבות במצוות מזוזה כמו גברים, ולכן אישה יכולה לקבוע מזוזה ולברך ״לקבוע מזוזה״. אישה שגרה לבד, או שבעלה אינו בבית – קובעת בעצמה. בבית משותף, אחד מבני הבית קובע ומוציא את כולם.

כן. כל חדר שיש בו לפחות ארבע אמות על ארבע אמות (כשני מטרים על שני מטרים), שיש לו משקוף ושתי מזוזות, ושמשמש לדירה – חייב במזוזה: חדרי שינה, סלון, מטבח, חדר עבודה. פטורים: שירותים, חדר רחצה, וחדר קטן מארבע אמות כמו מחסן קטן או ארון.

חז״ל אמרו שה׳ שומר את בית היהודי מבחוץ, ושהמזוזה מאריכה ימים, ולכן מקובל שהמזוזה מגינה על הבית. אבל עיקרה מצווה – להזכיר את ייחוד ה׳ בכל כניסה ויציאה – ולא קמיע. הרמב״ם מזהיר שמי שמתייחס אליה רק כקמיע להנאת עצמו – הופך מצווה גדולה לדבר טפל.

יש מנהג נפוץ לבדוק מזוזות ותפילין כשיש צרה במשפחה, כחלק מ״פשפוש במעשים״. אין בזה הלכה מחייבת, ואין להסיק שהצרה ״נגרמה״ ממזוזה פסולה. החובה ההלכתית היא לבדוק מזוזות פעמיים בשבע שנים. בכל מקרה – בדיקה מצווה, והיא מתאימה גם לשעת צרה.

בפתח שבין שני חדרים, קובעים את המזוזה בצד ימין של מי שנכנס לחדר שאליו הדלת נפתחת – לפי ״היכר ציר״, מקום הצירים. אם אין דלת, או שקשה לקבוע – הולכים לפי השימוש העיקרי של החדר. בפתח הכניסה לבית – תמיד בימין הנכנס מבחוץ פנימה.

מותר, ואף נהוג לשים את המזוזה בתוך בית מזוזה – כך כתב השולחן ערוך: ״יניחנה בשפופרת של קנה או של כל דבר״. אין צורך שהקלף ייראה. בית המזוזה צריך להגן על הקלף מגשם ושמש, ואפשר לבחור כל חומר – עץ, מתכת, פלסטיק או זכוכית. העיקר שהמזוזה עצמה כשרה ומקובעת כדין.

מזוזה ״כשרה״ עומדת בכל הדינים המעכבים: קלף מעובד, דיו שחור, כל האותיות שלמות ומוקפות גוויל. מזוזה ״מהודרת״ נכתבה גם לפי ההידורים – כתב נאה ואחיד, אותיות שאין בהן ספק, שורות ישרות ועיבוד לשמה. ההבדל הוא באיכות ובביטחון שאין בה פסול; כדאי לקנות ממקור מוסמך.

מחסן וחדר כביסה שגודלם ארבע אמות על ארבע אמות (כ־2×2 מטר) לפחות – חייבים במזוזה, בלי ברכה לפי חלק מהפוסקים. חדר קטן מזה – פטור. ארון קיר שאין נכנסים לתוכו – פטור. מקום שאינו נקי, כמו חדר אשפה, פטור.

כן, חדר שינה וחדר ילדים חייבים במזוזה כמו כל חדר. השולחן ערוך כותב שבמקום ״שתינוקות מצויים שם״ ויש לכלוך – טוב לכסות את המזוזה. בחדר שינה של בני זוג נוהגים שהמזוזה תהיה בתוך בית מזוזה סגור, וזה מספיק.

כן. ממ״ד שמשמש חדר בבית – חדר שינה, משרד או מחסן – חייב במזוזה כמו כל חדר, בברכה. קובעים אותה בצד ימין של הנכנס, על המשקוף או בתוך החריץ שבבטון, במקום שלא תיפגע בסגירת הדלת. מקלט ציבורי – רבים פוטרים כשאינו בשימוש.

פתח שיש לו שתי מזוזות (צדדים) ומשקוף – חייב במזוזה גם בלי דלת, לפי השולחן ערוך; ויש מי שפוטר. לכן מנהג רבים לקבוע בפתח כזה בלי ברכה, או לפטור אותו בברכה על מזוזה אחרת. קשת בלי משקוף ישר, או מעבר רחב מאוד – יש בהם פרטים נוספים.

המזוזה נקבעת בצד ימין של הנכנס. אם אין מקום במשקוף – קובעים על הקיר הצמוד לפתח, בתוך טפח (כ־8 ס״מ) ממנו; ואם גם זה אי אפשר – בתוך עובי הפתח. בצד שמאל – אסור לקבוע, והיא פסולה שם. ניתן להשתמש בבית מזוזה דק במיוחד.

כן. השולחן ערוך מונה ״שערי חצרות״ בין המקומות שחייבים במזוזה, ולכן שער כניסה לחצר של בית – חייב, כשיש לו צורת פתח: שני עמודים ומשקוף מעליהם. שער בלי משקוף – רבים פוטרים. קובעים בצד ימין של הנכנס, במקום מוגן מגשם.

כן. הפתח שבין חדר בבית לבין המרפסת חייב במזוזה, גם כשהמרפסת פתוחה ואין לה תקרה, כי הוא פתח של חדר החייב במזוזה. קובעים בצד ימין של הנכנס מהמרפסת לחדר. גם דלת הזזה רחבה חייבת. מרפסת עם תקרה ושלושה קירות – יש לשאול לגבי עצמה.

לא. השולחן ערוך פוסק ש״סוכת החג בחג״ פטורה ממזוזה, כי היא דירת עראי לשבעה ימים. סוכה שבנויה כחדר קבוע לאורך כל השנה, ומשמשת בשאר ימות השנה למגורים או לאחסון – חייבת במזוזה, ויש פרטים אם לקבוע אותה בברכה. אין לקבוע מזוזה בסוכה רגילה בברכה.

מעיקר הדין, בית כנסת שאין בו דירה פטור ממזוזה, כי אינו ״בית״ למגורים. השולחן ערוך פוסק ש״בית הכנסת אם יש בו דירה לשום אדם – חייב במזוזה״. רבים נוהגים לקבוע מזוזה בבתי כנסת ובבתי מדרש בכל מקרה, בלי ברכה, ויש שמחייבים בבית מדרש שלומדים בו כל היום.

בפתח השירותים או חדר האמבטיה עצמו אין קובעים מזוזה, כי ״בית הכסא ובית המרחץ פטורים, לפי שאינם עשויים לדירת כבוד״. מזוזה שקבועה בפתח חדר אחר, גם אם הוא סמוך לשירותים – אין בה בעיה, ונכנסים ויוצאים כרגיל. מקלחת שהיא חלק מחדר שינה – יש בה פרטים.

מסירים את המזוזה בכבוד לפני העבודה, שומרים אותה במקום נקי, ומחזירים אותה מיד כשהמשקוף והדלת מותקנים – לא לפני שהדלת נתלתה. על החזרה מברכים ״לקבוע מזוזה״ לדעת פוסקים רבים, כי זו קביעה חדשה. כדאי לנצל את ההזדמנות ולבדוק את המזוזה אצל סופר.

מותר, ומברכים ״לקבוע מזוזה״ גם בלילה. מזוזה אינה ״מצוות עשה שהזמן גרמא״ – היא נוהגת ביום ובלילה, ולכן אין סיבה לדחות את הקביעה לבוקר. מי שנכנס לדירה בערב בארץ ישראל – טוב שיקבע מיד, כי החיוב חל מיד עם הכניסה לגור בה.

מי ששוהה בבית מלון או בצימר לתקופה קצרה – אינו חייב לקבוע מזוזה בחדרו. השולחן ערוך פוסק שהדר ב״פונדק״ בארץ ישראל פטור ממזוזה שלושים יום. החובה לקבוע מזוזות בחדרים היא על בעלי המלון היהודים, ובמלונות כשרים רבים יש מזוזות. דירת נופש לתקופה ארוכה – חייבת.

השולחן ערוך כותב לקבוע את המזוזה במסמרים או בחריץ בפתח. רוב הפוסקים בימינו מתירים לקבוע בדבק חזק או בסרט דביק דו צדדי שמחזיק אותה יציבה לאורך זמן, ובמיוחד בדלתות ברזל. סלוטייפ רגיל, שמתקלף מהר – אינו ״קביעה״, ויש להימנע ממנו אלא לזמן קצר.

על גב המזוזה כותבים ״שד״י״, כך פוסק השולחן ערוך: ״מבחוץ כותבין שדי כנגד תיבת והיה שבפנים״. נוהגים להשאיר פתח בבית המזוזה כדי שייראה. אשכנזים כותבים גם ״כוזו במוכסז כוזו״ – צירוף אותיות של ״ה׳ אלוקינו ה׳״. בתוך המזוזה עצמה אסור להוסיף דבר.

מצוות תפילין היא ביום, ולכן אפשר להניח כל היום עד השקיעה. מי ששכח בשחרית – יניח מיד כשנזכר, ויאמר עמהן קריאת שמע או לפחות פסוק ״שמע ישראל״. אחרי השקיעה, ועד צאת הכוכבים – רבים מתירים להניח בלי ברכה. בלילה – אין מניחים.

תפילין של יד מניחים על ״יד כהה״ – היד החלשה. לכן מי שעושה את רוב מלאכותיו ביד שמאל – מניח על יד ימין. מי שכותב ביד אחת ועושה את שאר הדברים ביד השנייה – נחלקו הפוסקים, והרמ״א פוסק שהיד שכותבים בה נחשבת ימין, ומניחים על השנייה.

אסור לדבר בין הנחת תפילין של יד להנחת תפילין של ראש, כי הן מצווה אחת. מי שדיבר – צריך לברך שוב על של ראש. מותר לדבר רק לצורך התפילין עצמן. ובזמן שהתפילין עליו – אין לדבר דברי הבל, ויש להסיח את הדעת מהן כמה שפחות.

מרימים אותן מיד בכבוד, ונוהגים לנשק אותן. מנהג ישראל הוא שמי שתפיליו נפלו בלי נרתיק – מתענה תענית או נותן צדקה במקום התענית, כתיקון על החיסרון בכבוד. אם נפלו בתוך הנרתיק – אין צורך בתענית, ורבים נוהגים לתת צדקה. כדאי לבדוק שהבתים לא נפגעו.

בראש חודש ובחול המועד נוהגים לחלוץ את התפילין לפני תפילת מוסף, כי בתפילת מוסף אומרים, לפי חלק מהנוסחים, ״כתר יתנו לך״, ואין ראוי להיות מעוטר אז בתפילין, שהן ״פאר״ של ימי חול; ויש שנתנו טעם אחר – שמוסף הוא כעין יום טוב. חולצים אחרי קדיש של סוף ״ובא לציון״.

אסור לישון בתפילין, אפילו שינה קצרה, שמא יבוא לידי ביזיון. אכילת עראי – כמו פרי או עוגה – מותרת עם תפילין; סעודה קבועה – חולצים את התפילין לפניה. ובמשך הזמן שהתפילין עליו – צריך לשמור על ״גוף נקי״ ולא להסיח מהן את הדעת.

לא. אסור להיכנס לבית הכיסא כשהתפילין על הראש או על היד. מי שצריך – חולץ את התפילין, מניח אותן בנרתיק או בכיס במקום מכובד מחוץ לבית הכיסא, ואחר כך חוזר ומניח אותן – ויש מברכים שוב. במקרה דחוק יש דינים מיוחדים.

חובת הנחת תפילין מתחילה בבר מצווה – גיל שלוש עשרה. נוהגים להתחיל להניח לפני כן, כדי להתרגל: אשכנזים בדרך כלל חודש עד שלושה חודשים לפני הבר מצווה, וחלק מהספרדים ביום הבר מצווה עצמו, או מעט לפני כן. האב צריך לקנות תפילין לבנו בזמן.

ההבדל העיקרי בבתים: תפילין ״גסות״ מהודרות עשויות מחתיכת עור אחת עבה, ולכן שומרות על הריבוע לאורך זמן; תפילין ״פשוטות״ או ״דקות״ עשויות מכמה שכבות עור, ולעיתים מאבדות את צורתן. גם בכתב ובקלף יש דרגות. תפילין פשוטות כשרות – כשרות, ויש לבדוק אותן לעיתים קרובות.

רש״י ורבנו תם נחלקו בסדר הפרשיות בתוך תפילין של ראש: לפי רש״י, ״והיה אם שמוע״ בבית הרביעי; לפי רבנו תם – ״שמע״. ההלכה כרש״י, וכך מניחים כולם. מי שרוצה לצאת ידי שתי השיטות – מניח גם תפילין של רבנו תם, אחרי התפילה או בסופה.

לא. בשבת וביום טוב אין מניחים תפילין, משום ששבת עצמה היא ״אות״ בין ה׳ לישראל, והתפילין הן אות – ואין צורך באות נוסף. מי שמניח תפילין בשבת – מזלזל ב״אות״ של השבת. בחול המועד יש מחלוקת: הספרדים ורוב החסידים אינם מניחים, ויש אשכנזים שמניחים בלי ברכה.

מותר, והתפילין כשרות בכל מקרה. יש מנהג – לפי הקבלה – להניח תפילין של יד בישיבה ושל ראש בעמידה, וכך נוהגים הספרדים ורבים מהחסידים. מנהג אשכנז על פי הרמ״א – להניח את שתיהן בעמידה. חולה או מי שקשה לו לעמוד – מניח בישיבה.

לכתחילה אין מניחים תפילין בלילה, ״שמא יישן בהן״. מי שלא הניח כל היום – יכול להניח עד השקיעה בברכה, ובין השקיעה לצאת הכוכבים – רבים מתירים בלי ברכה. אחרי צאת הכוכבים – אין מניחים. מי שהניח לפני השקיעה – אינו חייב לחלוץ מיד.

חז״ל למדו מ״על ידכה״ (בכתיב מלא, ״יד כהה״) שהתפילין על היד החלשה – השמאלית – ומ״וקשרתם... וכתבתם״: היד שכותבת היא שקושרת, כלומר הימנית קושרת על השמאלית. גם התפילין מונחות מול הלב. מי שעושה כל מלאכתו בשמאל (איטר) – מניח על יד ימין.

הלכה למשה מסיני שהרצועות שחורות מבחוץ. אם הצבע התקלף בחלק הרצועה שמקיף את הראש או את הזרוע – יש לצבוע אותן מחדש לפני ההנחה, בכוונה לשם מצוות תפילין. בחלק שתלוי, נחלקו הפוסקים; רבים מחמירים לצבוע גם שם. סופר סת״ם יכול לעשות זאת, או לספק צבע מתאים.

מעיקר הדין תפילין שהוחזקו בכשרות אינן צריכות בדיקה, אבל נהגו לבדוק אותן מדי פעם, ורבים בודקים לפני אירוע מיוחד כמו חתונה – כדי להתחיל את החיים החדשים במצווה מהודרת. בבר מצווה, תפילין חדשות נקנות מסופר מוסמך ובהשגחה; תפילין ישנות שעוברות בירושה – חובה לבדוק לפני השימוש.

״מבצע תפילין״ הוא יוזמה שהחלה בתנועת חב״ד ערב מלחמת ששת הימים: מתנדבים מציעים לכל יהודי ברחוב, בצבא ובשדות התעופה להניח תפילין לכמה דקות ולומר ״שמע ישראל״. הנחת תפילין היא מצוות עשה, וכל הנחה – גם חד פעמית – היא קיום מלא של המצווה באותו יום.

לא. השולחן ערוך פוסק: ״לא יהא דבר חוצץ בין תפילין לבשרו״, גם בתפילין של יד וגם בשל ראש. לכן מפשילים את השרוול ומסירים שעון או צמיד מן המקום שעליו מונח הבית. על הרצועות, לפי הרמ״א, אין להקפיד – אבל נוהגים להסיר שעון שמתחת לכריכות.

קודם מתעטפים בטלית ואחר כך מניחים תפילין, כי ״מעלין בקודש״ – ציצית נוהגת גם בשבת ויום טוב והיא תדירה יותר. השולחן ערוך מזהיר לשים את כיס התפילין מתחת לכיס הטלית, כדי שלא ייתקל בתפילין קודם. מי שאין לו טלית בהישג יד – לא ימתין, אלא יניח תפילין.

לא. מזוזה צריכה להיות כתובה בכתב יד של סופר סת״ם ירא שמיים, על קלף, בדיו, לשמה ובדקדוק. מזוזה מודפסת או מצולמת – פסולה, ואין מקיימים בה את המצווה. כך גם ״מזוזות״ שנמכרות בזול בחנויות מתנות ובמזכרות – בדרך כלל אינן כשרות. קונים רק ממקום אמין.

תגין (״זיונין״) הם קווים דקים שהסופר מוסיף מעל אותיות מסוימות בספר תורה, בתפילין ובמזוזה. השולחן ערוך כותב שצריך לתייג את שבע האותיות ״שעטנ״ז ג״ץ״ בשלושה תגים כל אחת, והסופרים נוהגים לתייג גם אותיות נוספות. אם לא תייג – הכתב אינו נפסל.

מזוזה או תפילין שנפסלו ואינם ניתנים לתיקון – גונזים, כי כתובים בהם שמות קדושים. אין לזרוק אותם לפח. מכניסים לשקית גניזה או מביאים לבית הכנסת, וממנו הם נקברים בבית העלמין. גם רצועות התפילין והבתים הם ״תשמישי קדושה״ שדינם גניזה. בית מזוזה מפלסטיק – אינו צריך גניזה.

השולחן ערוך כותב שעיקר מצוות טלית קטן הוא ללבוש אותו על הבגדים, כדי שיראה ויזכור את המצוות. מנהג רבים מן האשכנזים להוציא את הציציות מחוץ למכנסיים, ורבים מן הספרדים נוהגים להכניסן, על פי האר״י. בשני המנהגים יש מקור, וכל אחד ינהג כמנהג אבותיו.

לילה אינו זמן ציצית: ״וראיתם אותו״ – בשעה שרואים, ביום. לכן אין חובה ללבוש ציצית בלילה, ואין מברכים עליה בלילה. רבים נוהגים בכל זאת לישון עם טלית קטן, על פי הקבלה, ומותר לעשות כן. בבוקר – מברכים על הטלית הקטן אם לא מתעטפים בטלית גדול.