מה זה כלי ״בן יומו״, ולמה זה משנה?

המקור

השולחן ערוך (יו״ד צג, א) כותב: ״קדירה שבישל בה בשר – לא יבשל בה חלב, ואם בישל בה בתוך מעת לעת – אסור בנותן טעם... אבל אם שהה מעת לעת קודם שבישל בה – הוי ליה נותן טעם לפגם ומותר התבשיל״. הגמרא (עבודה זרה עה ע״ב) והפוסקים קבעו שאחרי עשרים וארבע שעות הטעם הבלוע בכלי נפגם.

נותן טעם לפגם

כלל גדול בהלכות תערובות: טעם של איסור שנפגם – אינו אוסר. השולחן ערוך מבאר זאת ביו״ד קג. לכן מי שבישל בטעות מרק חלבי בסיר בשרי שלא השתמשו בו יומיים – המרק מותר בדיעבד, כי הטעם הבשרי שבסיר פגום. אבל אם השתמשו בסיר הבשרי אתמול בערב – יש לבדוק אם יש פי שישים במרק כנגד הסיר, ולשאול רב.

הכלי עצמו

גם כשהמאכל מותר, הכלי עצמו נאסר מדרבנן לכתחילה, וצריך להכשיר אותו – בהגעלה או בליבון, לפי החומר. כלי חרס, ולפי חלק מהמנהגים גם זכוכית, אינם ניתנים להכשרה. לכן חשוב לברר מה קרה, ולא להשתמש בכלי לפני שבירר.

למה זה חשוב לדעת

כשמתרחשת טעות במטבח – כף חלבית בסיר בשרי, או סיר שבושל בו הדבר הלא נכון – השאלה הראשונה שהרב ישאל היא: ״האם הכלי היה בן יומו?״. השאלה השנייה: ״האם המאכל היה חם?״. מי שזוכר מתי השתמשו בכלי לאחרונה – עוזר לרב לפסוק.

ראו כלי בשרי שהתערבב עם חלבי – מה עושים והגעלת כלים וליבון. הקיצור (מו) מביא את יסודות הדין.