שאלות ותשובות בספר תורה, קריאת התורה וספרי קודש

התורה מחולקת ל־54 פרשות, וקוראים פרשה אחת בכל שבת בבית הכנסת, כך שמסיימים את כל התורה בשנה – בשמחת תורה – ומתחילים מחדש ב״בראשית״. בשנים שיש בהן פחות שבתות, מחברים שתי פרשות יחד. המנהג הזה הוא מנהג בבל, וכך נוהגים היום כל קהילות ישראל.

בשבת עולים לתורה לפחות שבעה קרואים, ומותר להוסיף עליהם. המפטיר אינו נכלל בשבעה. ביום כיפור – שישה, ביום טוב – חמישה, בראש חודש ובחול המועד – ארבעה, ובשני, חמישי, תעניות ושבת במנחה – שלושה. הראשון כהן, השני לוי, ואחר כך ישראלים.

העולה לתורה פותח את הספר, רואה את מקום הקריאה, ואומר בקול ״ברכו את ה׳ המבורך״. הקהל עונה ״ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד״, והעולה חוזר על כך ומברך ״אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו״. אחרי הקריאה מברך ״אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו״.

ההפטרה היא קטע מספרי הנביאים שקוראים בשבת ובחג אחרי קריאת התורה, בעניין הפרשה או היום. מי שקורא אותה נקרא ״מפטיר״: הוא עולה לתורה אחרון, קורא כמה פסוקים בספר התורה, ואחר כך קורא את ההפטרה עם ברכות לפניה ולאחריה. לכתחילה ההפטרה היא לפחות 21 פסוקים.

טעמי המקרא הם סימנים מעל ומתחת לאותיות שקובעים שלושה דברים: הניגון שבו קוראים, מקום ההטעמה במילה, והחלוקה התחבירית של הפסוק – איפה עוצרים ואיפה ממשיכים. הקריאה בתורה בציבור נעשית בניגון הטעמים, וחז״ל אמרו ״כל הקורא בלא נעימה... עליו הכתוב אומר: וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים״.

מגביהים את ספר התורה כדי שכל הציבור יראה את הכתב, כי ״מצוה על כל אנשים ונשים לראות הכתב ולכרוע ולומר וזאת התורה״. הספרדים מגביהים לפני הקריאה, כפשט השולחן ערוך, והאשכנזים – אחרי הקריאה, כמנהג שהביא הרמ״א. המגביה פותח לפחות שלושה עמודים ומראה לכל הצדדים.

מעיקר הדין העולה לתורה קורא בעצמו, אבל כבר בימי הגאונים והראשונים נהגו שאדם אחד, ״בעל הקורא״, קורא לכולם – כדי שלא לבייש את מי שאינו בקיא בקריאה ובטעמים. העולה מברך, ו״צריך לקרות עם שליח הציבור בנחת״, כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה.

אסור לצאת ולהשאיר את ספר התורה פתוח באמצע קריאה. מותר לצאת בין עלייה לעלייה – ״בין גברא לגברא״ – כשיש צורך. בזמן הקריאה עצמה אסור לדבר, אפילו בדברי תורה, וצריך להקשיב לכל מילה, כי הקריאה היא חובת הציבור. ומי שחייב לצאת – ימתין להפסקה.

כן. השולחן ערוך פוסק ״קטן יכול להפטיר״ – ילד שיודע לקרוא ולברך עולה למפטיר וקורא את ההפטרה עם ברכותיה. קטן עולה גם למניין שבעת הקרואים בשבת, אבל לא לרוב העליות, ואינו יכול להיות בעל קורא שמוציא את הציבור. בשבתות מיוחדות יש מגבלות.

בשבת מותר להוסיף על שבעת הקרואים, כך פוסק השולחן ערוך. יש פוסקים שהעדיפו לא להרבות בהוספות, ולכן נוהגים להוסיף בעיקר כשיש צורך – שמחה, חתן, בר מצווה, ברית או חיוב של אבלות או יארצייט. ביום טוב, לפי מנהג אשכנז, אין מוסיפים מלבד שמחת תורה.

כן. עזרא הסופר תיקן לקרוא בתורה במנחה של שבת. מוציאים ספר תורה ומעלים שלושה עולים – כהן, לוי וישראל – שקוראים לפחות עשרה פסוקים מתחילת פרשת השבוע הבאה. גם כשחל יום טוב בשבת, קוראים מהפרשה הבאה. אין מפטיר ואין הפטרה.

ברכת הגומל צריך לברך בפני עשרה, ושניים מהם תלמידי חכמים, כדי לפרסם את ההודאה. כיוון שבקריאת התורה יש מניין, נהגו לברך אחרי העלייה לתורה. אבל אין חובה לעלות: אפשר לברך בכל מקום שיש עשרה, ובדיעבד יש אומרים שיוצאים גם בלי עשרה.

כדי שלא יעברו שלושה ימים בלי תורה. הגמרא מספרת שכשישראל הלכו במדבר שלושת ימים ״ולא מצאו מים״ – ״אין מים אלא תורה״ – תיקנו הנביאים לקרוא בשבת, בשני ובחמישי, כך שבין קריאה לקריאה יעברו לכל היותר יומיים. עזרא הוסיף שיעלו שלושה ויקראו עשרה פסוקים.

לא חובה. השולחן ערוך פוסק: ״אין צריך לעמוד מעומד בעת שקורין בתורה״, והרמ״א מוסיף ״ויש מחמירין ועומדין, וכן עשה מהר״ם״. לכן רוב הציבור יושב, ויש שעומדים. בזמן ״ברכו״ של העולה והברכות – נוהגים רבים לעמוד. בעשרת הדברות ובשירת הים יש מנהגים מיוחדים.

אם הטעות משנה את המשמעות – מחזירים את הקורא, והוא חוזר וקורא נכון. השולחן ערוך פוסק: ״קרא וטעה אפילו בדקדוק אות אחת – מחזירין אותו״, והרמ״א מבאר שזה דווקא בשינוי שמשנה את העניין. בטעות בטעמים או בניקוד שאינה משנה משמעות – אין מחזירים, אבל מעירים לו.

מרימים את ספר התורה מיד בכבוד, בודקים שלא נקרע ולא נמחקו אותיות, ומחזירים אותו. נוהגים שמי שראה את הנפילה מתענה יום אחד, או פודה את התענית בצדקה, ומקבלים על עצמם חיזוק בכבוד התורה. אין בזה הלכה מפורשת בשולחן ערוך – זה מנהג קדום, ויש לשאול רב על פרטיו.

יש מנהג קדום שמי שראה ספר תורה נופל לארץ – מתענה יום אחד. זה מנהג ולא חובה מן הדין, ויש בו פרטים: יש שנוהגים רק במי שהפיל, ויש שגם בכל הנוכחים. מי שקשה לו לצום – יכול לפדות את התענית בצדקה. ספר שנפל בנרתיקו, או ספר אחר – יש מקילים.

ספר תורה כשר עולה בדרך כלל כמה עשרות אלפי שקלים ויותר, לפי רמת הכתב, איכות הקלף, הסופר וזמן הכתיבה – לרוב כשנה. האתר אינו גוף מסחרי ואינו מתמחר; המחיר משתנה ויש לבדוק מול סופרים ומכונים מוסמכים. מצווה על כל יהודי לכתוב ספר תורה, ואפשר להשתתף באות או בפרשה.

הכנסת ספר תורה היא טקס שבו מביאים ספר תורה חדש לבית הכנסת: כותבים בו את האותיות האחרונות, מוליכים אותו בתהלוכה תחת חופה בשירה ובריקודים, ומכניסים אותו לארון הקודש. זה מנהג של שמחה וכבוד לתורה – זכר להבאת הארון לירושלים בימי דוד.

מותר ונהוג. כל איש מישראל מצווה לכתוב לעצמו ספר תורה, ומי שאינו יכול לכתוב ספר שלם – משתתף בקניית אות, מילה או פסוק בספר שנכתב בציבור. פוסקים רבים כתבו שבזה מקיים חלק מהמצווה, או לפחות מצווה של החזקת תורה. יש שנהגו לקנות אות לכל ילד.

כן, זו מצוות עשה – האחרונה מתרי״ג המצוות: ״מצות עשה על כל איש מישראל לכתוב לו ספר תורה, ואפילו הניחו לו אבותיו״. מי שאינו יכול לכתוב בעצמו – שוכר סופר, או משתתף עם אחרים. יש פוסקים שכתבו שבזמננו המצווה מתקיימת גם בקניית ספרי קודש ללימוד.

אם אפשר לתקן – מתקנים, ואסור להשהות ספר תורה שאינו מוגה יותר משלושים יום. עד התיקון אין קוראים בו בציבור. ספר שאינו ניתן לתיקון, או שבלה, גונזים: נותנים אותו בכלי חרס וקוברים אותו ליד תלמיד חכם. את ההכרעה אם הספר ניתן לתיקון עושה סופר מומחה.

אין זמן קבוע בהלכה. סופר שעובד בכתיבה באופן סדיר מסיים בדרך כלל ספר תורה בכמה חודשים עד כשנה, ויש שמתעכבים יותר. הכתיבה אורכת זמן כי כל אות נכתבת ביד, בכוונה לשם קדושת ספר תורה, על קלף מעובד, ואחריה באות הגהה, תיקונים ותפירת היריעות.

מפני כבוד התורה. השולחן ערוך פוסק: ״הרואה ספר תורה כשהוא מהלך – חייב לעמוד לפניו״, עד שיגיע למקומו או שיתכסה מעיניו. לכן עומדים כשמוציאים את הספר מן הארון ומוליכים אותו לבימה, וכשמחזירים אותו. גם בפתיחת ארון הקודש נוהגים לעמוד, אף כשהספר אינו זז.

אין לגעת בקלף של ספר תורה ביד חשופה. השולחן ערוך פוסק: ״אסור לאחוז ספר תורה ערום בלא מטפחת״, ולכן גוללים ואוחזים אותו דרך המטפחת או בעצי החיים. לנשק את הספר מותר – בציצית, במטפחת או בסידור שנגעו בו. גם נשים מותרות לאחוז בספר תורה, בידיים נקיות.

ספרי קודש, סידורים, חומשים ודפי תורה שבלו – אסור לזרוק לפח, אלא גונזים: מניחים אותם בכלי או בשקית בכבוד, ומעבירים לגניזה – קבורה בבית קברות. בבתי כנסת ובמקומות רבים יש מכלי ״שימות״. ספרים שעדיין ראויים לשימוש – עדיף לתרום למי שילמד בהם.

עלון שיש בו פסוקים, דברי תורה או שם ה׳ – אין לזרוק אותו לפח כמו נייר רגיל. רבים מהפוסקים כתבו לגנוז אותו, ויש שהקלו לעטוף אותו בשתי שקיות ולהניח בפח, כי הודפס לשימוש חד־פעמי. עלון שרובו פרסומות – פחות חמור, אבל הדפים עם דברי תורה – יש להפריד.

לא. רוב פוסקי זמננו כתבו שאותיות על מסך אינן ״כתב״ – הן אור שמופיע ונעלם – ולכן מותר למחוק קובץ, אפליקציה או הודעה שיש בהם שם ה׳ או דברי תורה. אבל דף מודפס מהקובץ – נעשה כתב לכל דבר, וצריך גניזה כדין.

אסור להניח ספרי קודש על הרצפה, ואסור לשבת על מיטה או ספסל שספר מונח עליהם. אסור גם להשתמש בספר לצורך חול, כמו להגן מהשמש או להגביה חפץ. ספרים מניחים בסדר: ספר תורה למעלה, חומשים על נביאים וכתובים, ולא להפך. ומרימים ספר שנפל.

מותר להניח ספר קודש על ספר קודש, אבל לפי סדר קדושתם: ספר תורה על ספר תורה, חומש על נביאים וכתובים – אבל לא נביאים וכתובים על חומש, ולא חומש על ספר תורה. ספרי משנה, גמרא וסידורים – מניחים מתחת לחומש. על ספר קודש אין להניח חפץ של חולין.

ספר תורה – אסור בכל אופן, גם כשהוא כרוך ובתיק. ספרי קודש מודפסים, כמו סידור או חומש – נוהגים להקל כשהם מכוסים בשני כיסויים, למשל בתוך תיק סגור או עטופים בשקית בתוך הכיס. ספר גלוי – אסור. ספרים בטלפון או במחשב – אינם ״ספר״ כשהמסך כבוי.