לחם שנחתך בסכין בשרית – אפשר לאכול אותו עם גבינה?

הדין לכתחילה

השולחן ערוך (יו״ד פט, ד) כותב: ״כל שכן שאסור לחתוך גבינה, אפילו צוננת, בסכין שרגילין לחתוך בה בשר, ולא עוד אלא אפילו הפת שאוכלים עם הגבינה אסור לחתוך בסכין שחותכין בה בשר״. הרמ״א שם מוסיף ״וכן להפך נמי אסור״ – לחתוך בסכין חלבית לחם לסעודה בשרית. הטעם: סכין שמשמשת לבשר, גם אחרי שטיפה, עלולה להשאיר שומן דק על הלהב.

נעיצה בקרקע

הרמ״א שם מביא שאם נעץ את הסכין בקרקע קשה – הסכין נקייה דיה לחיתוך קר. מכאן עצה ידועה לשעת הצורך. אבל הדרך הנכונה היא לייחד סכינים לכל סוג, ובעיקר סכין לחם פרווה.

בדיעבד

מי שכבר חתך לחם קר בסכין בשרית שהייתה נקייה ושטופה – רבים מן הפוסקים כתבו שהלחם מותר לאכילה עם מאכל חלבי, כי קר בקר אינו מעביר טעם, ויש שמורים לגרד מעט את פני החתך. אם על הסכין היו שאריות שומן נראות – חותכים או מגרדים את המקום שנגע, ושואלים רב.

דבר חריף

כאן הדין חמור יותר: דבר חריף – בצל, שום, צנון, לימון – שנחתך בסכין בשרית, החריפות ״מושכת״ טעם מן הסכין גם כשהכול קר. השולחן ערוך (יו״ד צו, א) כותב שצנון שנחתך בסכין של בשר – אסור לאוכלו בחלב עד שיחתוך ממקום החתך. ויש בזה פרטים כשהסכין אינה בת יומה.

לחם שנאפה עם חלב

נושא קרוב: חז״ל אסרו ללוש עיסה בחלב או בשומן בשר סתם, שמא יאכלו אותה עם הסוג השני (יו״ד צז, א). לכן לחם רגיל צריך להיות פרווה, ומאפה חלבי צריך צורה מיוחדת או כמות קטנה.

ראו כשרות בבית והקיצור (מו).