שאלות ותשובות בצניעות ולבוש

שמואל אמר ״קול באשה ערוה״, והשולחן ערוך פוסק שאסור לגבר לשמוע קול זמר של אישה, ובפרט בשעת קריאת שמע ותפילה. בני משפחה קרובים – יש בהם הקלות. בשמיעה מהקלטה או מרדיו של זמרת שאינו מכיר – יש מקילים ויש מחמירים. דיבור רגיל של אישה – מותר.

אין איסור מפורש בשולחן ערוך על פרסום תמונה צנועה של אישה, ויש קהילות שמפרסמות תמונות כאלה. בציבור החרדי נהגו שלא לפרסם תמונות נשים כלל, משום צניעות ושמירת עיניים. מוסכם על הכול שאסור לפרסם תמונות לא צנועות, ושצריך הסכמת המצולמת. וכל ציבור ינהג כמנהגו.

שמירת עיניים היא ההימנעות מלהסתכל במראות שמעוררים יצר – תמונות לא צנועות, הסתכלות מכוונת ביופי של אישה שאינה אשתו, ותכנים פרוצים. המקור בתורה: ״ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם״. זו מצווה תמידית, שמחייבת גם הימנעות ממקומות ומאתרים שגורמים לכך. והיא שייכת לגברים ולנשים כאחד.

צפייה בסצנות לא צנועות אסורה, משום ״ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם״ ומשום ״ונשמרת מכל דבר רע״, שחז״ל פירשו כאזהרה מהסתכלות והרהור. לכן מי שצופה בסרט או סדרה – צריך לבחור תוכן נקי, להשתמש בכלי סינון או לדלג, ולהפסיק כשמגיעים לסצנה כזו. מעבר לזה, יש מחמירים בצפייה בכלל.

רוב הפוסקים אוסרים על אישה ללבוש מכנסיים, משום ״לא יהיה כלי גבר על אשה״ ומשום צניעות – המכנסיים מבליטים את צורת הגוף. יש שדנו במכנסיים שנתפרו במיוחד לנשים, אך גם הם החמירו בגלל הצניעות. לכן המקובל בקהילות שומרות המצוות הוא חצאית.

לפי רוב הפוסקים, החצאית צריכה לכסות את הברכיים גם בישיבה, שכן ״שוק באשה ערוה״, ויש מחמירים יותר – עד אמצע השוק או עד הקרסול, לפי מנהג המקום. גם חצאית ארוכה צריכה להיות רחבה ולא צמודה. מנהג המקום והקהילה קובע את הפרטים.

לפי ההלכה, לא: בגד ים רגיל חושף את הגוף במקום שדרכו להיות מכוסה, ובבריכה מעורבת יש גם בעיה של רחצה משותפת לגברים ונשים. הפתרון המקובל: בריכה או חוף נפרדים בשעות נשים, ובגד ים צנוע. גם גברים נדרשים להימנע מבריכה מעורבת.

כשמתחת לבגד השקוף יש בגד אטום שמכסה את כל מה שצריך להיות מכוסה – הבגד השקוף אינו פוגע בצניעות מבחינת הכיסוי, ומותר. אבל בגד שקוף שדרכו נראה הגוף במקום שחייב כיסוי – אינו נחשב כיסוי. יש להקפיד גם שהשילוב לא יהיה מושך עין באופן חריג.

מותר לאישה לעסוק בספורט, ובגדי ספורט צנועים – חצאית ספורט או חצאית מעל מכנסיים, חולצה עם שרוולים – עומדים בדרישות ההלכה. טייץ צמוד לבדו, או בגד שחושף מקומות שצריכים כיסוי, אינו צנוע בפני גברים. בחדר כושר נפרד לנשים – יש מקום להקל יותר לפי רבים.

בדרך כלל לא. שעטנז הוא רק צמר כבשים עם פשתן יחד, וברוב המגפים אין פשתן. גם כשיש – השולחן ערוך כותב שבמנעל אין איסור כלאים, כי ״עור הרגל קשה ואינו נהנה״ ממנו כשאר הגוף. עם זאת, במגף גבוה שמכסה את השוק, או כשיש ספק – כדאי לבדוק במעבדת שעטנז.

כיסוי הראש לגבר אינו מצווה מפורשת בתורה, אבל השולחן ערוך פוסק ״לא ילך ארבע אמות בגילוי הראש״, ובשעת תפילה, ברכה ולימוד – חובה לכסות את הראש. הפוסקים כתבו שבימינו הכיפה היא סימן של יראת שמים ושייכות, ולכן יש להקפיד עליה תמיד.

הכיפה מבטאת יראת שמים: רב הונא בריה דרב יהושע לא הלך ארבע אמות בגילוי הראש, ״שכינה למעלה מראשי״, ואמו של רב נחמן בר יצחק אמרה לו ״כסה ראשך כדי שתהא עליך אימת שמים״. מכאן התפשט המנהג לכסות תמיד את הראש, והוא נעשה סמל של יהודי ירא שמים.

לא. התורה אוסרת ״ולא תשחית את פאת זקנך״, וחז״ל למדו שהאיסור הוא בגילוח ״שיש בו השחתה״ – כלומר בתער, שחותך את השערות צמוד לעור. סכין גילוח רגילה, כולל סכינים חד־פעמיות, היא תער, ולכן אסור להתגלח בה את הזקן. מספריים ומכונות מסוימות מותרים.

רוב הפוסקים התירו מכונת גילוח חשמלית שבה השערה נחתכת בין שני להבים, כמו במספריים, ולא בלהב אחד צמוד לעור. מכונות מסוימות – בעיקר שיש בהן להב חד שמגיע לעור, או ״ליפט״ שמושך את השערה – יש פוסקים שאסרו. יש מכונות שקיבלו אישור רבני; כדאי לבדוק.

הכלל: אסור לגבר לענוד תכשיט שבמקומו ובזמנו נחשב תכשיט של נשים – משום ״לא ילבש גבר שמלת אשה״. שעון, טבעת נישואין או טבעת חותם, ושרשרת פשוטה שמקובלת אצל גברים – מותרים לפי רוב הפוסקים. עגיל לגבר – נחשב עדיין בעייתי, וירא שמים מתרחק מכך.

פאות הראש הן השיער בצדעיים, ליד האוזן, בין המצח לאוזן. התורה אוסרת להקיף (לגלח) אותן – ״לא תקיפו פאת ראשכם״. מעיקר הדין צריך להשאיר שיער שאפשר לכוף את ראשו לעיקרו (כמה מילימטרים), ומי שמגדל פאות ארוכות – עושה זאת כמנהג וכהידור.

מבחינת ההלכה אין הבדל: כל כיפה שמכסה את הראש כראוי מקיימת את המנהג לכסות את הראש. ההבדל הוא בזהות הקהילתית – כיפה שחורה מזוהה בדרך כלל עם הציבור החרדי, כיפה סרוגה עם הציונות הדתית. המעלה היא כיפה שמכסה את רוב הראש, ושנחבשת מתוך יראת שמים.

מעיקר הדין, אין איסור מפורש על גבר ללבוש מכנסיים קצרים בחיי היום־יום, ורבים לובשים כך בקיץ ובספורט. אבל בתפילה, בבית הכנסת ובלימוד תורה – ראוי ללבוש מכנסיים ארוכים, כדרך שמתייצבים לפני מלך. בקהילות רבות נהגו להקפיד על מכנסיים ארוכים בכל זמן.

אין איסור מפורש על גבר ללכת בלי חולצה, אבל ברחוב ובמקומות ציבוריים זה אינו דרך כבוד ואינו צנוע, ורבים מהפוסקים המליצו להימנע. בים, בבריכה ובספורט – מקובל. לתפילה, לברכה ולדברי תורה צריך לכסות לפחות את הלב, ולתפילה – להתלבש כראוי כעומד לפני המלך.

השולחן ערוך אוסר על גבר לצבוע שערות לבנות לשחורות, משום ״לא ילבש גבר שמלת אשה״ – כי זה מנהג של נשים להתייפות. יש פוסקים בימינו שהקלו כשהצביעה נעשית מסיבה ממשית, כמו צורך בפרנסה או בשידוך, או במקומות שבהם גברים רבים צובעים. מי ששוקל – ישאל רב.

אין הלכה שמחייבת לבוש שחור־לבן. זהו מנהג שהתקבע בקהילות החרדיות במאות האחרונות, מתוך רצון ללבוש פשוט, מכובד ואחיד, שלא נמשך אחרי אופנה משתנה, ומתוך רצון לשמור על זהות קהילתית ברורה. ההלכה עצמה דורשת לבוש נקי, צנוע ומכובד – ושלא ללבוש ״מלבוש המיוחד״ לגויים.

השולחן ערוך אוסר על גבר להסיר שיער בית השחי ובית הערווה, משום ״לא ילבש גבר שמלת אשה״ – כשזה תיקון נשי. אבל הוא מוסיף: ״במקום שמעבירין אותו גם האנשים – אין מכין אותו״. שאר שיער הגוף – רבים מקלים לצורך, ובפרט מסיבה רפואית; יש מחמירים.

לרוב הפוסקים אסור לגבר למרוט או לעצב גבות לשם יופי, כי זהו ״תיקון נשים״ ונכלל באיסור ״לא ילבש גבר שמלת אשה״. כשיש צורך שאינו קשור ליופי – שערות שמפריעות לראייה, צלקת או מראה חריג שגורם בושה – יש מקום להקל. כדאי לשאול רב.

מותר, לפי המנהג המקובל היום. השולחן ערוך אוסר על גבר להסתכל במראה משום ״לא ילבש גבר״, אבל מתיר לצורך רפואה, תספורת או כדי להיראות מכובד. הרמ״א מביא שבמקום שגם הגברים רגילים להסתכל במראה – מותר, וכך המציאות כיום. אסור רק טיפוח שמיוחד לנשים.

כי התפילה היא עמידה לפני המלך, והשולחן ערוך פוסק שלא יעמוד בתפילה בלבוש שאין דרך לעמוד בו ״לפני הגדולים״. לכן נוהגים רבים ללבוש בתפילה חליפה או ז׳קט וכובע, כדרך מי שבא לפני אדם חשוב. החובה נקבעת לפי מנהג המקום – והעיקר הוא לבוש מכובד.

אסור. התורה אומרת ״לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה״, ולכן גבר לא ילבש בגד או תכשיט שמיוחד לנשים, ואישה לא תלבש בגד שמיוחד לגברים. ההגדרה של ״בגד נשים״ תלויה במנהג המקום. בפורים ובשמחות יש מי שהקל בתחפושת חלקית, ורבים מחמירים.

הגמרא לומדת מהתורה – ״ופרע את ראש האשה״ – שאישה נשואה מכסה את שערה, וקובעת שזה דין תורה, שאליו הוסיפו חכמים כ״דת יהודית״. הטעם הוא צניעות וקדושת הנישואין: שער האישה הנשואה שמור לבית. כך נוהגות נשות ישראל בכל הדורות והעדות.

יש בזה מחלוקת: רבים מפוסקי אשכנז התירו פאה נכרית ככיסוי ראש, וכך נוהגות נשים רבות בקהילות האשכנזיות והחסידיות. מרן הרב עובדיה יוסף ופוסקים ספרדים רבים אסרו, משום שהפאה נראית כשיער ממש. לכן כל אישה נוהגת לפי מנהג קהילתה ורבותיה, ובשלום.

נחלקו הפוסקים: יש שהתירו לגלות מעט שערות שיוצאות מחוץ לצמה או ליד הרקה, על פי השולחן ערוך, ויש שהתירו עד שיעור של ״פחות מטפח״. רבים מהפוסקים, ובפרט בפסיקה החסידית, החמירו לכסות את כל השיער. כל אישה נוהגת לפי מנהג קהילתה ורבותיה, ובשלום.

מעיקר הדין, אישה נשואה שנמצאת בביתה, ואין שם אנשים זרים – הדין קל יותר מאשר ברחוב, ורבים מהפוסקים מקלים. אבל הזוהר והמשנה ברורה מעודדים להקפיד על כיסוי גם בבית, והרבה נשים נוהגות כך. גרושה ואלמנה – לרוב הפוסקים חייבות בכיסוי ראש ברשות הרבים כנשואה.

כל השלושה נועדו לקיים את חובת כיסוי הראש של אישה נשואה, וההבדל הוא בהידור ובמנהג. מטפחת שמכסה את כל השיער נחשבת לכיסוי המובהק. כובע – כשר אם מכסה את השיער שצריך לכסות. פאה נכרית – רוב פוסקי אשכנז התירו, והרב עובדיה יוסף ופוסקים ספרדים רבים אסרו.

לא. התורה אוסרת ״וכתובת קעקע לא תתנו בכם״ – כתב או ציור שנחקק בעור ומתמלא בצבע, ואינו נמחק. האיסור חל על גברים ונשים, וגם על קעקוע קוסמטי קבוע. צבע זמני שאינו נחקק בעור, כמו חינה או מדבקה, אינו בכלל האיסור, ויש להיזהר בו משום צניעות.

כן. אין שום הלכה שמונעת קבורה יהודית ממי שיש לו קעקוע. זו אגדה נפוצה, אבל אין לה מקור. מי שעשה קעקוע עבר על איסור, אך הוא יהודי לכל דבר, נקבר בקבר ישראל, מניח תפילין, עולה לתורה ונמנה למניין. גם חברה קדישא אינה מסרבת.

נקב באוזניים לעגילים לאישה – מותר ומקובל מימי התלמוד. פירסינג במקומות אחרים (אף, גבה, לשון, טבור) – רוב הפוסקים אינם מעודדים: יש בו חבלה בגוף שלא לצורך, ולעיתים חשש צניעות או חיקוי של חוקות הגויים. לגבר – פירסינג אסור משום ״לא ילבש גבר שמלת אשה״ במקום שזה תכשיט נשי.

מותר, ורבים אף ממליצים להסיר קעקוע כשאפשר, במיוחד כשיש בו תמונה או כיתוב לא צנוע. אבל אין חובה הלכתית להסיר: מי שעשה קעקוע – העבירה הייתה בעשייה, ולא בעצם קיומו. הסרה בלייזר כרוכה בכאב ובעלות, ולכן מתייעצים עם רופא ועם רב.

ניתוח שיש בו צורך רפואי – מותר ואף מצווה. ניתוח קוסמטי בלבד מעורר שאלה, כי ״אסור לאדם לחבל בעצמו״ ויש בו סיכון. פוסקים רבים התירו כשיש צורך ממשי – כמו פגם שגורם לבושה גדולה, לקושי בשידוך או בפרנסה. לשם יופי בעלמא – רבים הסתייגו. שואלים רב לפני.

איסור כתובת קעקע הוא רק כשחורצים בעור וממלאים את החריץ בצבע. קעקוע זמני – מדבקה או ציור על העור – וחינה, שאינם חודרים לעור, אינם בכלל האיסור מן הדין. רבים ממליצים להימנע מקעקוע זמני שנראה כמו קעקוע אמיתי, משום מראית עין. חינה היא מנהג ותיק בקהילות רבות.