שאלות ותשובות בסגולות ומנהגים

זהו מנהג עממי: לא לתפור בגד כשהוא על גופו של אדם, משום שכך תופרים תכריכים למת. מי שצריך לתפור – מוריד את הבגד, ויש שנוהגים ללעוס חוט או דבר אחר בשעת התפירה. אין לכך מקור בגמרא או בשולחן ערוך, ואין זה איסור – אלא מנהג של זהירות.

חז״ל אמרו: ״שלשה דברים נאמרו בצפרנים: הקוברן – צדיק, שורפן – חסיד, זורקן – רשע״, כי ״שמא תעבור עליהן אשה עוברה ותפיל״. לכן נוהגים לאסוף את הציפורניים ולשרוף, להשליך לאסלה, או לעטוף ולזרוק. השלכה לפח סגור נחשבת לרבים כמו קבורה.

כן, בדרך כלל. חז״ל אמרו ״כבר קיבלו אבותיכם עליהם, שנאמר: שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך״. מנהג שהמשפחה או הקהילה קיבלו – מחייב את הצאצאים, ואין לשנותו בלי סיבה. מי שעבר לקהילה אחרת, או שיש לו צורך גדול – שואל רב, ולפעמים יש היתר.

הפוסקים כתבו שהאישה הולכת אחר מנהג בעלה אחרי הנישואין – בכשרות, בתפילה ובחגים. כך פסקו רבים מגדולי הספרדים והאשכנזים. יש מנהגים אישיים שהאישה יכולה להמשיך בהם, ובחלק מהעניינים יש מחלוקת. בני הזוג מחליטים יחד, בשלום, ובשאלות – מתייעצים עם רב.

נוהגים לתת למי שיוצא לדרך כסף לצדקה, כדי שיהיה ״שליח מצווה״ – והוא יתן אותו במקום שאליו הוא מגיע. המקור בגמרא: ״שלוחי מצוה אינן ניזוקין, לא בהליכתן ולא בחזירתן״. זהו מנהג של שמירה בזכות המצווה, בלי הבטחה, ואין הוא מחליף זהירות בדרכים.

המנהג לומר ״לחיים״ על כוס יין מוזכר כבר בגמרא: רבי עקיבא, בסעודה שעשה לבנו, אמר על כל כוס ״חמרא וחיי לפום רבנן״ – יין וחיים לפי החכמים. יש מפרשים שהברכה באה גם להזכיר שהיין הביא לעולם מוות (חטא עץ הדעת לפי אחת הדעות, ונח) – ולכן מאחלים חיים.

הרמ״א כותב שכשגוזרים ציפורניים – ״לא יטול אותן כסדרן״, ונותן סדר מיוחד: ביד שמאל ״דבה״ג א״, וביד ימין ״בדא״ג ה״ – בסירוגין. זה מנהג על פי קבלה, ולא דין שמעכב. רבים נוהגים בו, ומי שגזר בסדר רגיל – לא עשה איסור.

הברכה ״עד מאה ועשרים״ נשענת על הפסוק ״והיו ימיו מאה ועשרים שנה״ שנאמר לפני המבול, ועל משה רבינו שנפטר בגיל מאה ועשרים ״לא כהתה עינו ולא נס ליחה״. מאחלים לאדם חיים ארוכים ובריאים כמו של משה. זה מנהג ביטוי, לא גבול לחיים.

השולחן ערוך פוסק שנועלים קודם נעל ימין ואחר כך שמאל, וקושרים קודם את השמאל ואחר כך את הימין. בחליצה – חולצים קודם את השמאל. הטעם: הימין חשוב בכל מקום בתורה, והקשירה בשמאל – משום כבוד התפילין שנקשרות על השמאל.

עץ פרי שמניב פירות – אסור לכרות, משום ״לא תשחית את עצה״. עץ שהזקין ואינו נותן כמעט פרי, עץ שמזיק לבניין או לעצים אחרים, או כשמקומו נחוץ לבנייה – מותר. נוהגים להחמיר ולעשות זאת על ידי גוי או בעקירה עם השורשים, ולשאול רב.

ההבדלים נוצרו בגלות: קהילות ספרד ובבל מצד אחד, ואשכנז (גרמניה, צרפת ומזרח אירופה) מצד שני, התפתחו בנפרד, כל אחת עם רבותיה ומנהגיה. בשולחן ערוך נקבעו פסקי מרן רבי יוסף קארו, שהספרדים נוהגים לפיהם, והגהות הרמ״א, שהאשכנזים נוהגים לפיהן. ״הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם״.

כי חז״ל אמרו ״אסור למנות את ישראל, אפילו לדבר מצווה״ (יומא כב ע״ב), כפי שהתורה ציוותה למנות את העם רק באמצעות מחצית השקל. לכן כשסופרים אנשים – למשל למניין – לא אומרים ״אחד, שתיים, שלוש״ על הראשים, אלא סופרים בפסוק בן עשר מילים, כמו ״הושיעה את עמך״, או בדרך עקיפה אחרת.

כי זה פוגע בכבוד ספרי הקודש. הרמ״א בשולחן ערוך מביא בשם מהרי״ל: ״ואסור להפוך אותו על פניהם, וכשמצאו כך צריך להפכו״. לכן לא מניחים ספר קודש פתוח כשפניו למטה, לא משאירים אותו הפוך, ומי שמוצא ספר כזה – מתקן אותו. זהו חלק מדיני כבוד ספרים, ולא סגולה.

השולחן ערוך כותב שטוב לומר את פרשת המן בכל יום. נוסף על כך התפשט מנהג, המיוחס לרבי מנחם מנדל מרימנוב, לומר ביום שלישי של שבוע פרשת בשלח את פרשת המן ״שניים מקרא ואחד תרגום״, כסגולה לפרנסה. זהו מנהג של תפילה וחיזוק האמונה, ואין בו הבטחה.

זהו מנהג עממי: להתפלל בכותל המערבי ארבעים יום רצופים לישועה – זיווג, ילדים, רפואה או פרנסה. אין לו מקור בגמרא או בשולחן ערוך, אבל יש לו רמזים במספר ארבעים שבתורה ובמעלת התפילה במקום המקדש. זו התמדה בתפילה, ואין בה הבטחה לתוצאה.

הפרשת חלה היא מצווה מן התורה, ועליה נאמר ״להניח ברכה אל ביתך״. מכאן המנהג להפריש חלה בברכה ולהתפלל באותה שעה על ישועה – לעצמה או לאחרים – ויש שמתכנסות נשים רבות ומפרישות יחד. זהו מנהג של תפילה בשעת מצווה, ואין בו הבטחה לתוצאה.

״שליסל חלה״ הוא מנהג בקהילות אשכנז: בשבת הראשונה אחרי פסח אופים חלה בצורת מפתח או עם מפתח בתוכה, כסגולה לפרנסה – ״לפתוח שערי פרנסה״. הטעמים מיוחסים לחסידות ולרמזים בימי הספירה. יש פוסקים שהסתייגו מהמנהג. זהו מנהג בלבד, ואין בו הבטחה.

יש סגולות שמקורן בגמרא ובמסורת, והן בעיקר דרכים של תפילה, מצווה ובקשת רחמים – ואין בהן בעיה. אבל הרמב״ם הזהיר מ״הבלים״ ומייחוס כוח לחפצים, ופסק שאין להשתמש בדברי תורה כרפואה גופנית. סגולה אינה תחליף לאמונה, לתפילה, להשתדלות ולמעשים טובים – ואין בה הבטחה.

המנהג המוכר הוא לתת צדקה לעילוי נשמת רבי מאיר בעל הנס ולומר שלוש פעמים ״אלהא דמאיר ענני״. מקורו בגמרא, שרבי מאיר לימד לומר כך בשעת צרה. רבים נוהגים בכך גם כשמשהו נאבד. זו תפילה וצדקה – ואין בה הבטחה. במקביל מחפשים היטב.

אין סגולה מיוחדת במקורות למכירת דירה. המנהג שמסתובב – לקבור פסל בחצר – הוא מנהג נוצרי, ואסור לנהוג בו. מה שהמסורת מציעה הוא תפילה, צדקה ומסחר ביושר. יש שנוהגים לומר תהילים או לתת צדקה לעילוי נשמת רבי מאיר בעל הנס, וזה מנהג של תפילה, בלי הבטחה.

עמוקה הוא יישוב בגליל העליון ליד צפת, ובו קברו של התנא יונתן בן עוזיאל, הגדול שבתלמידי הלל. נפוץ מנהג לפקוד את הקבר ולהתפלל שם לזיווג הגון. זה מנהג עם, בלי מקור מפורש בגמרא, ואין בו הבטחה – העיקר הוא התפילה לה׳, לא המקום.

״נר לצדיק״ הוא מנהג להדליק נר – בבית, בבית הכנסת או בקבר צדיק – לעילוי נשמת צדיק, ולהתפלל לה׳ שבזכותו תתקבל הבקשה. הנפוץ ביותר הוא נר לרבי מאיר בעל הנס עם נתינת צדקה. זה מנהג ולא הלכה, והתפילה מופנית לה׳ בלבד.

״תענית דיבור״ היא קבלה שלא לדבר דברי חול במשך יום או חלקו, ולהקדיש את הזמן לתהילים, לימוד ותפילה. היא נהוגה בעיקר בימי ״שובבים״, באלול ובעשרת ימי תשובה. ספרי המוסר מעלים אותה מאוד, כתיקון לחטאי הדיבור. זו הנהגה של חסידות, לא חובה.

אמירת ספר תהילים שלם היא מנהג תפילה עתיק: דוד המלך ביקש שאמירת תהילים תיחשב כעיסוק בנגעים ואהלות. נוהגים לגמור את התהילים לרפואה, לזיווג, בעת צרה או בימי שובבים – לבד או בחלוקה בקבוצה. אין בכך הבטחה, אבל זו תפילה מקובלת ורבת עוצמה.

שילוח הקן היא מצווה מן התורה: מי שמוצא קן של עוף כשר והאם רובצת על הביצים או האפרוחים – משלח את האם ולוקח את הבנים. התורה הבטיחה עליה ״למען ייטב לך והארכת ימים״, ולכן נהגו לחפש אותה כסגולה לזיווג, לילדים ולבית חדש.

הסגולה הראשונה לבריאות לפי התורה היא לשמור על הגוף – ״ונשמרתם מאוד לנפשותיכם״ – וללכת לרופא, ש״ניתנה רשות לרופא לרפאות״. לצד זה נהגו בתפילה, אמירת תהילים, צדקה, בדיקת מזוזות ונטילת ידיים. אין סגולה שמחליפה טיפול רפואי, והסגולות הן תוספת של תפילה ולא תחליף להשתדלות.

הסגולה העיקרית היא להתכונן היטב – זו ההשתדלות. לצד זה נהגו להתפלל תפילה קצרה להצלחה, לומר תהילים, לתת צדקה לפני המבחן, ולבקש ברכה מההורים. יש שנהגו לומר את ״תפילת רבי נחוניא בן הקנה״. אין סגולה שמבטיחה ציון, והיא אינה תחליף ללימוד.

אחרי סוכות האתרוג מותר באכילה, ונהגו להשתמש בו בדרכים של מצווה: להכין ממנו ריבה ולאכול בט״ו בשבט ולברך עליו, לנעוץ בו ציפורן לבשמים להבדלה, או לשמור אותו. יש נשים מעוברות שנהגו לנשוך את הפיטם בהושענא רבה כתפילה ללידה קלה. זה מנהג ותפילה, לא הבטחה.

חז״ל התייחסו לעין הרע כמציאות: רב אמר ש״תשעים ותשעה מתים בעין רעה״. הכוונה להשפעה של קנאה וצרות עין של אחרים, ולפי חלק מהמפרשים – לדין שמתעורר על מי שמבליט את טובתו ומעורר קנאה. התשובה היהודית לעין הרע היא צניעות, עין טובה ואמונה – ולא פחד.

הדרכים המקובלות במסורת הן צניעות – לא להבליט עושר, הצלחה וילדים; עין טובה כלפי אחרים; ואמונה ובטחון בה׳. נוהגים לומר ״בלי עין הרע״, ויש שאומרים את ברכת יעקב לבני יוסף. מזוזה, תפילה וצדקה נחשבות שמירה. אין בכך הבטחה, ואין לחיות בפחד.

בתוספתא נמנה ״הקושר חוט אדום על אצבעו״ בין ״דרכי האמורי״ – מנהגי עובדי עבודה זרה. בדורות האחרונים נהגו רבים לענוד חוט אדום שכרכו סביב קבר רחל, ויש פוסקים שהקלו בכך כמנהג ישראל. אחרים התנגדו. אין לחוט כוח מצד עצמו, והשמירה האמיתית היא אמונה ומעשים טובים.

רוב הפוסקים לא אסרו חמסה כקישוט, ובקהילות צפון אפריקה ועדות המזרח היא מנהג עממי נפוץ. אבל אין לה מקור במסורת התורה, ואין לייחס לה כוח מצד עצמה. יש שהעירו שמקורה במנהגים שאינם יהודיים. השמירה האמיתית בבית היא המזוזה – ולא החמסה.

חז״ל אמרו ״אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה״, ולמדו זאת משאול ומדוד. לכן לא סופרים יהודים בדרך של מספרים – ״אחד, שתיים״ – אלא בעקיפין: בפסוק בן עשר מילים כמו ״הושיעה את עמך״, או ב״לא אחד, לא שניים״. ספירה של חפצים או כרטיסים מותרת.

אסור. קריאה בקפה, בקלפים (טארוט), בכף היד או בכל אמצעי אחר שמתיימר לגלות את העתיד – היא ״ניחוש״ או ״עונן״ שהתורה אסרה, ושאלה אצל מי שעושה זאת אסורה גם היא: ״אין שואלין בחוזים בכוכבים ולא בגורלות״. מי שמתלבט – יתפלל, יתייעץ עם רב ועם אנשים נבונים.

ההלכה מכירה ב״קמיע מומחה״ – שנכתב על ידי מומחה והוכיח את עצמו – ומתירה אפילו לצאת בו בשבת. קמיעות שאינם ידועים, או שנמכרים בהבטחות, אינם בכלל זה. רבים מגדולי ישראל הסתייגו מקמיעות בזמננו, והדגישו שהשמירה האמיתית היא מצוות ומזוזה כשרה.

אומרים ״בלי עין הרע״ כשמספרים על הצלחה, ברכה או מספר ילדים – כדי לא לעורר קנאה, ומתוך תפילה שהטוב יישמר. המקור בדברי חז״ל שעין הרע – מבט צר וקנאי – יכולה להזיק. זה ביטוי של ענווה וזהירות, לא לחש.

״ניחוש״ הוא לקבוע מעשים לפי סימנים מקריים – ״פתי נפלה מפי״, ״חתול חצה את דרכי״ – ולומר שבגללם לא אצליח. התורה אוסרת ״לא תנחשו״. מותר להתחשב בסימן טוב לחיזוק, כמו שעשו חז״ל, אבל לא לתלות בו החלטות ולא לפחד ממנו.

״יציקת עופרת״ היא מנהג עממי שהיה נפוץ בקהילות מסוימות: מתיכים עופרת ויוצקים אותה למים מעל ראש האדם, ומפרשים את הצורה. אין לו מקור בתלמוד או בפוסקים, ויש פוסקים שהסתייגו ממנו בגלל חשש ״ניחוש״ וגם בגלל סכנת העופרת. הדרך המקובלת להינצל מעין הרע: תפילה, צדקה וענווה.