שאלות ותשובות באמונה

היהדות מציעה כמה דרכים: התבוננות בבריאה, שסדרה וחכמתה המופלאה מעידים על בורא; מסורת מעמד הר סיני, שעברה מדור לדור מפי עם שלם; וההיסטוריה של עם ישראל. הרמב״ם קובע שידיעת מציאות ה׳ היא ״יסוד היסודות״, ושהדרך לאהבתו עוברת דרך התבוננות במעשיו.

התורה עצמה מתארת ״הסתר פנים״ – תקופות שבהן ה׳ פועל בעולם בצורה נסתרת. אחד ההסברים המרכזיים: אילו ה׳ היה נגלה בכל רגע, לא הייתה בחירה חופשית, והאדם לא היה יכול לבחור בטוב מרצונו. ההשגחה ממשיכה גם בהסתר, כמו בסיפור מגילת אסתר, שבו שם ה׳ אינו מוזכר כלל.

כן – לשאול ולברר כדי להבין זו דרכה של תורה. חכמי ישראל, מהגמרא ועד הרמב״ם והכוזרי, שאלו שאלות קשות וחיפשו תשובות. מה שאסור הוא לטפח מחשבות כפירה כדי לפרוק עול, או לעסוק בהן בלי כלים והכוונה. הדרך הנכונה: לשאול רב או תלמיד חכם, וללמוד את המקורות.

ספקות באמונה הם חוויה אנושית, וגם גדולי ישראל עברו תקופות כאלה. העצות של חכמים: לא להיבהל ולא להתבייש; לברר את השאלות עם תלמיד חכם; ללמוד מקורות; להמשיך במצוות גם בזמן הספק, כי המעשה מחזק את הלב; ולהתפלל – גם תפילה על האמונה עצמה.

כן. ״קרוב ה׳ לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת״. היהדות מלמדת שכל תפילה נשמעת – גם של מי שאינו צדיק, גם בכל שפה, וגם כשאין מניין. אבל ״נשמעת״ אינו תמיד ״נענית כפי שביקשנו״: לפעמים התשובה היא ״לא״ או ״עוד לא״, ולפעמים התפילה פועלת בדרכים שאיננו רואים.

כי אסור למחוק או לאבד את שמות ה׳ הקדושים, ודף שכתוב עליו שם מלא – צריך גניזה. כדי שהשם לא יבוא לידי ביזיון, נהגו שלא לכתוב שמות קדושים מחוץ לספרי קודש, אלא בקיצור – ה׳, השם, אלוקים בקו״ף. זה מנהג של כבוד, שמובא ברמ״א.

כן. ״בס״ד״ (בסייעתא דשמיא) ו״ב״ה״ (בעזרת השם או ברוך השם) הם ראשי תיבות, ואין בהם שם קדוש שאסור למחוק. לכן מותר לזרוק דף כזה. יש שנוהגים להימנע מ״ב״ה״ ולכתוב ״בס״ד״, כי יש שהבינו שהה״א מסמלת את השם. דף שיש בו דברי תורה – דינו אחר.

זו אחת השאלות העמוקות באמונה. רבי עקיבא אמר ״הכל צפוי והרשות נתונה״ – ה׳ יודע הכול, ובכל זאת האדם בוחר באמת. הרמב״ם מסביר שהידיעה של ה׳ אינה כמו הידיעה שלנו, ולכן איננו יכולים להבין איך שניהם מתקיימים יחד – אבל שניהם אמת.

חז״ל לימדו ״כל מה דעביד רחמנא – לטב עביד״, ונחום איש גם זו אמר על כל דבר ״גם זו לטובה״. האמונה היא שה׳ מנהיג את העולם בטוב, גם כשאיננו מבינים. אבל אין זה אומר שצריך להתעלם מכאב, או לומר לאדם שסובל ״זה לטובה״ – אלא לחזק אותו ולעזור לו.

המסורת היהודית נותנת כמה תשובות משלימות: ה׳ ברא את העולם כדי להיטיב – ״טבע הטוב להיטיב״; האדם נברא כדי להתקרב לה׳ ולהתענג עליו, דרך קיום מצוות ובחירה בטוב. הרמח״ל כתב שהאדם נברא ״להתענג על ה׳ וליהנות מזיו שכינתו״, והעולם הזה הוא הפרוזדור לכך.

זו השאלה הקשה ביותר באמונה, וגדולי ישראל לא נתנו לה תשובה אחת. כמה כיוונים: הרע מאפשר בחירה חופשית; חלק מהסבל הוא תוצאה של מעשי בני אדם; לפעמים מה שנראה רע הוא חלק מתמונה גדולה שאיננו רואים; ויש סבל שאין לנו הסבר – ומשה רבנו עצמו ביקש להבין ולא קיבל תשובה מלאה.

לפי התורה כל בני האדם הם צאצאי אדם וחוה – ״כי היא היתה אם כל חי״. חז״ל למדו מכך לקח מוסרי: ״לפיכך נברא אדם יחידי... מפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחברו אבא גדול מאביך״. כל אדם נברא בצלם אלוקים, וכולם משפחה אחת.

איננו יודעים חשבונות שמיים, ואסור לומר על אדם או על קהילה שנפגעו ״זה עונש על...״. מצד שני, הרמב״ם מלמד שצרה שבאה על הציבור צריכה לעורר תשובה, ולא לומר ״מקרה הוא״. התגובה הנכונה לאסון: עזרה לנפגעים, תפילה וחשבון נפש אישי – לא שיפוט של אחרים.

אמונה פשוטה היא אמונה ישרה וטבעית בה׳, שאינה תלויה בהוכחות ובוויכוחים – כמו ילד הסומך על אביו. היא אינה סותרת לימוד והבנה; היא הבסיס שעליו הם נבנים. חז״ל העמידו את כל התורה על ״וצדיק באמונתו יחיה״, ורבים מגדולי ישראל ראו בה את המדרגה הגבוהה.

העדות המרכזית לפי המסורת היא מעמד הר סיני: ה׳ נגלה לעם שלם – מיליוני אנשים – ולא לנביא יחיד, והעדות עברה מאב לבן בכל הדורות. הרמב״ם כותב שהאמונה במשה ובתורה אינה נשענת על אותות, אלא על מה ש״עינינו ראו ולא זר, ואזנינו שמעו ולא אחר״. זה אחד מי״ג העיקרים.

לפי המסורת, משה רבנו כתב את התורה כולה מפי ה׳, ״כמעתיק מפי המכתיב״. נחלקו חכמים בשמונת הפסוקים האחרונים, שמתארים את מות משה: יש אומרים שיהושע כתב אותם, ויש אומרים שמשה כתב אותם בדמע. האמונה שכל התורה ניתנה מה׳ היא אחד מי״ג העיקרים.

תורה שבעל פה היא הפירוש וההלכות שניתנו למשה בסיני יחד עם התורה שבכתב, ונמסרו בעל פה מדור לדור, עד שנכתבו במשנה ובגמרא. בלעדיה אי אפשר לקיים את התורה: הכתוב אומר ״וקשרתם לאות על ידך״ – אבל רק המסורה מלמדת מה הן תפילין, איך עושים אותן ואיפה מניחים.

רוב גדולי ישראל ראו בתורה ובמדע שני תחומים שאינם סותרים באמת: התורה מלמדת למה ומה ראוי, והמדע חוקר איך העולם פועל. במקומות שנראית סתירה, הרמב״ם לימד שיש פסוקים שאינם כפשוטם, ושאמת מוכחת אינה נדחית. שאלות כמו גיל העולם נידונות בדרכים שונות.

הלוח העברי סופר את השנים מבריאת האדם, ולכן אנו בשנת ה׳תשפ״ז. אבל בשאלה איך להבין את ששת ימי הבריאה ואת גיל היקום יש בספרות היהודית כמה גישות: יש שמבינים את הימים כפשוטם, ויש שמבינים אותם כתקופות ארוכות או כתיאור שאינו כרונולוגי. זו שאלה של פרשנות, לא של עיקר אמונה.

תרי״ג – בגימטריה 613 – הוא מספר המצוות שבתורה, כפי שאמר רבי שמלאי בגמרא: 365 מצוות לא תעשה, כמניין ימות החמה, ו־248 מצוות עשה, כמניין איברי האדם. רבות מהן תלויות בבית המקדש או בארץ ישראל, ולכן היום אפשר לקיים פחות מהן. הרמב״ם ואחרים מנו את המצוות אחת אחת.

יש מסורת שאין ללמוד קבלה לפני גיל ארבעים, ושצריך קודם ״למלא כרסו בשר ויין״ – כלומר להיות בקי בתלמוד ובהלכה. פוסקים אחרים, ובעיקר בחסידות ובקהילות הספרדים, הקלו בלימוד ספרים מסוימים כמו הזוהר בקריאה, ספרי חסידות ומוסר. כולם מסכימים שלא לומדים קבלה בלי רב ובלי יסודות.

התורה מתארת תיבה של 300 אמה על 50 על 30 – כ־150 מטר אורך – בת שלוש קומות, ואומרת שנכנסו אליה זוגות מכל מין. המפרשים נחלקו איך זה התאפשר: רש״י והרמב״ן כתבו שהיה כאן נס – ״מועט מחזיק את המרובה״ – ויש שהסבירו שהכוונה למינים עיקריים בלבד.

השולחן ערוך הוא ספר ההלכה המרכזי של עם ישראל, שחיבר רבי יוסף קארו (״מרן״) בצפת ונדפס לראשונה בשנת שכ״ה (1565). הוא בנוי בארבעה חלקים: אורח חיים, יורה דעה, אבן העזר וחושן משפט. הרמ״א, רבי משה איסרליש מקרקוב, הוסיף עליו הגהות לפי מנהג אשכנז.

מורה נבוכים הוא ספר הפילוסופיה היהודית החשוב של הרמב״ם, שנכתב בערבית בסביבות שנת 1190, ל״נבוכים״ – אנשי תורה שלמדו פילוסופיה והתקשו ליישב אותה עם פשטי הפסוקים. הוא עוסק בהגשמת האל, בבריאה, בנבואה, בהשגחה ובטעמי המצוות. במשך דורות היו שהסתייגו מלימודו בלי הכנה.

נחלקו בכך תנאים בגמרא: רבי אליעזר אומר ״בתשרי נברא העולם״, ורבי יהושע אומר ״בניסן נברא העולם״. להלכה, ראש השנה נקבע באחד בתשרי, ובתפילה אומרים ״זה היום תחילת מעשיך״ – כשיטת רבי אליעזר. בקידוש החודש ובתקופות יש שנקטו כרבי יהושע. ויש שיישבו את שתי הדעות.

הנפילים מוזכרים בתורה לפני המבול: ״הנפילים היו בארץ בימים ההם... המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם״. המפרשים נחלקו מי הם: רש״י מסביר ש״נפלו והפילו את העולם״ – אנשים חזקים ורשעים; יש מדרשים שקשרו אותם למלאכים שירדו לארץ. אחר כך שמם מופיע אצל המרגלים כענקים.

ספר הזוהר הוא הספר המרכזי של תורת הקבלה: פירוש סודי לתורה, בארמית, המיוחס לתנא רבי שמעון בר יוחאי ותלמידיו. הוא נתגלה בספרד במאה ה־13, והתקבל בעם ישראל כספר קודש. בצידו ״תיקוני הזוהר״. לימודו מקובל כסגולה גם למי שאינו מבין.

מצווה ״דאורייתא״ כתובה בתורה או נלמדת ממנה; מצווה ״דרבנן״ נתקנה על ידי חכמים – כגון נרות חנוכה, מגילה ונטילת ידיים. חייבים לקיים את שתיהן, כי התורה ציוותה ״לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך״. ההבדל המעשי: בספק – בדאורייתא מחמירים, בדרבנן מקילים.

ככלל, פיקוח נפש דוחה את כל המצוות – ״וחי בהם, ולא שימות בהם״. אבל על שלוש עבירות – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים – ״ייהרג ואל יעבור״: אדם חייב למסור את נפשו ולא לעבור עליהן. בשעת גזירה נגד הדת, או בפרהסיה – חייבים למסור נפש אפילו על מצווה קלה.

לפי הגמרא במסכת בבא בתרא, משה רבנו כתב את התורה, את פרשת בלעם ואת ספר איוב; יהושע כתב את ספרו; שמואל – את ספרו, שופטים ורות; דוד – את תהילים; ירמיהו – את ספרו, מלכים ואיכה; חזקיהו וסיעתו – ישעיהו, משלי, שיר השירים וקהלת; אנשי כנסת הגדולה – יחזקאל, תרי עשר, דניאל ואסתר; ועזרא – ספרו ודברי הימים.

כי התורה ציוותה כך: ״אחרי רבים להטות״ (שמות כג, ב). חז״ל למדו מהפסוק שבמחלוקת של חכמי בית הדין הולכים אחרי הרוב, ובסיפור ״תנורו של עכנאי״ קבעו שאפילו בת קול אינה גוברת על הכרעת הרוב – ״לא בשמים היא״. הכלל חל על חכמים הדנים בתורה, לא על כל דעה פופולרית.

כן – תורת הסוד נחשבת חלק מהתורה שבעל פה, ונקראת ״פנימיות התורה״. כבר המשנה מזכירה את ״מעשה בראשית״ ו״מעשה מרכבה״ כתחומים שלומדים רק ביחידות ולחכם. ספר הזוהר וכתבי האר״י התקבלו בכל עם ישראל, אך לימודם מותנה בבקיאות בתורה ובהלכה וביראת שמיים.

המשנה היא הקובץ הראשון של התורה שבעל פה, שסידר רבי יהודה הנשיא בסביבות שנת 200 לספירה – פסקים קצרים בעברית. הגמרא היא הדיון והפירוש של אמוראי בבל וארץ ישראל על המשנה, בארמית בעיקר. המשנה עם הגמרא יחד נקראות ״תלמוד״, והתלמוד הבבלי הוא העיקר בפסיקה.

ביטחון בה׳ אינו הבטחה שהכול יסתדר כמו שאני רוצה, אלא הידיעה שאני לא לבד ושה׳ מנהיג את חיי בטוב. העצות של חכמי המוסר: לזכור את הטובות שכבר קיבלתי, להתפלל ולשפוך לב, לעשות את מה שבידי, לחזק את הקשר עם אנשים, וללמוד מספרים על ביטחון – בראשם שער הביטחון בחובות הלבבות.

צריך גם וגם. ההלכה היא ״אין סומכין על הנס״, ולכן האדם חייב לעבוד, להתרפא ולהיזהר. אבל ההשתדלות היא רק ״כלי״, וההצלחה בידי ה׳. גדולי המוסר נחלקו כמה השתדלות ראויה: יש שאמרו מעט ככל האפשר, לפי מדרגת הביטחון, ויש שאמרו כדרך העולם. כולם מסכימים שאסור להזניח חובה.

בגמרא נחלקו: רבי חנינא אמר ״יש מזל לישראל״, ורבי יוחנן אמר ״אין מזל לישראל״. רוב המפרשים מבינים שיש השפעה מסוימת של הטבע ושל ״מזל״ על האדם, אבל ישראל יכולים להתעלות מעליה בזכות תורה, תפילה, צדקה ותשובה. ״מזל טוב״ הוא ברכה, לא אמונה בכוכבים.

אסור לשאול אסטרולוגים ולקבוע מעשים לפי הורוסקופ. השולחן ערוך פוסק ״אין שואלין בחוזים בכוכבים״, משום ״תמים תהיה עם ה׳ אלוקיך״, והרמב״ם כותב שהמכוון מעשיו לפי האסטרולוגיה עובר על ״לא תעוננו״. מי שקורא הורוסקופ בעיתון לשם שעשוע – אינו מקיים מצווה, וראוי להימנע.

המסורת מלמדת שכל תפילה נשמעת, אבל לא כל בקשה מתמלאת כפי שביקשנו. לפעמים מה שביקשנו אינו לטובתנו; לפעמים התשובה מגיעה מאוחר יותר או בצורה אחרת; ולפעמים התפילה פועלת במקום אחר. משה רבנו התפלל 515 תפילות להיכנס לארץ – ולא נענה, ובכל זאת לא חדל להאמין.

שנים עשר המזלות – טלה, שור, תאומים ועד דגים – מוכרים במסורת היהודית כקבוצות הכוכבים שמקבילות לשנים עשר חודשי השנה, ויש להם מקום בספרי הקבלה ובפיוטים. אבל ההלכה אוסרת לקבוע מעשים לפיהם או לשאול אסטרולוגים, ולפי רבי יוחנן ״אין מזל לישראל״. האדם אינו כבול למזלו.

נומרולוגיה שמנבאת את גורל האדם או מכתיבה החלטות לפי מספרים – אסורה, כי היא דומה ל״מעונן״ ולשאלה בחוזים בכוכבים, ונוגדת את ״תמים תהיה עם ה׳ אלוקיך״. גימטריה בתורה היא דבר אחר: דרך פרשנות שמחברת בין מילים, ולא כלי לחיזוי. מי שמתלבט – יתפלל ויתייעץ.

״דע מה למעלה ממך – עין רואה, ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים״ הוא חלק ממשנה בפרקי אבות (ב, א). רבי (רבי יהודה הנשיא) מלמד שמי שזוכר שה׳ רואה ושומע הכול, ושכל מעשה נרשם – ״אי אתה בא לידי עבירה״. זו עצה מעשית לשמירה מחטא.

על דבר שכבר קרה ונקבע בפועל – אין להתפלל שישתנה, ותפילה כזו נקראת בגמרא ״תפילת שוא״. אבל על מה שעדיין אינו ידוע לנו ועל העתיד – מתפללים תמיד, וחז״ל אמרו שצעקה מועילה לאדם גם אחרי גזר דין. במקום לבקש לשנות את העבר – מבקשים כוח, רפואה וישועה מכאן והלאה.

גרפולוגיה וכלים דומים שמנסים להסיק תכונות אופי מכתב יד הם תחום של התבוננות אנושית, ואין בהם איסור כשהם לא מתיימרים לנבא את העתיד. ״חכמת הפרצוף״ שבספרי הקבלה אינה לכל אדם. מה שאסור הוא להשתמש בכל אלה כגורל ולקבל לפיהם החלטות, כי זה ניחוש ועוננות.

רעיון גלגול הנשמות – שנשמה חוזרת לעולם בגוף אחר כדי לתקן – מקובל בספר הזוהר, בכתבי האר״י (״שער הגלגולים״) ובחסידות, ורבים מגדולי ישראל קיבלו אותו. אבל הוא אינו מוזכר במפורש בתנ״ך ובתלמוד, ורב סעדיה גאון דחה אותו. הוא אינו מי״ג עיקרי האמונה.

גיהנום הוא, לפי חז״ל, מקום או מצב רוחני שבו הנשמה מזדככת מחטאיה אחרי המוות, לפני שהיא זוכה לגן עדן. המשנה אומרת ״משפט רשעים בגיהנום – שנים עשר חודש״, ולכן אומרים קדיש אחד עשר חודשים. רוב הנשמות עוברות שם רק זיכוך, ובסופו – תיקון ומנוחה.

כן. הרמב״ם פוסק ש״חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא״. חסיד אומות העולם הוא מי שמקבל עליו ומקיים את שבע מצוות בני נח – ולפי הרמב״ם, מתוך אמונה שה׳ ציווה אותן בתורה. היהדות אינה דורשת מכל אדם להתגייר כדי לזכות.

חז״ל אמרו ״חלום – אחד משישים לנבואה״: יש בחלום ניצוץ קטן של נבואה, אבל רובו אינו כזה. ״כשם שאי אפשר לבר בלא תבן – כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים״, ו״אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו״. לכן אין לבנות החלטות על חלום, ואין לפחד ממנו – אלא ״להטיב״ אותו.

מי שחלם חלום רע ונפשו עגומה – עושה ״הטבת חלום״: אומר בפני שלושה אוהבים ״חלמא טבא חזאי״, והם עונים ״טבא הוא וטבא להוי״, ואומרים פסוקים של הפיכה לטובה. עוד אפשר לומר ״רבונו של עולם אני שלך וחלומותי שלך״ בברכת כוהנים, לתת צדקה ולהתפלל. ולא להיבהל.

שדים ומזיקים מוזכרים פעמים רבות בתלמוד ובמדרש, ורוב חכמי ישראל – רש״י, הרמב״ן ובעלי הקבלה – ראו בהם מציאות רוחנית. הרמב״ם, לעומתם, נטה לראות בהם אמונה עממית שאין בה ממש. הלכה למעשה נשמרו כמה מנהגי זהירות, אבל אין לפחד מהם – ומי שבוטח בה׳ אינו ניזוק.

מלאך המוות הוא שליח של ה׳ שתפקידו לקחת את נשמת האדם בשעת פטירתו. אין לו כוח עצמאי – הוא פועל רק בגזרת ה׳. חז״ל אמרו: ״הוא שטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המוות״ – אותו כוח שמסית את האדם לחטוא, מקטרג עליו, ולבסוף נוטל את נשמתו. תשובה, תפילה וצדקה מבטלות את רוע הגזרה.

״חיבוט הקבר״ הוא תיאור במדרשים ובספרי הקבלה של צער שעובר על האדם בקבר אחרי מותו – כעין ״ניעור״ שמפריד את הנשמה מהגוף ומההרגלים הגשמיים. זה תיאור של תהליך זיכוך, לא עונש נקמני. חז״ל לימדו שמעשים טובים, צדקה ולימוד תורה מקלים עליו.

כן. האמונה במלאכים מופיעה בתורה, בנביאים ובחז״ל. הרמב״ם מסביר שהמלאכים הם ״צורות בלא גולם״ – ישויות רוחניות שאין להן גוף, והם שליחי ה׳ בעולם. אין להם בחירה, אין להתפלל אליהם, וכל כוחם מה׳. התיאורים בכנפיים ובדמות אדם הם משל.

כן. כל אדם נברא ״בצלם אלוקים״, וה׳ ״ויפח באפיו נשמת חיים״ באדם הראשון, אבי כל בני האדם. המשנה אומרת: ״חביב אדם שנברא בצלם״ – כל אדם. ספרי הקבלה והחסידות מדברים על הבדלים במדרגת הנשמה בין ישראל לעמים, אבל אין בהם שלילה של נשמה, וחסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא.

״בית דין של מעלה״ הוא כינוי לדין שה׳ דן את האדם – בכל שנה בראש השנה, ובסוף ימיו על כל מעשיו. המשנה אומרת: ״ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון – לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא״. חז״ל מתארים את הדין כבית דין, כדי ללמד שהוא צדק גמור, בלי שוחד ובלי שכחה.

אסור. התורה אוסרת ״ודורש אל המתים״ – כל ניסיון להעלות או לשאול מתים, כגון תקשור, מדיום ו״העלאת רוחות״. מותר לבקר בקבר ולהתפלל לה׳ בזכות הנפטר, ומותר לפנות אליו בדברי פיוס או בבקשת מחילה. הקו המפריד: פנייה מכבדת – מותרת; ניסיון לקבל ממנו תשובה או מידע – אסור.

תחיית המתים היא אחד מעיקרי האמונה: לעתיד לבוא ה׳ יחיה את המתים בגופם. המשנה מונה את הכופר בכך בין אלה ש״אין להם חלק לעולם הבא״. מי יקום – חז״ל מדברים בעיקר על הצדיקים ועל ״כל ישראל״, ויש בזה דעות שונות. הזמן והפרטים נתונים בידי ה׳.

״דיבוק״ הוא מושג מספרות הקבלה והחסידות: נשמה שלא מצאה מנוחה ו״נדבקה״ באדם חי. יש לכך רמזים בגמרא, וסיפורים בספרות המאוחרת, אבל אין זה חלק מעיקרי האמונה ואין בו הלכה מעשית. מי שחווה תופעות קשות – פונה קודם לגורם רפואי מוסמך, ולצד זה לרב, לתפילה ולתשובה.

״זיו השכינה״ הוא הביטוי של חז״ל לשכר העולם הבא: ״העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתייה... אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה״ (ברכות יז ע״א). הכוונה להשגה וקרבה לה׳ – הנאה רוחנית של הנשמה מידיעת הבורא, ולא הנאה גשמית.

מותר, וחז״ל עצמם הקדישו פרק שלם בגמרא לפתרון חלומות. אבל הם הזהירו ש״כל החלומות הולכים אחר הפה״ – הפתרון משפיע – ולכן מספרים חלום רק לאוהב שיפתור לטובה. אין לבנות החלטות על חלום, ואין לשלם למי שמבטיח ״לפענח את העתיד״.

הגמרא בברכות מונה חכמים שמי שרואה אותם בחלום ״יצפה״ למידה שלהם: הרואה את רבי – יצפה לחכמה, את רבי אלעזר בן עזריה – לעושר, את בן עזאי – לחסידות. מכאן נוהגים לראות בחלום על צדיק סימן טוב והזמנה להתקרב לדרכו, בלי לראות בזה נבואה.

לפי הרמב״ם, תשובה כוללת שלושה שלבים עיקריים: עזיבת החטא – להפסיק; חרטה על העבר; וקבלה לעתיד – להחליט בלב שלם שלא לחזור עליו. אחר כך מתוודים בפה לפני ה׳. על עבירה כלפי אדם אחר – צריך גם לפייס אותו ולהחזיר את מה שלקח.

לא. הרמב״ם קובע ש״אין לך דבר שעומד בפני התשובה״ – גם מי שכפר בעיקר כל ימיו ושב בסוף, יש לו חלק לעולם הבא. יש עבירות שהתשובה עליהן קשה יותר – כמו החטאת הרבים – ויש שהכפרה עליהן מלאה רק בשלבים, אבל שער התשובה אינו ננעל לעולם.

התיקון הכללי הוא עשרה פרקי תהילים שרבי נחמן מברסלב גילה כ״תיקון״ כללי לנשמה, ובמיוחד לתיקון פגם הברית: פרקים טז, לב, מא, מב, נט, עז, צ, קה, קלז וקנ. אומרים אותם בכל יום, ובמיוחד אחרי מכשול. זה מנהג חסידי עם שורשים בקבלה – ועדיין, עיקר התשובה הוא החרטה והקבלה לעתיד.

מתחילים בצעד אחד, ולא בהכול בבת אחת. רבים מתחילים בשבת – הדלקת נרות, קידוש, שמירה הדרגתית; בתפילה קצרה בכל יום, כמו קריאת שמע; בברכות על האוכל; ובלימוד קבוע של כמה דקות. חשוב למצוא רב או מלווה, ולהתקדם בהתמדה ובשמחה – לא בלחץ.

כן – למי ששב. ״התשובה מכפרת על כל העבירות״, כותב הרמב״ם, ״אפילו רשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונה – אין מזכירין לו שום דבר מרשעו״. ה׳ ״רב חסד וסולח״. על עבירות כלפי אדם אחר – הסליחה מה׳ תלויה גם בפיוס האדם שנפגע. והסליחה אינה תלויה בכמה חמור החטא, אלא באמת שבתשובה.

״עשה לך רב״ – זו עצת המשנה, וכדאי מאוד למצוא רב: רב בית הכנסת הקרוב, רב שכונה, ישיבה או קהילה. בינתיים אפשר לפנות למוקדי שאלות של רבנים, ללמוד מספרי הלכה מוכרים, ולשאול תלמיד חכם שמכירים. לשאלה מעשית חשובה – לא להסתמך רק על אתרים, כולל זה.

על העבר עושים תשובה בחרטה כנה ובווידוי, ומתקנים מה שאפשר: מחזירים ממון, מבקשים סליחה, ומשלימים מצוות שעוד ניתן להשלים. אין צורך לזכור כל חטא לפרטיו – אפשר להתוודות באופן כללי. ובעל תשובה ״אהוב ונחמד לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם״.

חשבון נפש הוא בדיקה עצמית קבועה: מה עשיתי היום, איפה הצלחתי ואיפה נכשלתי, ומה אני רוצה לתקן. חז״ל למדו זאת מהפסוק ״על כן יאמרו המושלים – בואו חשבון״: המושלים ביצרם מחשבים את חשבון העולם. ספרי המוסר ממליצים לעשותו בכל יום, בזמן קבוע.

עבודת המידות היא העבודה הפנימית לתקן את תכונות האופי – כעס, גאווה, קנאה, עצלות – ולקנות מידות טובות כמו ענווה, סבלנות ונדיבות. הרמב״ם מלמד ללכת ב״דרך האמצע״, ולתקן מידה קיצונית בהרגל מכוון לצד השני. לדברי ספרי המוסר זה יסוד לכל התורה.

עבודת ה׳ היא חיים שכל כולם מכוונים לקיים את רצון ה׳ ולהתקרב אליו: תפילה, לימוד תורה ומצוות, וגם אכילה, שינה ועבודה שנעשים ״לשם שמיים״. הרמב״ם מלמד שהדרגה הגבוהה היא עבודה מאהבה – לעשות את האמת מפני שהיא אמת, ולא בשביל שכר.

אין מי שיודע. הרמב״ם כותב שאין לחשב את הקץ, ושדברים אלה לא יידעו עד שיהיו. חז״ל אמרו ״זכו – אחישנה, לא זכו – בעתה״: המשיח יכול לבוא בכל יום אם ישראל ישובו, ובכל מקרה יבוא בזמן שנקבע. האמונה בביאתו ו״אחכה לו בכל יום שיבוא״ – היא עיקר שנים עשר.

הרמב״ם קובע מבחנים ברורים: מלך מבית דוד, שהוגה בתורה ומקיים מצוות, מחזיר את ישראל לדרך התורה ונלחם מלחמות ה׳ – ״הרי זה בחזקת שהוא משיח״. ואם הצליח, בנה את בית המקדש וקיבץ את נדחי ישראל – ״הרי זה משיח בוודאי״. אין צורך בניסים ובמופתים.

מלחמת גוג ומגוג היא המלחמה שהנביא יחזקאל ניבא שתתרחש באחרית הימים: גוג, מלך ארץ מגוג, יעלה עם עמים רבים על ארץ ישראל, וה׳ ילחם בהם ויגלה את כבודו לעיני כל הגויים. הרמב״ם כותב שהמלחמה תהיה בתחילת ימות המשיח, ושפרטיה לא יידעו עד שיהיו.

זו שאלה שיש בה מחלוקת בין פוסקי הדור. הרבנות הראשית לישראל ורוב גדולי הפוסקים אסרו לעלות להר הבית בזמן הזה, כי קדושתו לא בטלה, וכולנו טמאי מת, ואין יודעים בוודאות את גבולות המקומות האסורים. רבנים אחרים התירו לעלות לאזורים מסוימים אחרי טבילה ובזהירות. זו שאלה לרב.

לפי הרמב״ם, בימות המשיח העולם ימשיך לנהוג כמנהגו – בלי שינוי בטבע. ההבדל: ישראל ישבו בארצם בלי שעבוד, בית המקדש ייבנה, לא יהיה רעב ומלחמה, ו״לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה׳״. יש מחכמי הקבלה והמדרש שתיארו גם שינויים בטבע.

לפי המסורת שבגמרא וברמב״ם, ארון הברית לא נלקח לבבל. שלמה המלך בנה מחבוא עמוק מתחת להר הבית, ויאשיהו המלך גנז בו את הארון – עם הלוחות שבתוכו – לפני החורבן. לכן בבית המקדש השני לא היה ארון, והוא גנוז במקומו עד הגאולה.

שער הרחמים הוא שער בחומה המזרחית של הר הבית, מול הר הזיתים, שנחתם באבנים לפני מאות שנים. לפי המסורת, דרכו נכנסה השכינה למקדש ודרכו תשוב לעתיד לבוא. הנביא יחזקאל ניבא על שער מזרחי ״סגור יהיה, לא יפתח... כי ה׳ אלוקי ישראל בא בו״. מקום תפילה מסורתי.

יש בזה שתי גישות. הרמב״ם פוסק שהמלך המשיח ״בונה מקדש במקומו״ – כלומר, בידי אדם. רש״י ותוספות מביאים מדרש ש״מקדש העתיד... בנוי ומשוכלל יגלה ויבוא משמיים״. יש שיישבו שהבניין יהיה בידי אדם, והקדושה והשלמות – משמיים. כולם מתפללים ״שיבנה בית המקדש במהרה בימינו״.

״עקבתא דמשיחא״ – בארמית ״עקבות המשיח״ – הוא כינוי לתקופה שלפני ביאת המשיח. המקור במשנה בסוף מסכת סוטה, המתארת אותה כזמן של ירידה רוחנית: ״חוצפא יסגא… ופני הדור כפני הכלב״, והחותמת ״ועל מי יש לנו להישען – על אבינו שבשמים״. רבים מגדולי הדורות האחרונים ראו בדורם את עקבתא דמשיחא.

בגמרא בכתובות נאמר שהקב״ה השביע שלוש שבועות: שישראל לא יעלו לארץ ״בחומה״ – בכוח ובבת אחת, שלא ימרדו באומות, ושהאומות לא ישעבדו את ישראל יותר מדי. הדרשה נלמדת מ״השבעתי אתכם בנות ירושלים״ שבשיר השירים. משמעותה למעשה שנויה במחלוקת גדולה בין גדולי הדורות האחרונים.

התורה קוראת לישראל ״עם סגולה מכל העמים״, שה׳ בחר בו לקבל את התורה ולהיות ״ממלכת כוהנים וגוי קדוש״. הבחירה אינה עליונות גזעית, אלא תפקיד ואחריות: לשמור את התורה ולהביא את אור האמונה לעולם. כל אדם יכול להצטרף בגיור, וחסידי אומות העולם זוכים לעולם הבא.

לפי רוב הפוסקים אסור להיכנס לכנסייה, גם לשם סיור או ביקור תיירותי, משום ״הרחקה מעבודה זרה״, ויש אף שהחמירו לא לעבור קרוב לפתחה. במקרה של פיקוח נפש, או צורך גדול כמו עבודה מסוימת – יש לשאול רב. מסגד – דינו קל יותר לפי רוב הפוסקים, אך גם בו ראוי שלא להיכנס בלי צורך.

שבע מצוות בני נח הן המצוות שה׳ ציווה את כל האנושות – לא רק את ישראל: איסור עבודה זרה, איסור ברכת השם (קללת ה׳), איסור שפיכות דמים, איסור גילוי עריות, איסור גזל, איסור אבר מן החי, ומצוות הקמת בתי דין. גוי שמקיים אותן מתוך אמונה – ״מחסידי אומות העולם״.

תרגילי גוף ונשימה כשלעצמם – מותרים, ורבים מהפוסקים התירו יוגה שהיא פעילות גופנית בלבד. אבל יוגה שכוללת מנטרות, שמות של אלילים, תנוחות ״הקדשה״ או רעיונות של דתות המזרח – אסורה, משום עבודה זרה ו״בחוקותיהם לא תלכו״. מדיטציה – יש לה מקבילה יהודית: התבודדות.

יש בזה מחלוקת. חסידי ברסלב ורבים נוספים נוסעים לציון רבי נחמן באומן, במיוחד בראש השנה, על פי דבריו שביקש שיבואו אליו. פוסקים אחרים הסתייגו – בגלל האיסור לצאת מארץ ישראל שלא לצורך מצווה, השארת המשפחה בחג, ושיקולי בטיחות. ההחלטה – עם רב, ובוודאי בהתאם להנחיות הבטיחות.

ההתנגדות נובעת מכך ש״סילבסטר״ הוא שמו של אפיפיור נוצרי, והחג קשור בלוח ובמנהגים של הנצרות. חגיגה במנהגיו – עץ, מסיבה מיוחדת – יש בה ״ובחקותיהם לא תלכו״. שימוש בתאריך הלועזי לצורכי עבודה, או ברכה פשוטה בתחילת השנה האזרחית, אינם בעיה לפי רוב הפוסקים.

עבודה זרה היא עבודה לכל נברא – פסל, כוכב, מלאך או אדם – כאילו יש לו כוח עצמאי, גם כשהעובד מאמין גם בבורא. היא קיימת גם היום, בדתות שעובדות פסלים ודמויות. ויש לה ״בנות״ במובן רחב יותר: אמונה בכוחות וסגולות במקום בה׳, וגאווה ותאווה שהופכות לאלילים.

לדעת הרמב״ם האסלאם אינו עבודה זרה, ולכן אין במסגד את האיסור החמור שיש בבית עבודה זרה. רבים מהפוסקים מתירים כניסה לצורך – כגון עבודה, הצלה או סיור מודרך – אבל ממליצים להימנע מכניסה לשם תיירות סתמית, ובוודאי לא להשתתף בתפילה או לנהוג כמתפלל שם.