שאלות ותשובות בגיור ויהדות

אם נולדת אחרי שאמך התגיירה כהלכה – אתה יהודי לכל דבר, בלי שום הבדל. אם נולדת לפני הגיור – לא היית יהודי, אלא אם כן התגיירת גם אתה (למשל, יחד איתה בילדותך). ״גר שנתגייר כקטן שנולד דמי״ – הגיורת היא יהודייה גמורה, וילדיה אחרי הגיור – יהודים גמורים.

גיור נעשה בבית דין של שלושה, אחרי תקופת לימוד וחיים לפי התורה. השלבים: פנייה לבית הדין לגיור, לימוד והתנסות בשמירת מצוות, ובסוף – הופעה בבית הדין, קבלת עול מצוות, ברית מילה לגבר וטבילה במקווה. בישראל הגיור נעשה בעיקר דרך מערך הגיור הממלכתי.

אין זמן קבוע בהלכה. בפועל, במערך הגיור בישראל התהליך נמשך בדרך כלל כשנה, ולעיתים יותר או פחות – לפי ההיכרות הקודמת עם היהדות, הלימוד וההתנסות בשמירת מצוות. בית הדין רוצה לוודא שהמתגייר מכיר את המצוות ומקבל אותן ברצינות ובלב שלם.

לפי ההלכה, גיור תקף רק כשהוא נעשה בבית דין כשר של שלושה שומרי מצוות, עם קבלת עול מצוות, מילה לגבר וטבילה. בגיור רפורמי וקונסרבטיבי אין בדרך כלל קבלת מצוות כמשמעה ההלכתית, ובית הדין אינו כשר לפי ההלכה – ולכן הרבנות והפוסקים אינם מכירים בו.

גר וגיורת נקראים ״בן אברהם אבינו״ ו״בת אברהם אבינו״ – בכתובה, בגט, בעלייה לתורה ובמצבה. השולחן ערוך פוסק כך במפורש לגבי גט. הטעם: אברהם נקרא ״אב המון גוים״, והגר נכנס לברית שלו. בתפילה לחולה, שנהוג להזכיר בה את שם האם, נוהגים לומר ״בן שרה אמנו״.

כי הגר עזב את עמו, משפחתו ותרבותו כדי להצטרף לעם ישראל, והוא פגיע במיוחד. התורה מצווה ״ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים״ – מי שהיה זר יודע את נפש הזר. חז״ל אומרים שהתורה הזהירה על הגר בשלושים ושישה, ויש אומרים בארבעים ושישה מקומות.

השם העברי של הגר נקבע בדרך כלל בזמן הגיור עצמו, אחרי הטבילה, ונכתב בתעודת הגיור כ״פלוני בן אברהם אבינו״ או ״פלונית בת אברהם אבינו״. מותר וטוב להתחיל להשתמש בשם הרצוי עוד בתקופת הלימוד, אבל השם ״נכנס לתוקף״ לעניין עלייה לתורה, כתובה וגט רק אחרי הגיור.

כן. הרמב״ם פוסק שהגר מתפלל כמו כל ישראל ואומר ״אלהינו ואלהי אבותינו״ ו״שבחרתנו״, כי אברהם אבינו הוא ״אב המון גוים״ – אביהם של כל הנכנסים תחת כנפי השכינה. כך מקובל להלכה, ואין משנים לגר את נוסח התפילה. ואין לשנות לו את הנוסח.

מן הדין, הגר ״כקטן שנולד״ ואינו חייב בכיבוד הורים כמו ישראל. אבל הרמב״ם והקיצור פוסקים שאסור לו לבזות את אביו הגוי או לקללו, אלא ״נוהג בו מקצת כבוד״, כדי שלא יאמרו ״באו מקדושה חמורה לקדושה קלה״. בפועל, גרים רבים שומרים על קשר מכבד עם הוריהם.

מן הדין גר אינו חייב באבלות על הוריו הגויים, כי ״גר שנתגייר כקטן שנולד״. השולחן ערוך פוסק שגר שהתגייר עם בניו אינם מתאבלים זה על זה. ובכל זאת, פוסקים רבים כתבו שמותר ואף ראוי לגר לנהוג מקצת אבלות ולומר קדיש, משום כבוד הוריו.

גר יכול להיות רב ומורה הוראה, ושליח ציבור – השולחן ערוך דחה את מי שמנע זאת. לדיין יש הגבלה: גר שאמו אינה מישראל אינו דן את ישראל, אלא רק גרים, ויש פסולים מיוחדים במינויי שררה. מי שאמו מישראל – כשר לכל.

מן התורה גר אינו יורש את אביו הגוי, כי ״גר שנתגייר כקטן שנולד״. אבל חכמים תיקנו שיירש אותו, כדי שלא יחזור לסורו בגלל הפסד הירושה. כך פוסק השולחן ערוך. בזמננו הירושה נעשית לפי החוק, ומותר לגר לקבל אותה. ומותר לו לקבל.

גיור לחומרה הוא גיור שנעשה כשיש ספק אם האדם יהודי – למשל כשאין הוכחה מספקת ליהדות האם, או כשהיה גיור קודם שכשרותו מוטלת בספק. הוא נעשה בבית דין של שלושה, עם קבלת מצוות וטבילה (ולזכר מילה או הטפת דם ברית), ואינו פוגע בכבודו של המתגייר.

לפי ההלכה, יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה, או מי שהתגייר גיור כהלכה. היהדות אינה תלויה באמונה או בשמירת מצוות: יהודי שאינו שומר נשאר יהודי – ״ישראל אף על פי שחטא – ישראל הוא״. אב יהודי לבדו אינו מעביר יהדות.

בבירור יהדות מראים שהאם יהודייה, ובדרך כלל גם הסבתא מצד האם – באמצעות מסמכים כמו כתובה, תעודת לידה ישנה, מסמכי קבורה, ורישומים קהילתיים. כשאין מסמכים, בית הדין שומע עדויות ובודק ראיות נוספות. עולים מחבר העמים ומארצות נוספות נדרשים לכך לעיתים קרובות.

לא. לפי ההלכה, היהדות עוברת רק דרך האם; מי שאביו יהודי ואמו אינה יהודייה – אינו יהודי, אלא אם כן התגייר. דרך האב עוברים דברים אחרים: שבט, כהונה ולוויה, וייחוס המשפחה. ההלכה הזו מוסכמת על כל הפוסקים בכל הדורות והקהילות.

כהונה ולוויה עוברות מאב לבן. בדרך כלל יודעים זאת ממסורת המשפחה: האב והסב עלו לתורה ראשונים או שניים, נשאו כפיים, או הקפידו על דיני כהונה. שם משפחה כמו כהן או לוי הוא רמז, אבל לא הוכחה. כשיש ספק – שואלים את המשפחה ופונים לרב.

התבוללות היא תהליך שבו יהודים מתרחקים מזהותם – מהתורה, מהמצוות ומהקהילה – עד שנבלעים בעמים שסביבם, בעיקר דרך נישואי תערובת. התורה אוסרת נישואין עם מי שאינו יהודי ״כי יסיר את בנך מאחרי״. הסכנה היא אובדן הקשר לתורה ולעם בדור הבא, לא שינוי של יהדות האדם עצמו.

אלה הגדרות חברתיות בישראל, לא קטגוריות הלכתיות. ״חרדי״ ו״דתי״ (דתי־לאומי) מתארים ציבורים שומרי תורה ומצוות, הנבדלים בעיקר ביחס למדינה, ללימודים ולאורח החיים; ״מסורתי״ – מי ששומר חלק מהמצוות ומכבד את המסורת; ״חילוני״ – מי שאינו מגדיר עצמו שומר מצוות. לפי ההלכה, כולם יהודים באותה מידה.

״זרע ישראל״ הוא כינוי למי שאינו יהודי לפי ההלכה, אבל יש לו מוצא יהודי – בדרך כלל אב יהודי, או סבא וסבתא יהודים מצד האב. לפי ההלכה הוא אינו יהודי ועליו להתגייר כדי להיות יהודי. אבל יש פוסקים שראו בקשר הזה סיבה לקרב ולהקל בגיורו, כ״ניצוצות״ השבים לעמם.

״יהודים משיחיים״ הם קבוצות שמאמינות באותו האיש כמשיח ובאמונות הנצרות, תוך שמירה על סממנים יהודיים. לפי ההלכה זו אמונה נוצרית לכל דבר, ואינה ״זרם ביהדות״. יהודי מלידה שהצטרף אליהם נשאר יהודי, אבל דינו כמי שיצא מן הדת, ודלת התשובה פתוחה לפניו.

הצירוף ״עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל״ מתאר את שלושת היסודות של הזהות היהודית: עם שנבחר בברית, תורה שניתנה לו בסיני, וארץ שהובטחה לאבות. מקורם בתורה עצמה, והם קשורים זה בזה – התורה היא תוכן הברית, והארץ היא המקום שבו העם מקיים אותה בשלמות.

כן. יהודי שהמיר את דתו נשאר יהודי לפי ההלכה – ״ישראל אף על פי שחטא, ישראל הוא״. קידושיו קידושין, וילדיה של יהודייה שהמירה דתה יהודים. אבל כל זמן שהוא מחזיק בדת האחרת דינו כ״מומר״ לעניינים רבים. כשהוא חוזר – אינו צריך גיור, אלא תשובה וטבילה מדרבנן.