מה זה שדים ביהדות – האם הם קיימים?

במקורות

הגמרא (חגיגה טז ע״א) אומרת: ״ששה דברים נאמרו בשדים: שלשה כמלאכי השרת ושלשה כבני אדם״ – יש להם כנפיים, הם טסים מסוף העולם ועד סופו, ושומעים מאחורי הפרגוד מה שעתיד להיות; ומצד שני אוכלים ושותים, פרים ורבים, ומתים. במשנה באבות נאמר שהמזיקין נבראו בערב שבת בין השמשות.

המחלוקת

רוב הראשונים קיבלו את הדברים כפשוטם. הרמב״ם, לעומתם, לא הזכיר שדים בהלכות, ובהלכות עבודה זרה (יא, טז) כתב שכל עניני הכישוף, הלחשים והניחושים ״דברי שקר וכזב הן״ ושאין ראוי לישראל ״להמשך בהבלים אלו״. מכאן הבינו רבים שלדעתו גם השדים אינם מציאות. הגר״א ושאר המקובלים חלקו עליו בחריפות.

הלכה למעשה

כמה הלכות קשורות לחשש ״רוח רעה״ – כמו נטילת ידיים בבוקר והימנעות מללכת יחידי במקומות חרבים – ונשמרו בכל קהילות ישראל. אך היהדות אינה מעודדת עיסוק בשדים, בלחשים או בגירוש רוחות. ״תמים תהיה עם ה׳ אלוקיך״ – מי שמחובר לה׳, מקיים מצוות ובוטח בו, אינו צריך לחשוש.

בפועל

מי שחש פחד או מצוקה – יפנה גם לרב וגם לאיש מקצוע, ולא לאנשים שמבטיחים ״להוציא שדים״ תמורת כסף.