למה ספרדים ואשכנזים שונים במנהגים?

שתי מסורות

אחרי חורבן הבית השני התפזרו ישראל, ושני מרכזים גדולים התגבשו: בבבל ובארץ ישראל. מסורת בבל עברה לצפון אפריקה ולספרד, ומשם לקהילות ״הספרדים״ ועדות המזרח. מסורת ארץ ישראל, בחלקה, עברה דרך איטליה לגרמניה ולצרפת – ״אשכנז״ – ומשם למזרח אירופה. כל קהילה שמרה על מנהגי רבותיה, וכך נוצרו הבדלים – בנוסח התפילה, במנהגי פסח, בקשירת תפילין וציצית ועוד.

מרן והרמ״א

במאה השש עשרה כתב רבי יוסף קארו, מגדולי חכמי ספרד שישב בצפת, את השולחן ערוך, ופסק בו לפי שלושת עמודי ההוראה – הרי״ף, הרמב״ם והרא״ש. רבי משה איסרליש (הרמ״א) בקרקוב הוסיף עליו ״מפה״ – הגהות שבהן הביא את פסקי ומנהגי אשכנז. מאז, הספרדים נוהגים לרוב כפסקי מרן, והאשכנזים כפסקי הרמ״א.

הזהרו במנהג אבותיכם

הגמרא (ביצה ד, ב) מביאה הוראה שנשלחה מארץ ישראל לבבל: ״הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם״. מכאן הכלל שמנהג אבות מחייב, ואין לשנותו בלי סיבה. לכן ילד שאביו ספרדי – נוהג כמנהג הספרדים, ושאביו אשכנזי – כאשכנזים.

נישואין בין עדות

אישה שנישאת לבן עדה אחרת – לרוב הפוסקים עוברת למנהגי בעלה, בכל הדברים שאינם תלויים בה בלבד. בניהם נוהגים כמנהג האב. יש בזה פרטים רבים, ובשאלה מעשית פונים לרב.

אחדות בתוך השוני

ההבדלים אינם מחלוקת על עיקרי התורה – כולם שומרים שבת, כשרות, תפילין ותפילה. השונות מוסיפה עושר למסורת, ו״אלו ואלו דברי אלוהים חיים״. בישראל של היום, משפחות רבות מעורבות, ויש מקום לכבוד הדדי ולא לזלזול במנהג השני.