למה נוהגים לשים כסף בכיס של יוצא לדרך – שליח מצווה?

המקור

הגמרא (פסחים ח, ב) אומרת: ״אמר רבי אלעזר: שלוחי מצוה אינן ניזוקין, לא בהליכתן ולא בחזירתן״. אבל הגמרא עצמה מסייגת: ״היכא דשכיח היזיקא שאני״ – כשהסכנה מצויה, אין סומכים על כך, כמו ששמואל הנביא חשש ללכת ואמר ״איך אלך ושמע שאול והרגני״.

המנהג

מכאן נהגו לתת למי שנוסע – לטיסה, לנסיעה ארוכה או למקום מסוכן – מטבע או שטר לצדקה, ולבקש ממנו לתת אותו כשיגיע. כך הנוסע הוא ״שליח מצווה״ כל הדרך. יש שנותנים לחיילים, למי שנוסע לחו״ל, ולמי שיוצא לטיול.

איך עושים

נותנים את הכסף לנוסע ואומרים: ״קח, תן לצדקה כשתגיע״. הנוסע שומר אותו בנפרד, ונותן לעני או לקופת צדקה במקום שאליו הגיע. יש שאומרים שאם לא מצא עני – ייתן בחזרה, או לקופה אחרת. אחרים מוסיפים ברכת ״לך לשלום״.

עם תפילת הדרך

המנהג מצטרף לתפילת הדרך, שבה מבקשים ״שתוליכנו לשלום ותצעידנו לשלום״. גם צדקה לפני נסיעה – היא מנהג מוכר, ״צדקה תציל ממות״.

וזהירות

כפי שהגמרא אמרה – ״היכא דשכיח היזיקא שאני״. המנהג אינו פוטר מזהירות: נהיגה זהירה, שמירה על הוראות בטיחות, ומניעת סכנות. השמירה היא בזכות המצווה, וגם בזכות ההשתדלות.

גם בלי נסיעה

יש שנוהגים לתת צדקה בכל פעם שיוצאים מהבית לדרך ארוכה, גם בלי שליחות, כדי לפתוח את הדרך במצווה.