האם מותר להאמין בסגולות?

סגולות מחז״ל

בגמרא מופיעים דברים שיש בהם ״סגולה״ – למשל, ״המתפלל על חברו והוא צריך לאותו דבר נענה תחילה״, או ״עשר בשביל שתתעשר״. אלה דברים שמבוססים על מצוות ועל תפילה, וכוחם בכך שהם מקרבים את האדם לה׳.

הזהירות

התורה אסרה ״לא תנחשו ולא תעוננו״ (קיצור קסו, א). הרמב״ם (עבודה זרה יא, יב) כותב שמי שלוחש על מכה וקורא פסוק מן התורה כדי לרפא – ״הן בכלל הכופרים בתורה, שהן עושין דברי תורה רפואת גוף, ואינן אלא רפואת נפשות״, אבל ״הבריא שקרא פסוקין ומזמור מתהלים כדי שתגן עליו זכות קריאתן… מותר״. ובסוף הפרק (יא, טז): ״ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו״.

הכלל של חז״ל

הגמרא (שבת סז, א) קובעת: ״כל דבר שיש בו משום רפואה – אין בו משום דרכי האמורי״. כלומר, דבר שיש בו תועלת מוכחת – מותר; דבר שכל ״כוחו״ הוא באמונה בכוח נסתר – יש לחשוש.

בפועל

סגולה טובה היא כזו שמקורה במסורת, שיש בה תפילה או מצווה, ושאינה מחליפה השתדלות. סגולה שאין לה מקור, שעולה כסף רב, או שמבטיחה תוצאה – יש לחשוד בה. ״תמים תהיה עם ה׳ אלוקיך״ – ״ההולך בתם ובוטח בה׳, חסד יסובבנו״ (קיצור קסו, ב).

המסר

הסגולה הגדולה היא אמונה, תפילה מהלב, תורה ומעשים טובים.