למה לא תופרים בגד על האדם?

המנהג

בקהילות רבות מקובל שלא לתפור כפתור או קרע בבגד בזמן שהוא על האדם. מי שצריך לתקן משהו בבגד – מוריד אותו קודם. ואם אין ברירה (למשל, תיקון דחוף של שמלת כלה), נוהגים שהלובש לועס חוט או מחזיק משהו בפיו.

הטעם

הטעם המקובל הוא שבתכריכים של המת תופרים את הבגדים כשהם עליו, ולכן תפירה על אדם חי נראית כ״סימן רע״. אחרים קשרו זאת למנהגים של שמירה. אין לכך מקור בגמרא, בשולחן ערוך או בפוסקים הראשונים, ויש שראו בזה מנהג עממי בלבד.

יחס ההלכה

ההלכה מבחינה בין ״ניחוש״ האסור (קיצור קסו) לבין מנהגים של ״סימן טוב״ שנהגו בהם ישראל. הקיצור (קסו, ג) מביא שמה שנוהגים שאין נושאים נשים אלא במילוי הלבנה ״אין זה בכלל מנחש ומעונן… אלא לסימן טוב״. מנהגים כאלה, כשהם לא מבוססים על פחד ולא נלקחו מעבודה זרה – אין בהם איסור.

בפועל

מי שנוהג – ימשיך, ויש בזה כבוד למסורת המשפחה. מי שאינו נוהג – אינו חייב. אבל אין לראות בתפירה כזו סכנה או לחשוש ממנה, וחלילה לא לעורר פחד אצל ילדים.

העיקר

האמונה היהודית אינה בנויה על סימנים, אלא על בטחון בה׳. ״ההולך בתם ובוטח בה׳ – חסד יסובבנו״.

ומי שחושש בשעת הצורך – לבישת שמלת כלה, תיקון דחוף – יכול לנהוג כמנהג לעיסת החוט, ולהמשיך בשמחה.