רש"י על ויקרא פרק כה

בהר סיני. מה ענין שמטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני, אלא מה שמטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כלן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, כך שנויה בתורת כהנים ונראה לי שכך פרושה לפי שלא מצינו שמטת קרקעות שנשנית בערבות מואב במשנה תורה, למדנו שכללותיה ופרטותיה כלן נאמרו מסיני, ובא הכתוב ולמד כאן על כל דבור שנדבר למשה שמסיני היו כלם כללותיהן ודקדוקיהן, וחזרו ונשנו בערבות מואב:

שבת לה'. לשם ה', כשם שנאמר בשבת בראשית:

יהיה לארץ. לשדות ולכרמים:

לא תזמר. שקוצצין זמורותיה ותרגומו לא תכסח, ודומה לו (ישעיה לג יב) קוצים כסוחים, (תהלים פ יז) שרפה באש כסוחה:

את ספיח קצירך. אפלו לא זרעתה והיא צמחה מן הזרע שנפל בה בעת הקציר, הוא קרוי ספיח:

לא תקצור. להיות מחזיק בו כשאר קציר, אלא הפקר יהיה לכל:

נזירך. שהנזרת והפרשת בני אדם מהם ולא הפקרתם:

לא תבצר. אותם אינך בוצר, אלא מן המפקר:

והיתה שבת הארץ וגו'. אף על פי שאסרתים עליך, לא באכילה ולא בהנאה אסרתים, אלא שלא תנהוג בהם כבעל הבית, אלא הכל יהיו שוים בה, אתה ושכירך ותושבך:

שבת הארץ לכם לאכלה. מן השבות אתה אוכל, ואי אתה אוכל מן השמור:

לך ולעבדך ולאמתך. לפי שנאמר (שמות כג יא) ואכלו אביוני עמך, יכול יהיו אסורים באכילה לעשירים, תלמוד לומר לך ולעבדך ולאמתך, הרי בעלים ועבדים ושפחות אמורים כאן:

ולשכירך ולתושבך. אף הגוים:

ולבהמתך ולחיה. אם חיה אוכלת בהמה לא כל שכן, שמזונותיה עליך, מה תלמוד לומר ולבהמתך, מקיש בהמה לחיה, כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמתך מן הבית, כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית:

שבתת שנים. שמטות שנים יכול יעשה שבע שנים רצופות שמטה ויעשה יובל אחריהם, תלמוד לומר שבע שנים שבע פעמים, הוי אומר כל שמטה ושמטה בזמנה:

והיו לך ימי שבע וגו'. מגיד לך שאף על פי שלא עשית שמטות עשה יובל לסוף ארבעים ותשע שנה ופשוטו של מקרא יעלה לך חשבון שנות השמטות למספר ארבעים ותשע:

והעברת. לשון (שמות לו ו) ויעבירו קול במחנה, לשון הכרזה:

ביום הכפורים. ממשמע שנאמר ביום הכפורים איני יודע שהוא בעשור לחדש, אם כן למה נאמר בעשור לחדש, אלא לומר לך תקיעת עשור לחדש דוחה שבת בכל ארצכם, ואין תקיעת ראש השנה דוחה שבת בכל ארצכם, אלא בבית דין בלבד:

וקדשתם. בכניסתה מקדשין אותה בבית דין ואומרים מקדשת השנה:

וקראתם דרור. לעבדים, בין נרצע, בין שלא כלו לו שש שנים משנמכר אמר ר' יהודה מהו לשון דרור, כמדייר בי דירא ומסחר בכל מדינה וכו', שדר בכל מקום שהוא רוצה ואינו ברשות אחרים:

יובל הוא. שנה זאת מבדלת משאר שנים בנקיבת שם לה לבדה ומה שמה, יובל שמה, על שם תקיעת שופר:

ושבתם איש אל אחזתו. שהשדות חוזרות לבעליהן:

ואיש אל משפחתו תשבו. לרבות את הנרצע:

יובל הוא שנת החמשים שנה. מה תלמוד לומר, לפי שנאמר וקדשתם וגו', כדאיתא בראש השנה (ח ב) ובתורת כהנים:

את נזריה. את הענבים המשמרים אבל בוצר אתה מן המפקרים, כשם שנאמר בשביעית כך נאמר ביובל, נמצאו שתי שנים קדושות סמוכות זו לזו, שנת ארבעים ותשע שמטה ושנת החמשים יובל:

קדש תהיה לכם. תופסת דמיה כהקדש יכול תצא היא לחלין, תלמוד לומר תהיה, בהויתה תהא:

מן השדה תאכלו. על ידי השדה אתה אוכל מן הבית, שאם כלה לחיה מן השדה אתה צריך לבער מן הבית, כשם שנאמר בשביעית כך נאמר ביובל:

תשבו איש אל אחזתו. והרי כבר נאמר (פסוק י) ושבתם איש אל אחזתו, אלא לרבות המוכר שדהו ועמד בנו וגאלה שחוזרת לאביו ביובל:

וכי תמכרו וגו'. לפי פשוטו כמשמעו ועוד יש דרשה מנין כשאתה מוכר, מכור לישראל חברך, תלמוד לומר וכי תמכרו ממכר לעמיתך מכור, ומנין שאם באת לקנות קנה מישראל חברך, תלמוד לומר או קנה מיד עמיתך:

אל תונו. זו אונאת ממון:

במספר שנים אחר היובל תקנה. זהו פשוטו לישב מקרא על אפניו על האונאה בא להזהיר, כשתמכור או תקנה קרקע דע כמה שנים יש עד היובל ולפי השנים ותבואות השדה שהיא ראויה לעשות ימכור המוכר ויקנה הקונה, שהרי סופו להחזירה לו בשנת היובל. ואם יש שנים מועטות וזה מוכרה בדמים יקרים הרי נתאנה לוקח, ואם יש שנים מרבות ואכל ממנה תבואות הרבה ולקחה בדמים מועטים הרי נתאנה מוכר, לפיכך צריך לקנותה לפי הזמן. וזהו שנאמר במספר שני תבואות ימכר לך, לפי מנין שני התבואות שתהא עומדת ביד הלוקח תמכור לו. ורבותינו דרשו מכאן, שהמוכר שדהו אינו רשאי לגאול פחות משתי שנים, שתעמוד שתי שנים ביד הלוקח מיום ליום, ואפלו יש שלש תבואות באותן שתי שנים, כגון שמכרה לו בקמותיה. ו"שני" אינו יוצא מפשוטו, כלומר מספר שנים של תבואות, ולא של שדפון, ומעוט שנים שנים:

תרבה מקנתו. תמכרנה ביקר:

תמעיט מקנתו. תמעיט בדמיה:

ולא תונו איש את עמיתו. כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חברו לא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של יועץ ואם תאמר, מי יודע אם נתכונתי לרעה, לכך נאמר ויראת מאלהיך, היודע מחשבות הוא יודע. כל דבר המסור ללב, שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בלבו, נאמר בו ויראת מאלהיך:

וישבתם על הארץ לבטח. שבעון שמטה ישראל גולים, שנאמר (ויקרא כו לד) אז תרצה הארץ את שבתתיה והרצת את שבתתיה, ושבעים שנה שלגלות בבל, כנגד שבעים שמטות שבטלו, היו:

ונתנה הארץ וגו' וישבתם לבטח עליה. שלא תדאגו משנת בצורת:

ואכלתם לשבע. אף בתוך המעים תהא בו ברכה:

ולא נאסף. אל הבית:

את תבואתנו. כגון יין ופרות האילן וספיחין הבאים מאליהם:

לשלש השנים. למקצת הששית מניסן ועד ראש השנה, ולשביעית ולשמינית, שיזרעו בשמינית במרחשון ויקצרו בניסן:

עד השנה התשיעת. עד חג הסכות של תשיעית, שהיא עת בא תבואתה של שמינית לתוך הבית, שכל ימות הקיץ היו בשדה בגרנות, ובתשרי הוא עת האסיף לבית ופעמים שהיתה צריכה לעשות לארבע שנים, בששית שלפני השמטה השביעית, שהן בטלין מעבודת קרקע שתי שנים רצופות השביעית והיובל, ומקרא זה נאמר בשאר השמטות כלן:

והארץ לא תמכר. לתן לאו על חזרת שדות לבעלים ביובל, שלא יהא הלוקח כובשה:

לצמתת. לפסיקה, למכירה פסוקה עולמית:

כי לי הארץ. אל תרע עינך בה שאינה שלך:

ובכל ארץ אחזתכם. לרבות בתים ועבד עברי, ודבר זה מפורש בקדושין בפרק ראשון (דף כא א) ולפי פשוטו סמוך לפרשה שלאחריו, שהמוכר אחזתו רשאי לגאלה לאחר שתי שנים או הוא או קרובו, ואין הלוקח יכול לעכב:

כי ימוך אחיך ומכר. מלמד שאין אדם רשאי למכור שדהו אלא מחמת דחק עוני:

מאחזתו. ולא כלה, למד דרך ארץ שישיר שדה לעצמו:

וגאל את ממכר אחיו. ואין הלוקח יכול לעכב:

ואיש כי לא יהיה לו גאל. וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים, אלא גואל שיוכל לגאול ממכרו:

וחשב את שני ממכרו. כמה שנים היו עד היובל, כך וכך ובכמה מכרתיה לך בכך וכך. עתיד היית להחזירה ביובל, נמצאת קונה מספר התבואות כפי חשבון של כל שנה. אכלת אותה שלש שנים או ארבע הוצא את דמיהן מן החשבון וטול את השאר, וזהו והשיב את העדף. בדמי המקח על האכילה שאכלה, ויתנם ללוקח:

לאיש אשר מכר לו. המוכר הזה שבא לגאלה:

די השיב לו. מכאן שאינו גואל לחצאין:

עד שנת היובל. שלא יכנס לתוך אותה שנה כלום, שהיובל משמט בתחלתו:

בית מושב עיר חומה. בית בתוך עיר המקפת חומה מימות יהושע בן נון:

והיתה גאלתו. לפי שנאמר בשדה שיכול לגאלה משתי שנים ואלך כל זמן שירצה ובתוך שתי שנים הראשונים אינו יכול לגאלה, הצרך לפרש בזה שהוא חלוף, שאם רצה לגאול בשנה ראשונה גואלה, ולאחר מכאן אינו גואלה:

והיתה גאלתו. של בית:

ימים. ימי שנה שלמה קרויים ימים, וכן (בראשית כד נה) תשב הנערה אתנו ימים:

וקם הבית וגו' לצמיתת. יצא מכחו של מוכר ועומד בכחו של קונה:

אשר לא חמה. לו קרינן, אמרו רבותינו זכרונם לברכה אף על פי שאין לו עכשיו, הואיל והיתה לו קודם לכן ועיר נקבה היא והצרך לכתוב לה, אלא מתוך שצריך לכתוב לא בפנים, תקנו לו במסרת, זה נופל על זה:

לא יצא ביבל. אמר רב ספרא אם פגע בו יובל בתוך שנתו לא יצא:

ובתי החצרים. כתרגומו פצחין, עירות פתוחות מאין חומה ויש הרבה בספר יהושע (יהושע יג כח) הערים וחצריהם, (בראשית כה טז) בחצריהם ובטירותם:

על שדה הארץ יחשב. הרי הן כשדות הנגאלים עד היובל ויוצאין ביובל לבעלים אם לא נגאלו:

גאלה תהיה לו. מיד אם ירצה ובזה יפה כחו מכח שדות, שהשדות אין נגאלות עד שתי שנים:

וביבל יצא. בחנם:

וערי הלוים. ארבעים ושמנה עיר שנתנו להם:

גאלת עולם. גואל מיד אפלו לפני שתי שנים, אם מכרו שדה משדותיהם הנתונות להם באלפים אמה סביבות הערים, או אם מכרו בית בעיר חומה, גואלין לעולם, ואינו חלוט לסוף שנה:

ואשר יגאל מן הלוים. ואם יקנה בית או עיר מהם, ויצא ביבל, אותו ממכר של בית או של עיר וישוב ללוי שמכרו, ולא יהיה חלוט כשאר בתי ערי חומה של ישראל וגאלה זו לשון מכירה. דבר אחר לפי שנאמר (פסוק לב), גאלת עולם תהיה ללוים, יכול לא דבר הכתוב אלא בלוקח ישראל שקנה בית בערי הלוים, אבל לוי שקנה מלוי יהיה חלוט, תלמוד לומר ואשר יגאל מן הלוים, אף [לוי] הגואל מיד לוי גואל גאלת עולם:

ויצא ממכר בית. הרי זו מצוה אחרת, ואם לא גאלה יוצאה ביובל, ואינו נחלט לסוף שנה כבית של ישראל:

כי בתי ערי הלוים הוא אחזתם. לא היה להם נחלת שדות וכרמים אלא ערים לשבת ומגרשיהם, לפיכך הם להם במקום שדות, ויש להם גאלה כשדות, כדי שלא תפקע נחלתם מהם:

ושדה מגרש עריהם לא ימכר. מכר גזבר, שאם הקדיש בן לוי את שדהו ולא גאלה ומכרה גזבר, אינה יוצאה לכהנים ביובל, כמו שנאמר בישראל (ויק' כז) ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד, אבל בן לוי גואל לעולם:

והחזקת בו. אל תניחהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד למה זה דומה, למשאוי שעל החמור, עודהו על החמור אחד תופס בו ומעמידו, נפל לארץ, חמשה אין מעמידין אותו:

גר ותושב. אף אם הוא גר או תושב, ואיזהו תושב, כל שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה, ואוכל נבלות:

נשך ותרבית. חד שוינהו רבנן, ולעבור עליו בשני לאוין:

ויראת מאלהיך. לפי שדעתו של אדם נמשכת אחר הרבית וקשה לפרוש המנו ומורה לעצמו התר בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו, הצרך לומר ויראת מאלהיך או התולה מעותיו בנכרי, כדי להלוותם לישראל ברבית, הרי זה דבר המסור ללבו של אדם ומחשבתו, לכך הצרך לומר ויראת מאלהיך:

אשר הוצאתי וגו'. והבחנתי בין בכור לשאינו בכור, אף אני יודע ונפרע מן המלוה מעות לישראל ברבית ואומר של נכרי הם דבר אחר אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים על מנת שתקבלו עליכם מצותי אפלו הן כבדות עליכם:

לתת לכם את ארץ כנען. בשכר שתקבלו מצותי:

להיות לכם לאלהים. שכל הדר בארץ ישראל אני לו לאלהים, וכל היוצא ממנה כעובד עבודה זרה:

עבדת עבד. עבודה של גנאי, שיהא נכר בה כעבד, שלא יוליך כליו אחריו לבית המרחץ ולא ינעול לו מנעליו:

כשכיר כתושב. עבודת קרקע ומלאכת אמנות כשאר שכירים התנהג בו:

עד שנת היבל. אם פגע בו יובל לפני שש שנים, היובל מוציאו:

הוא ובניו עמו. אמר רבי שמעון אם הוא נמכר בניו מי מכרן, אלא מכאן שרבו חיב במזונות בניו:

ואל אחזת אבתיו. אל כבוד אבותיו, ואין לזלזלו בכך:

אחזת. חזקת:

כי עבדי הם. שטרי קודם:

לא ימכרו ממכרת עבד. בהכרזה כאן יש עבד למכור, ולא יעמידנו על אבן הלקח:

לא תרדה בו בפרך. מלאכה שלא לצורך, כדי לענותו אל תאמר לו החם לי את הכוס הזה, והוא אינו צריך, עדור תחת הגפן עד שאבא. שמא תאמר אין מכיר בדבר אם לצורך אם לאו, ואומר אני לו שהוא לצורך, הרי הדבר הזה מסור ללב, לכך נאמר ויראת:

ועבדך ואמתך אשר יהיו לך. אם תאמר אם כן במה אשתמש בעבדי איני מושל, באמות איני נוחל, שהרי הזהרתני (דברים כ טז) לא תחיה כל נשמה, אלא מי ישמשני:

מאת הגוים. הם יהיו לך לעבדים:

אשר סביבתיכם. ולא שבתוך גבול ארצכם, שהרי בהם אמרתי לא תחיה כל נשמה:

וגם מבני התושבים. שבאו מסביבותיכם לשא נשים בארצכם וילדו להם, הבן הולך אחר האב, ואינו בכלל לא תחיה, אלא אתה מתר לקנותו כעבד:

מהם תקנו. אותם תקנו:

והתנחלתם אתם לבניכם. החזיקו בהם לנחלה לצורך בניכם אחריכם ולא יתכן לפרש הנחילום לבניכם, שאם כן היה לו לכתוב והנחלתם אותם לבניכם. והתנחלתם, כמו והתחזקתם:

איש באחיו. להביא נשיא בעמיו ומלך במשרתיו שלא לרדות בפרך:

יד גר ותושב. גר והוא תושב, כתרגומו ערל תותב, וסופו מוכיח ונמכר לגר תושב:

וכי תשיג יד גר ותושב עמך. מי גרם לו שיעשיר, דבוקו עמך:

ומך אחיך עמו. מי גרם לו שימוך, דבוקו עמו, על ידי שלמד ממעשיו:

משפחת גר. זהו הגוי כשהוא אומר לעקר זה הנמכר לעבודה זרה עצמה להיות לה שמש, ולא לאלהות, אלא לחטוב עצים ולשאוב מים:

גאלה תהיה לו. מיד, אל תניחהו שיטמע:

עד שנת היובל. שהרי כל עצמו לא קנאו אלא לעבדו עד היובל, שהרי ביובל יצא, כמו שנאמר למטה (פסוק נד) ויצא בשנת היובל ובגוי שתחת ידך הכתוב מדבר ואף על פי כן לא תבא עליו בעקיפין, מפני חלול השם, אלא כשבא לגאל ידקדק בחשבון לפי המגיע בכל שנה ושנה ינכה לו הגוי מן דמיו, אם היו עשרים שנה משנמכר עד היובל וקנאו בעשרים מנה, נמצא שקנה הגוי עבודת שנה במנה, ואם שהה זה אצלו חמש שנים ובא לגאל, ינכה לו חמשה מנים ויתן לו העבד חמש עשרה מנים, וזהו והיה כסף ממכרו במספר שנים:

כימי שכיר יהיה עמו. חשבון המגיע לכל שנה ושנה יחשב כאלו נשכר עמו כל שנה במנה וינכה לו:

אם עוד רבות בשנים. עד היובל:

לפיהן. הכל כמו שפרשתי:

לא ירדנו בפרך לעיניך. כלומר ואתה רואה:

ואם לא יגאל באלה. באלה הוא נגאל, ואינו נגאל בשש:

הוא ובניו עמו. הנכרי חיב במזונות בניו כישראל:

כי לי בני ישראל עבדים. שטרי קודם:

אני ה' אלהיכם. כל המשעבדן מלמטה כאלו משעבדן מלמעלה: