ויקרא כה, מא

הוא ובניו עמו. אמר רבי שמעון אם הוא נמכר בניו מי מכרן, אלא מכאן שרבו חיב במזונות בניו:

ואל אחזת אבתיו. אל כבוד אבותיו, ואין לזלזלו בכך:

אחזת. חזקת:

וְיִפּוֹק מֵעִמָךְ הוּא וּבְנוֹהִי עִמֵהּ וִיתוּב לְזַרְעִיתֵהּ וּלְאַחֲסָנַת אֲבָהָתוֹהִי יְתוּב

וְיִפּוֹק לְבַר חוֹרִין מֵעִמָךְ הוּא וּבְנוֹי עִמֵיהּ וִיתֵיב לִגְנִיסָתֵיהּ וּלְאַחֲסָנַת אַבְהָתוֹי יְתוּב

הוא ובניו עמו. זה שהעתיקו חכמים ועבדו לעולם:

הוא ובניו עמו סתם נמכר בניו עניים ומכר גם הם לעבודה לדעתם.

ושב אל משפחתו למעלה במכרוהו בי״ד וכאן במוכר עצמו מפני דוחקו.

ויצא מעמך הוא ובניו. מכאן אחז"ל שאדם שקונה עבד עברי חייב במזונות אשתו ובניו אשתו אתייא מלמעלה פ' משפטים שנא' ויצאה אשתו עמו ומהכא נפקא לן בניו:

הוא ובניו עמו. כל עבד שאינו יוצא ביובל, כגון עבד כנעני, הרי הוא ובניו ובני בניו משועבדים אבל זה כיון שיוצא אין לך שום טענה על בניו ועל דורותיו, שהרי הוא עצמו נעשה בן חורין; ורבותינו דרשו שהאדון חיב במזונות בניו:

הוא ובניו עמו. כמו שביארנו בס׳ שמות כ״א ג׳ גבי ויצאה אשתו עמו. כך מתפרש כאן גבי בניו. דמסתמא גם בניו רגילים בבית העשיר שאביהם נמכר אליו. והוא משתמש בם ואוכלים שמה. וכשהאב יוצא ביובל אפשר שהבנים לא ירצו לצאת שטוב להם בבית העשיר. ומוזהר האדון שלא להחזיקם אצלו למען ישובו בע״כ עם אביהם:

ושב אל משפחתו. דבזה שיהיו בניו בבית העשיר הוא חרפה ולפוקה למשפחתו כאשר ישוב להם:

ואל אחוזת אבותיו ישוב. וגם נצרך הוא לעבודת אחוזת אבותיו. והרי אין לו עבדים כנענים שיעבדו את אחוזתו ע״כ הוא נצרך שיהיו בניו עמו:

ס לא אל אחוזת קרקעותיו דאם כן אבותיו דכתיב בקרא למה לי. ועוד הא לאו במוכר אחוזתו קמיירי אלא בכבוד אבותיו הוא כלומר שלא יזלזלו אותו שהוא עבד: