ויקרא כה, נ

עד שנת היובל. שהרי כל עצמו לא קנאו אלא לעבדו עד היובל, שהרי ביובל יצא, כמו שנאמר למטה (פסוק נד) ויצא בשנת היובל ובגוי שתחת ידך הכתוב מדבר ואף על פי כן לא תבא עליו בעקיפין, מפני חלול השם, אלא כשבא לגאל ידקדק בחשבון לפי המגיע בכל שנה ושנה ינכה לו הגוי מן דמיו, אם היו עשרים שנה משנמכר עד היובל וקנאו בעשרים מנה, נמצא שקנה הגוי עבודת שנה במנה, ואם שהה זה אצלו חמש שנים ובא לגאל, ינכה לו חמשה מנים ויתן לו העבד חמש עשרה מנים, וזהו והיה כסף ממכרו במספר שנים:

כימי שכיר יהיה עמו. חשבון המגיע לכל שנה ושנה יחשב כאלו נשכר עמו כל שנה במנה וינכה לו:

וִיחַשֵׁב עִם זָבְנֵהּ מִשַׁתָּא דְאִזְדַבַּן לֵהּ עַד שַׁתָּא דְיוֹבֵלָא וִיהֵי כְּסַף זְבִינוֹהִי בְּמִנְיַן שְׁנַיָא כְּיוֹמֵי אֲגִירָא יְהֵי עִמֵהּ

וִידַיֵיק עִם עַרְלָאָה דְזַבְּנֵיהּ מִשַׁתָּא דְיִזְדַבֵּן לֵיהּ עַד שַׁתָּא דְיוֹבְלָא וִיהֵי כְסַף זַבִּינוֹ כְּמִנְיַן שְׁנַיָא הֵי כְיוֹמֵי אֲגִירָא יְהֵי עִמֵיהּ

קנהו. בה״א ובלא ה״א שוה:

המכרו. שם הפעל מבנין נפעל והשנים שיעמוד עמו כימי שכיר יהיה:

וחשב עם קונהו. אף על פי שהקונה הוא גוי כבוש תחת ידך וקנה שלא כהוגן לא ימשכנו ויצא.

וחשב עם קונהו. זה עשו שקנהו בעוה"ז:

כימי שכיר יהיה עמו. שישיב לו שכירותו כד"א מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו וגו':

וחשב עם קונהו. יזהיר הכתוב שידקדק עמו בחשבון ולא יבא עליו בעקיפין, לפי שגזל הגוי אסור מפני חלול השם, ובגוי שתחת ידו הכתוב מדבר ואע"פ כן הזהירה עליו התורה שיזהר עמו שלא יגזול אותו, וכן אמרו רז"ל וכן העלו שם בגמרא ריביתא דגוי מותר, שנאמר (דברים כ״ג:כ׳) לנכרי תשיך וכתיב (שם) לא תשיך לאחיך, אחיך ולא כותי, אבל להטעותו אסור שהרי יש בזה חלול ה', ואם החזיר לו טעותו הרי זה קדוש ה'. ומפני זה צוה יעקב לבניו להחזיר טעותו של גוי, הוא שכתוב (בראשית מ״ג:י״ב) ואת הכסף המושב בפי אמתחותיכם תשיבו בידכם, ואע"פ שהיו המצריים עובדי עבודה זרה צוה להחזיר אותו מפני קדוש ה' והיה זה קודם מתן תורה, וכל שכן בזמן הזה שהאדם חייב בכך. גזלו אסור ממה שכתוב (דברים ז׳:ט״ז) ואכלת את כל העמים אשר ה' אלהיך נותן לך, בזמן כבוש א"י שהיו מסורין בידך, ועוד מהכתוב הזה, וחשב עם קונהו, שיש לו לזה שגואל את העבד לדקדק עם העכו"ם אדוניו בחשבון כפי שניו, שאם לא דקדק וגזל ממנו יש בדבר חלול ה' יותר מהגוזל לישראל, וכן מצינו בתוספתא דבבא קמא הגוזל את העכו"ם חייב להחזיר, חמור גזל העכו"ם מגזל ישראל מפני חלול ה', עד כאן. טעם הדבר כי הגוזל לישראל חברו אינו קורא תגר ואינו נותן דופי באמונת ישראל, אבל הגוזל את העכו"ם קורא תגר ונותן דופי באמונת ישראל ובתורת משה, והרי זה מחלל את ה'. מצורף לזה תמצא שהתפלל שלמה ע"ה להקב"ה כי כשיבא ישראל להתפלל בבית שבנה לשמו שיתן לו שאלתו כפי מה שידע שראוי לכך, זהו שאמר (מלכים א ח׳:ל״ט) אשר תדע את לבבו, ואם יבא הנכרי שם להתפלל שיתן לו שאלתו על כל פנים, זהו שאמר (שם) ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי, כלומר בין ראוי בין שאינו ראוי תן לו, והטעם לפי שהישראל אינו קורא תגר והנכרי קורא תגר.

משנת המכרו לו עד שנת היובל ללמדך שאינו יוצא בשש.

וחשב עם קנהו. מדקדק עם קונהו, שאין באין עליו בעקיפין, דגזל גוי אסור:

כימי שכיר יהיה עמו. החשבון של כסף ממכרו יהיה כמו שכיר יום שחוזר בו בחצי היום שהדין אם הוא דבר האבד ידו על התחתונה ואם מחצה יום השני מוכרח ליתן יותר ממחצית השכר אזי מנכה להשכיר ממחצה הראשון. ואם אינו דבר האבד נותן לו שכר מחצה יום. וכדאי׳ ר״פ האומנין. ה״נ נכוי כסף ממכרו אינו דומה אם חוזר ונגאל מיד אחר שנמכר או סמוך ליובל כאשר יבואר:

צ מסברא אומר כן דאי בעובד אלילים שאינו תחת ידו מה אתה יכול לעשות לו עד שיאמר הכתוב עליו ויצא בשנת היובל וגו':