ויקרא כה, יט

ונתנה הארץ וגו' וישבתם לבטח עליה. שלא תדאגו משנת בצורת:

ואכלתם לשבע. אף בתוך המעים תהא בו ברכה:

וְתִתֵּן אַרְעָא אִבַּהּ וְתֵיכְלוּן לְמִשְׂבָּע וְתֵיתְבוּן לְרָחֲצָן עֲלַהּ

וְתִתֵּן אַרְעָא אִיבָּהּ וְתֵיכְלוּן וְתִשְבְּעוּן וְתֵיתְבוּן עַל אַרְעָא לְרוֹחֲצָן

ואכלתם לשובע. שיהיו הפירות רבי המזון כענין שהיה בעומר שהיה מספיק לגדול כמו לקטן כאמרם ז"ל אוכל קמעא ומתברך במעיו ויספיקו פירות הששית גם לשביעית:

וישבתם לבטח עליה. ולא תשאו חרפת רעב בגוים שלא תצטרכו ללכת בארצותם לקנות התבואה:

וישבתם לבטח עליה כי הארץ תתן כחה לכם ולא יאכלוהו אויביכם כענין שנאמר ועלה מדין ועמלק, אבל בימי רעב יגלו לבקש מזונות.

ונתנה הארץ פריה. שאשלח בה ברכתי. ואף לפי נוהג כשהארץ שובתת היא מתחזקת להרבות פירות, ודרך בני אדם להובירה:

ונתנה הארץ פריה. פרוש פרי הקצוב בכחה לעשות, שהגם שנראה פרי הארץ לא נשער כי זה הוא כח הארץ ולא יותר, שהלא תמצא (כתובות קיב.) שגער החכם בארץ ועצרה כחה ולא נתנה פרותיה אחר כך כסדר הראשון, והרואה פרותיה אחר גערתו לא קודם יחשוב כי הוא זה כחה.

ואכלתם לשבע. אולי כי לצד שאמר ״ונתנה הארץ פריה״ שהוא בגבול האחרון בשומן הפרות וטעם הפרות, לצד זה אין אדם יכול לאכול מהם כדי שביעה, וזה הוא מדברים הנרגשים כפי הטבע, לזה הבטיחם ה׳ כי יהיו הפרות באפן שיאכלו מהם לשבע.

וישבתם לבטח וגו׳. והגם שכבר אמר בפסוק שלפני זה ״וישבתם על הארץ לבטח״, חזר לומר כן, להבטיח שלא יסובב הפלגת שבח הפרות לבא עליהם שודד. ולזה דקדק לומר בפסוק ראשון ״וישבתם על הארץ״, לומר שהבטחה זו היא על חמוד הארץ, והבטחה שניה על חמוד פרותיה, ובזה נמצאו בטוחים על הארץ ועל פרותיה.

ונתנה הארץ פריה וגו׳. אם נפרש על שני תבואות הוא פלא. דמה זה שייך לכאן ומקומה ר״פ בחקתי וגם שם כתיב יבולה וכאן כתיב פריה. וכל סדר הפסוקים שאחריה וכי תאמרו מה נאכל וגו׳ אינו מבואר למה זה הקדים הכתוב וכי תאמרו וגו׳ ואם לא יאמרו מה נאכל. מה יהיה בשביעית. אלא ענין הכתוב ונתנה הארץ פריה קאי על שנת שביעית ויובל דיהיה כ״כ ברכה בפרי העץ ובספיחיה שיהיה לאכול לשובע מיהא בשנים האלה. אלא שלא ישארו לסחורה דאסור אבל למאכל השעה יהיה די גם עפ״י רבוי הגדולים גם עפ״י ברכה במעים כפי׳ הספורנו:

וישבתם לבטח עליה. לא תהיו נצרכים לתור ממקום למקום אחר מזונות כדאי׳ בב״ק פ׳ הכונס רעב בעיר פזר רגלך. אבל לא תהיו צריכים לכך אלא תשבו לבטח הוא מלשון טח. והיינו דבמקרא הקודם הקדים הכתוב על הארץ ואח״כ לבטח. וכאן כתיב להיפך. תחלה לבטח ואח״כ עליה. משום דשם הנושא הוא הארץ שלא תהיו יראים לשבת בא״י מפני הגייסות. וכאן הנושא הוא הישיבה במקום אחד לא נודדים בא״י ממקום למקום כדרך שני הרזון:

ל רוצה לומר והלא בהדיא כתוב ונתנה הארץ את פריה וממילא שמעינן דאוכל לשובע ולמה כתיב ואכלתם לשובע, לכך פירש רש"י בתוך כו'. והא דמהפך רש"י לפרש תחלה מלת וישבתם לבטח שכתוב אחר מלת ואכלתם לשובע משום דרש"י פירש לעיל מיניה וישבתם על הארץ לבטח משום עון שמיטה ישראל גולין כו' וקשה לו ולמה כתב עוד וישבתם לבטח עליה. ומתרץ שלא תדאגו משנת בצורת וכדי להודיע ההפרש שבין וישבתם על הארץ לבטח ובין וישבתם לבטח עליה. הרא"ם: