ויקרא כה, כ

ולא נאסף. אל הבית:

את תבואתנו. כגון יין ופרות האילן וספיחין הבאים מאליהם:

וַאֲרֵי תֵימְרוּן מָא נֵיכוּל בְּשַׁתָּא שְׁבִיעֵתָא הָא לָא נִזְרָע וְלָא נִכְנוֹשׁ יָת עֲלַלְתָּנָא

וַאֲרוּם אִין תֵּימְרוּן מַה נֵיכוֹל בְּשַׁתָּא שְׁבִיעָתָא הָא לָא נִזְרַע וְלָא נִכְנוֹשׁ יַת כַּתֵּי עֲלַלְתָּנָא

וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית כמו מסורס וכי תאמרו בשנה השביעית מה נאכל כי הדאגה להם בעבור השמינית כי כיון שתחילת שנת השמיטה והיובל מתשרי מפירות הששית יאכלו בשביעית כמנהג בכל השנים לאכול עד אחרי הקציר שהוא בחג השבועות וגם אחרי כן עד כלות מלאכת התבואות לזרות ולהבר ועל כן הנכון בפירוש "ועשת את התבואה לשלש השנים" בעבור שנת היובל שתעשה הששית לכל שנת השמיטה והיובל והשנה שאחרי היובל כי כולם ישן יאכלו והבטיח הכתוב כי תפחדו בשנה השביעית לאמר מה נאכל אני אצוה את ברכתי בשנה הששית שתעשה התבואה לשלש השנים הבאים אחריהם והיא תוספת ברכה כדי שתספיק גם בשמיטה והיובל ואמר "וזרעתם את השנה השמינית" לומר שתזרעו בשנה השמינית כמנהג הארץ ולא תמהרו לחרוש ולזרוע ולא לקצור כי עד בא תבואתה לבית בעת אוסף השנים בחג הסוכות תאכלו ישן ובתורת כהנים (פרק ד ו) לשלש השנים לששית ולשביעית ולמוצאי שביעית דבר אחר לשלש השנים לשביעית וליובל ולמוצאי יובל:

אמרו הצדוקים כי תבואתנו ראיה כי תחלת השנה מניסן ואין זו ראיה כי יתכן להיות פירוש תבואתנו מה שתוציא הארץ מעצמה ואם אמרו לא תקרא תבואה כי אם ספיח הנה לנגדם מן השדה תאכלו את תבואתה ועוד יודיענו איך יעשו בשנת היובל כי לא יזרעו בששית ובשביעית ובשמינית רק יזרעו בתשיעית ויקצרו בעשירית ולמה לא הזכיר הכתוב זה כי אמר לשלש השנים לבדם והנכון בעיני שפירוש ועשת את התבואה שאתן ברכה בששית שיספיק ויוסיף עוד שנה ובשנת היובל יהיו שלש שנים בלא תוספות:

וכי תאמרו מה נאכל. וכאשר יסופק זה אצלכם ולא תבטחו שיהיה המעט מספיק באיכותו:

וכי תאמרו. תימא מאי קאמר והלא מה שלקטו בשנה הששית הוא לאכול בשביעית אלא סרס המקרא וה"ק וכי תאמרו בשנה השביעית מה נאכל מכאן ואילך:

מה נאכל בשנה השביעית. והלא יכולין היו לאכול מן הששית, אלא בשנה השביעית דבק עם הן לא נזרע ולא נאסוף, וכאלו אמר מה נאכל בשמינית שהרי בשביעית לא נזרע.

וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתינו פשט וכי תאמרו בשנה השביעי' מה נאכל מכאן ואילך:

כל הפרשיות של מעלה מהספר ע"כ נאמרו באהל מועד וכולהו שייכי באהל מועד כמו קורבנות ומצורעים ובעלי קריין ויולדות ומלואים וכל הענין אבל הללו שתי פרשיות בהר סיני ובחוקותי לא שייכי כל כך באהל מועד ולא בכהנים לכך נאמר בהר סיני ומ"מ כתבינהו בת"כ לפי שמדברת בשביעית וביובל וחרמין וערכין דשייכי בכהנים דמקדשי בשנים וביובל וגם מעריכים וגם כתיב והעברת שופר תרועה וכתיב במקום אחר ובני אהרן יתקעו ולפיכך הן נצטרכו בת"כ ומשום דלא תיסק אדעתין שנאמרו באהל מועד כתיב בהו בהר סיני:

ולא נאסף. מאחר שלא נזרע מהיכן נאסף? מכאן אמר ר' עקיבא ספחים אסורים, אבל רבנן דלא דרשו הכי אמרו דאין ספחים אסורים מן התורה אלא מדרבנן, כגון גדולי תרומה תרומה, וספחים דפליגי בהו הם ספחים הגדלים מן הגרגרים של שביעית לאחר זמן הבעור שהם אסורין, (והם ספחים) וספיחין של שביעית דבר פשוט הוא דלפני הבעור אסורין, כיון שכלו לחיה שבשדה, כדדרשינן מלבהמתך ולחיה, וכן פירשתי בהלכת ספחים בפסחים:

וכי תאמרו וגו׳. פשט הכתוב הוא על זה הדרך: ״וכי תאמרו מה נאכל״, ולצד שיש במשמעות מאמר זה שני דרכים: האחד הוא טעם שלילות הרצון בדבר זה שלא יזרעו וכו׳, שאם כן מה נאכל ובהכרח לזרע לחיותנו על האדמה. ודרך שני הוא שאלה על הנסבב מקיום מצוה זו – מה נאכל כיון שלא נזרע. לזה בא הכתוב ופרש הכונה במאמר ״מה נאכל״ במה שגמר אומר הן לא נזרע וגו׳, פרוש, לא שאנו אומרים ״מה נאכל״ לתת טעם לשלילות קיום מצוה זו, אלא הן אנו מקבלים ״לא נזרע״ וגו׳, אלא כבן שאומר לפני אביו ״מה נאכל״, אז ״וצויתי״ וגו׳. אבל אם תהיה כונתם במאמר ״מה נאכל״ לדרך הראשון, אז לא יצו ה׳ אתם את הברכה.

וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית. י"מ שבשנה השביעית אינו מוסב על וכי תאמרו אלא וכי תאמרו בששית מה נאכל בשנה השביעית הן בשנה השביעית לא נזרע, אבל בשביעית ודאי לא יאמרו מה נאכל בשמינית שהרי נאמר ועשת את התבואה לשלש השנים אם כן כבר ראו בששית ריבוי התבואה וזה קושיא על הרמב"ן ומהרי"א שפירשו כן שיאמרו בשביעית מה נאכל בשמינית. ולפי מה שכתבנו למעלה שברכה זו שיאכל קמעא ומתברך במעיו, אין זה קושיא כי סוף סוף לא יראו ריבוי תבואה. וי"א שכל מי שיש בידו מעט לחם הוא מקמץ מיד ותיכף מיראה פן יחסר ממנו לעתיד כך יקמצו גם בשביעית מיראת חסרון התבואה שבשמינית.

ולי נראה שכך פירושו, שכל תלונה זו סובבת על מה שנאמר בפסוק שלפני זה ואכלתם לחמכם לשובע וארז"ל (עיין יומא עד.) כתיב (דברים ח טז) המאכילך מן במדבר. וכתיב (שם ח ג) ויענך וירעיבך. אלא אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו, הנך רואה שאע"פ שירד המן דבר יום ביומו מ"מ היו אוכלים ורעבים לפי שלא היה פת בסלם ליום המחרת, ע"כ כאן ודאי יאמרו מה נאכל בשנה השביעית קודם שיראו בששית רבוי תבואה ויאמרו אילו היינו זורעים בשביעית לצורך שמינית היה לנו פת בסל והיינו אוכלים ושבעים אבל מאחר שלא נזרע לצורך שמינית אם כן לא יהיה לנו פת בסל ואם כן גם בשביעית לא נשבע וכל שכן בשמינית ואיה הבטחת האומר ואכלתם לחמכם לשובע. ומה נאכל שיהיה לשבעה מאחר שלא נזרע ולא נאסף תבואתינו לצורך שמינית, על זה אמר וצויתי את ברכתי וגו'. כדי שיהיה לכם פת בסל גם לצורך שמינית ואז יאכלו לחמם לשובע בשביעית כי יהיה להם פת בסלם לשלש שנים. וי"א ששלש שנים היינו מפני שנת היובל שלא יזרעו שני שנים רצופים. ויתכן לפרש שלש שנים על כל שמיטה ויאמרו כן בעבור חסרון הספיחים של שנה שמינית אף אם יש בידם מן הישן ובמקום הספיחים הבטיחם שתעשה התבואה על שנה יתירה למלאות חסרון הספיחים כדי שיאכלו וישבעו כשיהיה להם תבואה בריוח גדול ולא בצמצום.

וכי תאמרו וגו׳. באשר שבאמת כ״ז אינו אלא מעשה נס שיהיו גדלים בשנה לא זרועה תבואה ופירות האילן משביעים את כל האדם והבהמה וידוע דדרך נס אינו ראוי אלא לפי ההכנה לכך. והיינו עפ״י שהקדים הכתוב ועשיתם את חקתי וגו׳ שירבו בשקידת התורה ובפלפולה בשנים אלו. ואין מן הפלא שיוגדל כחם לאלוה. ויהיו מאמינים ומוסרים את עצמם להנהגה עליונה זו. ונגד זה תהיה באמת אז השגחה נפלאה. אבל אם לא תהיו בזה האופן ותהיו משתוממים ע״ז מה נעשה בשנה השביעית. וכאשר יהא כן אז לא יהיה דרך נס שהשגחה היא באה לפי הכנה וכמש״כ בס׳ שמות ג׳ י״ד וי״ט ו׳ ובספר דברים ה׳ ד׳. והיה עולה עה״ד דעיקר מצות שביעית ויובל לא ניתנה אלא למתנהגים בדרך מעלה יתירה. אבל באמת אינו כן דהתורה יכולה להתנהג בשלימות אפילו לאנשים שאינם בזו המעלה. ומש״ה פירש הכתוב וכי תאמרו בשנה הששית מה נאכל בשנה השביעית ולא תהיו במעלה עליונה זו אזי וצויתי וגו׳. שהוא בדרך השגחה פרטית בדרך הטבע:

מ והוא מלשון כניסה אל הבית, אבל אין לומר ולא נאסף בשדה אל הגדיש והוא מלשון קיבוץ אל מקום אחד אם כן מה תועלת בזה אם היה נאסף בשדה בגדיש ולא היה נאסף לבית:

נ מדכתיב הן לא נזרע ממילא דלא נאסף התבואה ולמה כתיב ולא נאסף את תבואתנו, אלא ודאי כך פירושו ולא נאסף את תבואתנו כגון יין ופירות וספיחים שאינם צריכין זריעה: