ויקרא כה, טו

במספר שנים אחר היובל תקנה. זהו פשוטו לישב מקרא על אפניו על האונאה בא להזהיר, כשתמכור או תקנה קרקע דע כמה שנים יש עד היובל ולפי השנים ותבואות השדה שהיא ראויה לעשות ימכור המוכר ויקנה הקונה, שהרי סופו להחזירה לו בשנת היובל. ואם יש שנים מועטות וזה מוכרה בדמים יקרים הרי נתאנה לוקח, ואם יש שנים מרבות ואכל ממנה תבואות הרבה ולקחה בדמים מועטים הרי נתאנה מוכר, לפיכך צריך לקנותה לפי הזמן. וזהו שנאמר במספר שני תבואות ימכר לך, לפי מנין שני התבואות שתהא עומדת ביד הלוקח תמכור לו. ורבותינו דרשו מכאן, שהמוכר שדהו אינו רשאי לגאול פחות משתי שנים, שתעמוד שתי שנים ביד הלוקח מיום ליום, ואפלו יש שלש תבואות באותן שתי שנים, כגון שמכרה לו בקמותיה. ו"שני" אינו יוצא מפשוטו, כלומר מספר שנים של תבואות, ולא של שדפון, ומעוט שנים שנים:

בְּמִנְיַן שְׁנַיָא בָּתַר יוֹבֵלָא תִּזְבֵּן מִן חַבְרָךְ בְּמִנְיַן שְׁנֵי עֲלַלְתָּא יְזַבֶּן לָךְ

עַמִי בְּנֵי יִשְרָאֵל אִין אַתּוּן זַבְנִין חֲקִיל אוֹ כַרְמָא בְּמִנְיַן סְכוֹם שְׁנַייָא בָּתַר יוּבְלָא תִּזְבְּנוּן מִן חַבְרֵיכוֹן כְּמִנְיַין שְׁנַיָיא דִכְנִישׁוּת עֲלַלְתָּא יְזַבְּנוּן לְכוֹן

במספר שנים תקנה. לא תהיה אונאה במנין השנים כאמרם ז"ל (שם) כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר:

אחר היובל תקנה. שאין ראוי לקנות ביובל באופן שלפעמים לא תשהא ביד הבעלים השבים אליה שום זמן והיו כלא היו שבים אל אחוזתם כלל:

שני תבואות. ולא שני שדפון וירקון כמשפט בשכירות קרקע וחכירותו:

במספר וגו׳ אחר היובל. צריך לדעת: א׳, למה אמר ״אחר היובל״ ולא אמר ״עד היובל״, כי שנים הנקנים הם מזמן הקניה עד היובל, לא מה שעברו משנת היובל עד זמן הקניה. ב׳, למה שנה הכתוב לשונו, כשהזכיר מספר שנים אמר ״תקנה״ ותלה הדבר בלוקח, וכשהזכיר מספר תבואות אמר ״ימכר לך״, יחס הדבר למוכר.

ובמסכת ערכין פרק המוכר (ערכין כט:) תנן: המוכר שדהו בשעת היובל אינו מותר לגאול פחות משתי שנים, שנאמר ״במספר שני תבואות״. היתה שנת שדפון או שביעית אינה עולה מן המנין. רבי אליעזר אומר: מכרה לו בראש השנה מלאה פרות, הרי זה אוכל שלש תבואות, עד כאן. ובגמרא: ״אינו גואל״ לא קתני, אלא ״אינו מותר״, אלמא קסבר אסורא נמי אכא. ולא מבעיא מוכר דקאי בעשה, דכתיב ״ימכר לך״, אלא אפלו לוקח נמי קאי בעשה דכתיב ״תקנה״, עד כאן. עוד תניא שם וזה לשונו: אכלה שנה אחת לפני היובל משלימין לו שנה אחרת אחר היובל, עד כאן. נמצינו אומרים ארבע הלכות: הא׳ – מצוה לשניהם שלא יהיה המכר פחות מגבול האמור בכתוב, ב׳ – שאם היו שלש תבואות בשתי שנים הם ללוקח, הג׳ – אם לא היו תבואות בשתי שנים כגון שנת שדפון וכו׳ אינה עולה לו מן המנין, הד׳ – אם ארע יובל בתוך השתי שנים אינה יוצאה עד שישלימו שתי שנים. ופסק הרמב״ם לארבע הלכות אלו בפרק י״א מהלכות שמטה ויובל.

ועל פי זה יתישבו הדקדוקים על נכון. אמרו במספר שנים אחר היובל פרוש, מספר השנים שאומר הכתוב יתחיבו להיות, הגם שישלמו אחר היובל, כי אין היובל מפקיעם. ושנה הכתוב לשונו לומר פעם אחד ״תקנה״ ופעם אחד ״ימכר״, להטיל מצוה על הלוקח ועל המוכר שלא יהיה המכר פחות מהאמור. והזכיר השנים והתבואות לתת זכות השנים וזכות התבואות. ואמר מספר תבואות ולא אמר מספר תבואה, לאם היו שנים שאין בהם תבואה או מחמת שדפון או שנת שמטה ויובל אינם עולים לו מהמנין.

ויש לדעת טעם נכון בדבר זה, למה יאסר ה׳ ללוקח לבל יחזיר השדה פחות משתי שנים וכו׳, וכי אסור לו לאדם לתת או למחל ממונו או להפקירו ויהיה זה כאחד מהם? ואולי לצד כי רצונו יתברך הוא לבל ימכר אדם שדהו, וכמו שדרשו זכרונם לברכה (תורת כהנים בפסוק כ״ה) ״כי ימוך אחיך״ וגו׳ שאין אדם רשאי למכר שדהו ולהניח המעות וכו׳, לזה יכון ה׳ בצו ללוקח לבל ישיב הקנין למוכר, כדי שבאמצעות הדבר יעמד בין עיניו החלט החזרה תוך שתי שנים, ולפעמים ימנע מחמת זה ולא ימכר.

עוד נראה על פי מה שכתב רמב״ם שם בפרק י״א וזה לשונו: המוכר שדהו לששים שנה אינה יוצאה ביובל, שאינו חוזר ביובל אלא דבר הנמכר סתם או לצמיתות, עד כאן. והכסף משנה לא רשם מנין הוציא הרב דין זה. ואולי כי דין זה הוא מה שרשם ה׳ במאמר זה על זה הדרך: במספר שנים אחר היובל – פרוש, כשהוא מוכר במספר השנים לארבעים או ששים שנה ומעלה, ״ימכר״ – פרוש יכול למכר וימשך המכר גם אחר היובל, ואין היובל מפסיק להוציאה מידו כיון שמכר למספר שנים. ומה שגמר אומר במספר שני תבואת וגו׳ – פרוש נותן טעם לדבר למה מכר לשנים ימשך אחר היובל, ואמר ״במספר שני תבואת ימכר לך״ מכר זה, פרוש, כיון שמוכר לשנים הרי זה אינו מוכר אלא שני תבואות לא גוף הקרקע, שעל מכירתו הוא שמקפיד הכתוב.

במספר שנים וגו׳. לפי הפשט מפרש איזו אונאה אסור בקרקע היינו באונאת השנים וכ״כ הרמב״ן במשמעות אותו הכתוב. וממילא למדנו דדוקא כה״ג שהוא טעות במדה ומנין אסור. משא״כ טעות בשווי. אבל מטלטלין דא״א לפרש באונאת השנים ע״כ כל אונאה אסור. והרי מבואר בכתוב הדין כקבלת חז״ל. נחזור לפי׳ המקרא שהזהירה תורה להקונה שלא אנה בשנים לומר שיש מעט שנים עד היובל פחות מהאמת:

במספר שני תבואות ימכר לך. הזהיר הכתוב כמו כן להמוכר שלא יאנה את הקונה לומר שיש יותר עד היובל. והנה בקונה כתיב השנים. ובמוכר כתיב שני תבואות. היינו דבאמת המכירה עד היובל לא נחשב אלא שני תבואות לאפוקי שני שביעית. והמוכר אסור להונות גם בזה שיעלים מהקונה שיש כך וכך שני שביעית. אבל הקונה אינו מוזהר כ״א שלא יאמר שאין לו כ״א מעט שנים עד היובל. ולא שיאנה את המוכר לומר שיש הרבה שני שביעית יותר ממה שהוא האמת שהרי המוכר יודע חשבון שביעית שהרי לא זרע עד כה בשנה שביעית. וא״א לטעות אלא בחשבון שנים עד היובל משא״כ המוכר שמאנה את הקונה אפשר שהקונה לא ידע כלל מענין שביעית וכסבור שנזרע כל השנים מש״ה צריך להודיעו כמה שני תבואות וע׳ להלן כ״ז י״ח :

ח פירוש פשוטו וכו' פירוש קרא דמספר שנים הוא מה שפירש אחריו לפי רוב השנים וכו' והוא דבק עם אל תונו, ואף על פי שהפסוק הראשון תפס השנים שעברו אחר היובל תמורת השנים שנשארו עד היובל שבפסוק האחרון מפני שמתחייב זה מזה כי הקונה והמוכר אינם מביטים אלא על השנים הנשארים עד היובל וכפי מספרם יהיה חשבון, לכן פירש רש"י השני פסוקים על מספר השנים הנשארות. רא"ם:

ט משום דקשה להו לפרש שיהא הפסוק הראשון דבוק לאחרון: