ויקרא כה, ד

יהיה לארץ. לשדות ולכרמים:

לא תזמר. שקוצצין זמורותיה ותרגומו לא תכסח, ודומה לו (ישעיה לג יב) קוצים כסוחים, (תהלים פ יז) שרפה באש כסוחה:

וּבְשַׁתָּא שְׁבִיעֲתָא נְיַח שְׁמִטְתָא יְהֵי לְאַרְעָא דְתַשְׁמֵט קֳדָם יְיָ חַקְלָךְ לָא תִזְרַע וְכַרְמָךְ לָא תִכְסָח

וּבְשַׁתָּא שְׁבִיעֲתָא נְיַיח דִשְׁמִיטְתָא יְהֵי לְאַרְעָא דִי תַשְׁמֵט קֳדָם יְיָ חַקְלֵיכוֹן לָא תִזְרְעוּן וְכַרְמֵיכוֹן לָא תִנְזְרוּן

שבת שבתון. פירשתיו:

שבת שבתון יהיה לארץ. גם מכל מכשירי עבודת האדמה, כגון זוהמת הנטיעות ומשיחת ונקיבת הפגים וזולתם שהזכירו ז"ל:

שבת לה'. שגם עובדי אדמה כאשר ישבתו בשנה ההיא יתעוררו לדרוש את ה' באופן מה:

שבת שבתון יהיה לארץ. כבר ביארנו בס׳ שמות ט״ז כ״ג ושם ל״א ט״ו. ובזה הספר לעיל כ״ג ג׳ דמשמעות שבתון בהני קראי דכתיב ג״כ שבת שבתון להקטין זמן תוספת לשביתה. ועיקר דברינו מבואר במו״ק ד״ג במשמעות מקרא דילן. דמש״ה ביטלו תוספת שביעית נאמר כאן שבת ונאמר בשבת בראשית שבת מה להלן היא אסורה לפניה ולאחריה מותרין כך כאן היא אסורה לפניה ולאחריה מותרין. ורבותינו התוס׳ נתקשו מאד היאך למדו מש״ב היתר על תוספת. אבל האמת יורה דרך נוסחא שהביאו התוס׳ בר״ה ד״ט א׳ וכ״ה בחי׳ ריטב״א מ״ק שם נאמר כאן שבת שבתון ונאמר להלן שבת שבתון. וכ״ה הנוס׳ בשאלתות דר״א פ׳ זו בכת״י נאמר כאן שבתון ונאמר להלן שבתון מה כו׳ מבואר דדיוק שבתון משמעו לאפוקי תוספת. אלא דשם בש״ב אינו אלא במקום מצוה [לדעת רוב הפוסקים] כמבואר בכ״מ דכתיב בש״ב שבת שבתון. והכא בסתם שביעית כך הוא שאין לו תוספת. ובזה מבואר מה שסיים הכתוב עוד שבת לה׳. דכמו דכתיב בפ׳ בשלח שבתון שבת קודש לה׳ מחר. ונתבאר שם דלפי שסבור משה שלא ניתן עדיין אז מצות שבת אלא לה׳ הוא שבת ולא לישראל מש״ה אין בו תוספת. ה״נ ביאר הכתוב טעמא דמילתא שאין בשביעית דין תוספת כלל משום שהוא שבת לה׳. לא כמו ש״ב שאינו אלא אקרקפתא דגברי שאסור לישראל לעשות מלאכה אבל שיהא הגוי עושה מלאכת ישראל מעצמו מותר ע״פ ד״ת משא״כ שביעית הוא איסור המונח על הקרקע שהרי מותר לישראל לחרוש ולזרוע בחו״ל ולהיפך בא״י כתיב ובכל ארץ אחזתכם גאלה תתנו לארץ. ונתבאר שם דמצוה לישראל לגאול את הארץ מן הגוי שלא יחרוש בשביעית וא״כ שהוא שבת לה׳ מש״ה אין בו תוספת בזמן ואינו אלא שבתון:

ג דאם לא כן היה ראוי לאסור אף לעשות גומא בארץ. לכן פירש רש"י לשדות ולכרמים, והוכחתו מדכתיב שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור משמע דוקא שדות וכרמים אסור אבל גומא מותר. והא דלא פירש רש"י זה לעיל גבי ושבתה הארץ. יש לומר דהוה אמינא מנא לן דלמא אף חפירת קרקע אסור אבל הכא כתיב בהדיא שדה וכרם:

ד והא דלא פירש רש"י זה לעיל גבי ושש שנים תזמור כרמך, יש לומר דלעיל הוא אמינא דתזמור לשון נטיעה הוא כלומר שלא יטע זמורות להיות כרם אבל הכא כתיב וכרמך לא תזמור דכתיב כרמך ברישא שמע מינה שהוא כרם נטוע כבר ואם כן מאי לא תזמור אלא על כרחך פירוש לשון כריתות הוא:

ה והא דלא פירש כתרגומו. יש לומר שאף הוא לשון מקרא קוצים כסוחים. וכן בפרשת ויצא חום פירש רש"י שחום, והוא כתרגומו ולמה לא פירש כתרגומו אלא משום שאף הוא לשון משנה שחמתית כו':