ויקרא כה, ו

והיתה שבת הארץ וגו'. אף על פי שאסרתים עליך, לא באכילה ולא בהנאה אסרתים, אלא שלא תנהוג בהם כבעל הבית, אלא הכל יהיו שוים בה, אתה ושכירך ותושבך:

שבת הארץ לכם לאכלה. מן השבות אתה אוכל, ואי אתה אוכל מן השמור:

לך ולעבדך ולאמתך. לפי שנאמר (שמות כג יא) ואכלו אביוני עמך, יכול יהיו אסורים באכילה לעשירים, תלמוד לומר לך ולעבדך ולאמתך, הרי בעלים ועבדים ושפחות אמורים כאן:

ולשכירך ולתושבך. אף הגוים:

וּתְהֵי שְׁמִטַת אַרְעָא לְכוֹן לְמֵיכַל לָךְ וּלְעַבְדָךְ וּלְאַמְתָךְ וְלַאֲגִירָךְ וּלְתוֹתָבָךְ דְדָיְרִין עִמָךְ

וּתְהֵי שְׁמִיטַת אַרְעָא לְכוֹן לְמֵיכַל לָךְ וּלְעַבְדָךְ וּלְאַמְתָךְ וּלְאַגִירָךְ וּלְתוֹתָבָךְ דְדַיְירִין עִמָךְ

והיתה שבת הארץ לכם לאכלה בעבור שאמר (ויקרא כ״ה:ד׳) שבת שבתון יהיה לארץ אמר שתהיה השביתה הנזכרת לכם לאכלה ותחיו בה כולכם אתה ועבדך והבהמה והחיה שתחיו כולכם מאשר תוציא הארץ מעצמה בשביתתה או שהשנה תקרא "שבת הארץ" כאשר יקרא היום שבת ה' ושבת סתם והטעם על תבואת השבת כי השבת לא תאכל:

והיתה שבת הארץ. הטעם כל מה שהוציאה מעצמה:

וטעם לכם. לכל העולם:

וטעם לך. שיש רשות לבעל האדמה לאכול הספיחים:

והיתה שבת הארץ לכם לאכלה כל מה שתוציא מעצמה.

לכם לאכלה ולא להביא ממנה מנחות ונסכים.

והיתה שבת הארץ לכם לאכלה. לא לסחורה ולא להספד ולא לזלוף ולא למלוגמא ולא למשרא ולא לכביסה, ומיהו באכילה מותר, ובכל דבר שהנאתו ובעורו שוה שהם דומיא לאכילה:

לך ולעבדך ולאמתך. כלומר, כולכם שוים, כשם שאינם יכולים למעט כי הפקר הוא, והכל אוכלים משולחן הגבוה:

והיתה שבת וגו׳. פרוש, שלא תאמר שיהיה משפטו כשאר שלחן הגבוה שהכהנים זוכים בו, אלא ״לכם״ – לכלכם יחד, כהנים לוים ישראלים וכו׳, וחזר ופרט ״לך״ וגו׳. ואם תאמר אם כן למה נאמר ״לכם״, שלא היה לו לומר אלא ״הארץ לאכלה לך״ וגו׳? ונראה כי חש לומר בדרך זה, שהייתי אומר הקודם בפסוק קודם באכילה, כדרך שאמרו (ספרי) ענייך ועניי עירך וגו׳, ממה שאמר הכתוב (דברים טו:ז) ״כי יהיה בך אביון״ וגו׳, לזה קדם הכתוב וכלל כלם יחד ואמר ״לכם״, שאין גדר לאחד יותר מחברו בפרות שביעית.

והיתה שבת הארץ לכם לאכלה. הדרש ידוע ולא לסחורה. ועדיין תיבת לכם מיותר. ומה מקרא חסר והיתה שבת הארץ לאכלה וגו׳. ונראה לפי הפשט דה״ק דמה שהוא שבת הארץ לכם. שאין אתם רשאים לעשות תכלית מהספיח או מפרי האילן. בזה בא לאכלה לך ולעבדך ולאמתך בשוה. לא כדרך מזון העבדים שנותנין להם סובין וכדומה פסולת כמש״כ בס׳ בראשית מ״ז נ״ד. ומש״ה דייק הכתוב לעיל כ״ב י״א בתרומה שאין להאכיל תרומה לעבדים כ״א פסולת. דגוף הלחם מצוה שיאכלו הבעלים. ונוהג בתרומה כדרך שנוהג בחולין. משא״כ בשביעית הוא הפקר והכל שוין באכילתן. והיינו משום שהוא שבת הארץ לכם שא״א לבעלים ליהנות מן קרקע שלו יותר מאחרים. ועבד בכלל אחרים :

ח ואם תאמר הרי גם לעיל פירש לא תקצור להיות מחזיק בו כשאר קציר אלא הפקר יהיה לכל דמשמע מותר בהנאה ובאכילה. ויש לומר לעיל הוכחתו מכאן שאם לא כתיב קרא זה והיתה לכם לאכלה הייתי אומר לא תקצור אפילו באכילה ובהנאה אסור:

ט שבות הוא לשון רשות כלומר מה שהוא רשות לכל אחד לאכול ממנו דהיינו הפקר אתה אוכל:

י פירוש מן הפירות של שביעית ששמר לעצמו מלהפקירן לכל מדכתיב והיתה שבת הארץ ולא כתיב והיתה תבואות שבת הארץ וגו' אלא שבת לשון שבות. ואף על גב דלעיל כתיב לא תבצור ופירש רש"י אותם אינך בוצר אלא מן ההפקר. יש לומר דלעיל לא מיירי אלא בענבים והכא כולל כל יוצא מן הארץ. אי נמי היא גופא מהכא נפקא דאי לאו האי קרא הוה אמינא לא תבצור כלל כדפירשתי לעיל:

כ והא דכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וקמרבה נמי לדידיה הוה אמינא דוקא אם הוא גם כן עני מדכתיב ואכלו אביוני עמך משום הכי כתיב לך ולעבדך וגו' היינו עשיר דאף הוא אוכלו. ואם תאמר למה כתיב כאן לעבדך ולאמתך לא היה לו לכתוב רק לך שהרי עניים כבר כתיב דכתיב ואכלו אביוני עמך. ויש לומר דכאן מדבר קודם ביעור שיש עדיין תבואה בשדה שאין בעל הבית צריך ליתן על השדה משלו ובא להודיע שכולן אוכלין מן השדה והתם מדבר לאחר ביעור שבעל הבית צריך ליתן על השדה ולהכי כתיב ואכלו אביוני עמך שהם אוכלין ואינן צריכים ליתן על השדה:

ל (נחלת יעקב) דאי אפשר לומר ישראל ושכיר היינו קנין שנים ותושב היינו קנין עולם ככל שכיר ותושב שבמקרא דהא כבר כתיב ולעבדך ולאמתך שהם עברים וקא משמע לן שאף על פי שנקראה השנה קודש אפילו הכי מותרין הפירות לנכרים: