ויקרא כה, נד

ואם לא יגאל באלה. באלה הוא נגאל, ואינו נגאל בשש:

הוא ובניו עמו. הנכרי חיב במזונות בניו כישראל:

וְאִם לָא יִתְפָּרַק בְּאִלֵין וְיִפּוֹק בְּשַׁתָּא דְיוֹבֵלָא הוּא וּבְנוֹהִי עִמֵהּ

וְאִין לָא יִתְפְּרַק בְּאִילֵין שְׁנַיָא וְיִפּוֹק בַר חוֹרִין בְּשַׁתָּא דְיוֹבְלָא הוּא וּבְנוֹי עִמֵיהּ

ואם לא יגאל באלה. בשנים הנשארות ליובל ויש אומרים על ידי אלה הנזכרים:

ואם לא יגאל באלה. המשפטי' אשר תשים לפניהם שלא קיימו המצות מ"מ לא אניחם בגלות אלא ויצא בשנת היובל כלו' ביום שימשוך הקב"ה ביובל ויתקע בשופר כדכתיב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים וגו':

הוא ובניו עמו. הקב"ה ובני ישראל עמו שנא' ושב וקבצך ישוב לא נא' אלא ושב:

ואם לא יגאל באלה. דרשו רז"ל בפ"ק דקידושין, או דודו זו גאולת קרובים, או השיגה ידו זו גאולת עצמו, ונגאל זו גאולת אחרים, ולכך אמר ואם לא יגאל ויצא בשנת היובל, על כרחו של גוי, שהרי בגוי שתחת ידך הכתוב מדבר, וכדאיתא התם בגמרא בגוי שאינו תחת ידך מה אפשר לעשות לו ושם דרשו מה גאולת עצמו לשחרור אף גאולת קרוביו לשחרור, ומה גאולת עצמו לשחרור אף גאולת אחרים לשחרור, וכן העלו בסוף ואמרו מקרא נדרש בין מלפניו בין מלאחריו והכל לשחרור.

ואם לא יגאל באלה בשנים הנותרות או בקרובים או הנזכרים ברחוקים.

ויצא בשנת היבל אבל אינו נגאל בשש.

הוא ובניו עמו יציאתו גורמת לבניו חירות שלא ילמדו מחוקות הגוי.

ואם לא יגאל באלה ויצא בשנת היבל. אבל בשש אינו יוצא, באלה נגאל ואינו נגאל בשש:

הוא ובניו. כמו שפירשתי שיציאתו גורמת לבניו חירות, דאין דרך לומר שהגוי חיב במזונות בניו, דגוי לאו בר מעבד מצוה הוא:

הוא ובניו עמו. כשהאב יוצא מחויבים הבנים לצאת מבית העובד כוכבים שהם רגילים להיות שם. והאב משגיח עליהם שלא יכשלו בבית העובד כוכבים באיסורין אבל כשהאב יוצא אין משגיח עליהם מש״ה מחויבים לצאת והיינו שנתן המקרא כאן טעם אחד מנמכר לישראל לעיל מ״א: