ויקרא כה, כג

והארץ לא תמכר. לתן לאו על חזרת שדות לבעלים ביובל, שלא יהא הלוקח כובשה:

לצמתת. לפסיקה, למכירה פסוקה עולמית:

כי לי הארץ. אל תרע עינך בה שאינה שלך:

וְאַרְעָא לָא תִזְדַבַּן לַחֲלוּטִין אֲרֵי דִילִי אַרְעָא אֲרֵי דַיָרִין וְתוֹתָבִין אַתּוּן קֳדָמַי

וְאַרְעָא דְיִשְרָאֵל לָא תִזְדַבֵּן לַחֲלוּטִין אֲרוּם דִילִי אַרְעָא אֲרוּם דַיְירִין וְתוֹתְבוּן אַתּוּן עִמִי

והארץ לא תמכר לצמיתות ליתן לאו על חזרת שדות לבעלים ביובל שלא יהא לוקח כובשה לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ה:כ״ג) ואם כן למה יזהיר במכירה והראוי "לא תקנה לצמיתות" ואולי יאמר לא תמכר לכם לצמיתות וכן לא ימכרו ממכרת עבד (ויקרא כ״ה:מ״ב) אזהרה בלוקח שיוציאנו ביובל כפי פשוטו ויתכן שיהיה "לא תמכר לצמיתות" לאו במוכר שלא ימכרנה לחלוטין לומר הריני מוכרה לך לעולמים גם אחרי היובל ואע"פ שהיובל מפקיעה הזהיר הכתוב למוכר או לשניהם שלא יעשו ממכרם לצמיתות ואם אמרו כן יעברו בלאו הזה ולא יועיל להם כי תחזור ביובל וכך פירשו הרב רבי משה (הל' שמיטה ויובל פי"א ה"א) והטעם בזה כי בידוע בדעות בני אדם שאם יעשו ממכרם מתחילה כמספר שנים עד היובל יקל בעיניהם הענין ואם יקנה לחלוטין תקשה בעיניו החזרה מאד ויהיה כענין שאמרו (תמורה ד) מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מהני ולקי משום דעבר אהורמנא דמלכא והנכון בעיני שאין זה לאו ללקות עליו אבל הוא טעם יאמר הנהיגו ביניכם היובל ואל יקשה בעיניכם "כי לי הארץ" ואיני רוצה שתמכר לצמיתות כשאר הממכרים וזו היא כונתם בתורת כהנים (פרק ד ח) לצמיתות לחלוטין כי לי הארץ אל תרע עינך בה כי גרים ותושבים אתם אל תעשו עצמכם עיקר אתם עמדי דיו לעבד שיהא כרבו כשהיא שלי הרי היא שלכם וטעם "כי לי הארץ" על דרך האמת כמו ויקחו לי תרומה (שמות כה ב) וזהו שרמזו כאן דיו לעבד שיהא כרבו כי יהיה היובל נוהג בעולם והמשכיל יבין:

לצמיתות. כמו כריתות והתי״ו שרש מגזרת יצמיתם ה׳ אלהינו:

כי לי הארץ. זה טעם נכבד וכן אמר משה בתפלתו ה׳ מעון אתה היית לנו אתה כמו מעון עומד ודור הולך ודור בא:

והארץ לא תמכר לצמיתות. הקרקע הנעבד:

כי לי הארץ. הגליל הוא ארץ ה' כי גרים ותושבים אתם עמדי. באותו הגליל שאינו בכלל והארץ נתן לבני האדם:

ובני ישראל עשו. קיימו מה שכתוב בפרשה:

כי גרים ותושבים אתם עמדי וסמיך ליה ובכל ארץ אחוזתכם לומר שבכל מקום שגלו שכינה עמהם:

והארץ לא תמכר לצמיתות. למדך שאם הלוקח כובשה לשדה זו ואינו מחזירה לבעלים ביובל עובר בלאו זה, ולשון צמיתות הוא מכירה פסוקה ומוחלטת, וכן התרגום לחלוטין.

כי לי הארץ. אל תרע עיניך בה כי העולם שלי ורוצה אני בכך, כך דרשו רז"ל.

וע"ד הקבלה כי לי הארץ, עתידה לחזור לי ביובל, ולזה רמז דוד המלך ע"ה באמרו (תהילים כ״ד:א׳) לה' הארץ ומלואה. ולא יעלם ממך כונת תחלת המזמור באות למ"ד שהוא הגדול שבכל האותיות וקראוהו חכמי האמת מגדל הפורח באויר, אחר שתבין מה שכתבנו למעלה. או יאמר לי הארץ, העליונה, ובשנה השביעית אינה פועלת בתחתונה וכאלו אין התחתונה שלי, לכך לא תהא שלכם.

וזהו שאמרו במדרש כי גרים ותושבים אתם עמדי אל תעשו עצמכם עקר, אתם עמדי, דיו לעבד שיהא כרבו, כשהיא שלי הרי היא שלכם. ובאור זה כשהיא שלי בשאר השנים שהיא פועלת בארץ, הרי היא שלכם, אבל בשביעית שאינה פועלת בארץ וכאלו אינה שלי, לכך לא תהא שלכם לפי שדיו לעבד שיהא כרבו, וזה מבואר.

לא תמכר לצמתת לשון כריתה והבדלה כמו יצמיתם ה'

לצמתת בחיר״ק וחברו לצמיתות סימנו כי לי הארץ.

לא תמכר לצמיתות. לפי הפשט אין משמעות לצמיתות לעולם אלא בהחלט באופן שא״א לגאול. ויותר נראה דבא הכתוב להזהיר שלא למכור לעובד כוכבים כדרך שאנו עושים בשביל מלאכת שבת. כך היה עולה עה״ד למכור השדה בשביעית ויובל לעובד כוכבים והוא אינו מוזהר ע״ז הזהירה תורה שלא למכור ולמסור לעובד כוכבים:

כי לי הארץ. ואין לכם רשות למכור לעבוד אותה יותר משאתם זכאים בה:

כי גרים ותושבים אתם עמדי. לענין פרנסת הארץ אתם תושבים. אבל לענין מכירה לעובד כוכבים אתם גרים. שאין הארץ שלכם למכור בזמן שאין רצוני לעבודתה. וע׳ ספר בראשית כ״ג ד׳:

ע כאלו אמר לא יכבשנה הלוקח תחת ידו מלהחזירה עד שנמצא שנמכרת לצמיתות:

פ והא דלא נקט רש"י כמו דכתיב בקרא שהיא שלו, מפני כי אין טעם בדבר לאמר לא יכבשנה הלוקח בידו מלהחזיר לבעלים מפני ששלי הארץ, אלא מפני ששלהם היא היה לו לומר או מפני שהארץ אינה שלך ולכן אל ירע בעיניך מלהחזירה לכן נקט הרב שאינה שלך. הרא"ם: