ויקרא כה, ט

והעברת. לשון (שמות לו ו) ויעבירו קול במחנה, לשון הכרזה:

ביום הכפורים. ממשמע שנאמר ביום הכפורים איני יודע שהוא בעשור לחדש, אם כן למה נאמר בעשור לחדש, אלא לומר לך תקיעת עשור לחדש דוחה שבת בכל ארצכם, ואין תקיעת ראש השנה דוחה שבת בכל ארצכם, אלא בבית דין בלבד:

וְתַעֲבַר שׁוֹפָר יַבָּבָא בְּיַרְחָא שְׁבִיעָאָה בְּעַשְׂרָא לְיַרְחָא בְּיוֹמָא דְכִפּוּרַיָא תַּעַבְרוּן שׁוֹפָרָא בְּכָל אַרְעֲכוֹן

וְתַעֲבַר קַל שׁוֹפָר יַבָּבָא בְּיַרְחָא שְׁבִיעָאָה בְּעַשְרָא לְיַרְחָא בְּיוֹמָא דְכִפּוּרַיָא תַּעַבְרוּן קַל שׁוֹפָר חֵירוּתָא בְּכָל אַרְעֲכוֹן

ביום הכיפורים ממשמע שנאמר ביום הכיפורים איני יודע שהוא בעשור לחודש אם כן למה נאמר בעשור לחודש אלא תקיעת בעשור לחודש דוחה שבת בכל ארצכם ואין תרועת ראש השנה דוחה שבת בכל ארצכם אלא בבית דין בלבד לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ה:ט׳) והנה הרב מפני בקיאותו בתלמוד והכל לפניו כשולחן ערוך אינו חושש וסותם הברייתות והן מטעות לשאר בני אדם שידוע הוא וברור בגמרא (ר"ה כט) כי התקיעות כולן של ראש השנה ויום הכפורים ואפילו של רשות מותרות הן בשבת לפי שהיא חכמה ואינה מלאכה ותוקעין היו בדין תורה בשבת של ראש השנה ושל יום הכפורים בכל מקום וענין התקיעה בבית דין תקנת רבן יוחנן בן זכאי היא משחרב בית המקדש לפי שגזרו בה מפני שהכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים והתיר לנו רבן יוחנן בן זכאי בבית דין בלבד ואין לזה עיקר בענין הכתוב כלל ומה שהזכירו (בת"כ פרשה ב ה) תקיעה בעשור דוחה שבת לומר שהיא נעשית בכל יום הכפורים כי הדחיה ביום הכפורים שחל להיות בשבת ושחל להיות בחול אחת היא שיום הכפורים כשבת לכל מלאכה בין להוצאה בין לכל המלאכות ומכל מקום רצה הרב ללמדנו שתקיעת שופר ביום הכפורים נעשית בכל מקום שפירוש "תעבירו שופר בכל ארצכם" ללמד שכל יחיד חייב לתקוע ואין התקיעה בבית דין בלבד כמו הספירה:

והעברת שופר תרועה. יש מחלוקת אם נברא העולם בניסן או בתשרי ואין צורך להאריך כי מעתיקי הדת תקנו לנו בתפלות ראש השנה זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון והנה ראינו תקיעת שופר בשנת היובל בתשרי בתחלת השנה ועוד בפרשת הקהל את העם לקרוא בתורה בחג הסוכות וכתוב למען ישמעו ולמען ילמדו ולא יתכן להיות אחר חצי השנה (ועוד וחג האסיף בצאת השנה וכן תקופת השנה) (במ״ט אינו) והעד הנאמן שנת השבת שכתוב לא תזרעו ובמרחשון יחלו בארץ ישראל לזרוע ואם היתה תחלת השנה מניסן הנה לא יקצרו אשר זרעו בשנה הששית ולא יזרעו כי הנה שנת השמטה היא ואחר שלא יקצרו זרע שנה ששית לא יזרעו פעמים והכתוב אמר לא תזרעו בשנה השביעית לבדה ויהודה הפרסי אמר כי ישראל היו מונים בחשבון השמש ואילו היה זה נכון הנה לא פירש משה מהלך שנה תמימה כי חכמי המזלות לא יכלו עד הנה להוציאה לאור כי חכמי הודו מוסיפים על רביע היום חומש שעה ותלמי וחביריו אומרים כי יחסר חלק משלש מאות ביום והוא קרוב ממהלך העבור והבאים אחריו אמרו חלק ממאה ושש ואחרי׳ מאה ועשר ואחרי׳ מאה ושלשים גם מאה ושמונים כי יש מי שהיא שנתו להשלמת המזלות מנקודה נראית ויש מנקודת הגלגל הנטוי לימין ולשמאל ואנחנו צריכים לקבלה ועוד כי פירוש חדש יכחיש הפרסי והצדוקים אומרים שהדת על שנת הלבנה. דע כי אין ללבנה שנה כלל רק בקשו המחשבים מספר חדשים קרובים לשנת החמה ומצאום י״ב כאשר אין לחמה חדש והמחשבים בקשו מספר לחדש שיהיה נחלק קרוב לחדש מימות חדשי הלבנה על כי חדשינו הם ללבנה ושנותינו ישובו בסוף לשנות החמה על כן העתיקו חז״ל כי לעולם היה בית דין עושה שבעה עבורים בכל מחזור הלכה למשה מסיני אף על פי שהיו קובעים בכל חדש על פי ראיית הלבנה וסוד המחזור ידוע מחכמת המזלות:

וטעם תעבירו. שיתקעו שופר בכל המזלות:

שופר תרועה. לשמחת חירות העבדים והשבת השדות לבעליהם:

בחדש השבעי חסר יו"ד כלומר ששבע במצות:

תעבירו שופר בכל ר"ת שבת לומר דוקא תקיעת יובל שהוא בב"ד דוחה שבת:

תעבירו שופר בכל ארצכם יתקעו בכל המסילות.

והעברת שופר. העברת קול שופר:

ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם. פרש״י בשם הת״כ ממשמע שנאמר ביוה״כ איני יודע שהוא בעשור לחודש. אלא לומר לך תקיעה בעשור לחודש דוחה שבת בכל ארצכם ואין תקיעת ר״ה דוחה שבת בכל ארצכם. ותמה הוא שזה לא נשנית אלא ע״ד ר״א דס״ל דמכשירי שופר דוחה שבת וכמו שמפרש בגמ׳ שבת דקל״ו הא דתניא בת״כ לענין מילה ודאי דוחה את השבת ולא ספק אם הוא בן ח׳ דוחה שבת. דקאי לענין מכשירין וכר״א. אבל לרבנן דמכשירין אין דוחה שבת כלל. ליתא זה הדרש. ומכש״כ תקיעת שופר שאינה מלאכה כלל ושרי גם בלי מצוה. וכבר עמד ע״ז הרמב״ן ז״ל אבל לא יישב הרמב״ן לדעת חכמים דיוק הכתוב ביום הכפורים. שהוא ודאי לכונה נאמרה. וכ״ה בירושל׳ ר״ה רפ״ד והעברת שופר תרועה בעשור לחודש וכו׳ זו אתה מעביר בארצכם הא אחרת לא. אלא צ״ל דנ״מ גם לרבנן ולענין העברה ברה״ר כמשמעות לשון תעבירו. דאע״ג דעיקר הכונה הוא תקיעה מכ״מ נכלל בזה העברה ממש. וכדאי׳ ר״פ הזורק ג״ש מוהעברת שופר וגו׳ לענין הוצאה. ולא דביוה״כ רשאין להוציא מרשות לרשות או ד״א ברה״ר. אלא אם נצרך להביא השופר מרה״י לרה״י דרך רה״ר שמה״ת מותר אם א״צ לפוש בינתים [כמש״כ הריטב״א בחי׳ עירובין דל״ג א׳ וכדמוכח במס׳ שבת דצ״ז א׳ מרה״י לרה״י דרך רה״ר עצמה ר״ע מחייב וחכמים פוטרין ע״ש. והכי מוכח בכתובות דל״א ב׳ ע״ש]. ואם הדרך רחוקה והוא כסבור שלא יהי׳ נצרך לפוש ואח״כ הוכרח לעמוד ה״ז חייב חטאת ואינו בכלל אנוס שפטור מקרבן אלא בכלל שוגג שכסבור שיהי׳ יכול וכדאיתא כיב״ז בשבועות די״ז ג׳ כסבור יכולני לבעול או ישאו שנים את השופר. וזה יכול וז״י פטורים. ואח״כ הוכרח א׳ לעמוד ואינו יכול וחייב זה שיכול חטאת. וכ״ז בדבר הרשות אסור לעשות כן באופן שאינו ברור שלא יבא לידי חטאת. ומעתה אם חל ר״ה בשבת שהוא ספיקא דיומא בכל א״י לבד בירושלים מקום שמקדשין החודש אסור להעביר מרה״י לרה״י דרך רה״ר משא״כ יוה״כ שאין מתענין שני ימים וסומכין על הא דברוב שנים אלול חסר וא״כ אינו ספק. ואתי מ״ע ודאית ודוחה זה האיסור שאפילו אם יעמוד אינו אלא שגגה. זהו הפי׳ מעיקר הכתוב. וחז״ל למדו מכאן לדעתם דעיקר התקיעה ג״כ שאסור מדרבנן משום גזרה דרבה לא יהא נדחה מ״ע זו אלא בספיקא דיומא ולא ביוה״כ שהוא ודאי. והיינו דאי׳ בר״ה ד״ל דתניא ביוה״כ תעבירו שופר בכל ארצכם מלמד שכל יחיד ויחיד חייב לתקוע. אר״ה ועם ב״ד. מאי ועם ב״ד בזמן ב״ד. אבל לא כמו ר״ה שחל בשבת דדוקא בפני ב״ד ע״ש. וכדאי׳ בפירוש בסוכה רפ״ד דגזרה דרבה בלולב אינו אלא במקום ספיקא דיומא הכא נמי גזרה דרבה לענין שופר :

צ לא העברה ביד (בראש השנה דף ל"ד):