ויקרא כה, כח

די השיב לו. מכאן שאינו גואל לחצאין:

עד שנת היובל. שלא יכנס לתוך אותה שנה כלום, שהיובל משמט בתחלתו:

וְאִם לָא תַשְׁכַּח יְדֵהּ כְּמִסַת אֲתֵב לֵהּ וִיהֵי זְבִינוֹהִי בִּידָא דִזְבַן יָתֵהּ עַד שַׁתָּא דְיוֹבֵלָא וְיִפּוֹק בְּיוֹבֵלָא וִיתוּב לְאַחֲסַנְתֵּהּ

וְאִין לָא תְאַרַע יְדֵיהּ הֵיכְמִסַת דְיָתֵיב לֵיהּ וִיהֵי זְבִינוֹי בְּיַד מַאן דְזַבִּין יָתֵיהּ עַד שַׁתָּא דְיוֹבְלָא וְיִפּוֹק בְּלָא כְסַף וְיֵתוּב לְאַחֲסַנְתֵּיהּ

ויצא. הממכר. והנה שם תחת תאר השם ורבים כמוהו ואחר שהזכיר בית מושב ידענו כי ומכר מאחזתו שדה או כרם:

מצאה ב' במס'. ואם לא מצאה ידו ואידך גם צפור מצאה בית ודרור קן לה פי' אם לא מצאה ידו שאינו יכול לגאול ישאר ביד הלוקח עד שנת הדרור וזהו מצאה בית ודרור שבשנת הדרור ימצא ביתו:

ואמרו ואם לא מצאה ידו די השיב. פרוש, אם יראה האדון כי אין כח בעם לסבל חבלים עוד, ורבו חובותיהם למעלה ראש ואפס בהם כח הסבל, והיה ממכרו עד שנת היובל שהוא זמן המגבל לגאלה בעתה, ואז ויצא ביובל ושב לאחזתו כי קץ הגלות ישנו אפלו יהיו ישראל רשעים גמורים חס ושלום.

ביד הקונה אותו. ברשות שלו אפילו לחפור בו בורות שו״מ. כאדם העושה בתוך שלו. ולא כמו שוכר מחבירו:

ויצא ביובל. הוסיף הכתוב על הא דלעיל כאשר סמך להא דכתיב ביד הקונה אותו אפילו להשביח. וס״ד דביציאתו הרי צריך המוכר לשלם שבחם של הבנינים. וכ״ז שלא סילק במזומן אין לו לצאת מש״ה כתיב ויצא ביובל והוא זוקף עליו במלוה. שהרי ע״מ כן בנה והשביח כדי לצאת ביובל. והכי אי׳ בב״מ דק״ט א׳ הלוקח שדה ויצא ביובל שמין לו. ונראה לפרש הא דאיתא בערכין ד״ל הניר את השדה סד״א אמרינן ליה הב ליה דמי וליסק קמ״ל. שאין הפי׳ שא״צ לשלם אלא שאין יכול לעכב יציאתו מן השדה עד שישלם את השבח:

ג דאם לא כן די למה לי אלא לומר שאם מצאה ידו כדי גאולת כל השדה הוא גואל ואם לאו לאו:

ד בערכין דף ל' פירש רש"י בין השמשות של ערב שנת היובל נפקא שביעית וההיא שעתא תרווייהו משמטים עד כאן לשונו: