ויקרא כה, מז

יד גר ותושב. גר והוא תושב, כתרגומו ערל תותב, וסופו מוכיח ונמכר לגר תושב:

וכי תשיג יד גר ותושב עמך. מי גרם לו שיעשיר, דבוקו עמך:

ומך אחיך עמו. מי גרם לו שימוך, דבוקו עמו, על ידי שלמד ממעשיו:

משפחת גר. זהו הגוי כשהוא אומר לעקר זה הנמכר לעבודה זרה עצמה להיות לה שמש, ולא לאלהות, אלא לחטוב עצים ולשאוב מים:

וַאֲרֵי תַדְבֵּק יַד עָרֵל וְתוֹתָב עִמָךְ וְיִתְמַסְכַּן אָחוּךְ עִמֵהּ וְיִזְדַבַּן לְעָרֵל תּוֹתָב עִמָךְ אוֹ לְאַרְמַי זַרְעִית גִיוֹרָא

וַאֲרוּם תְּאַרַע יַד עָרֵל וְתּוֹתַב דְעִמָךְ וְיִתְמַסְכֵּן אָחוּךְ עִמֵיהּ וְיִזְדַבֵּן לְעָרֵל תּוֹתָב דְעִמָךְ אוֹ לִשְׁרִישׁ פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה לִמְשַׁמְשָׁא לָהּ וּלְפַלְחָהָא דְמִזַרְעִית גִיוֹרָא

משפחת גר זה גוי כשהוא אומר לעקר זה הנמכר לעבודת כוכבים עצמה להיות לה שמש ולא לאלהות אלא לחטוב לה עצים ולשאוב לה מים לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ה:מ״ז) מתורת כהנים (פרק ח א) ואם כן יאמר "או לעקר ומשפחת גר" וקרא עבודת כוכבים "עקר" בעבור שאדם חייב לשרש אחריה ולעקרה ואונקלוס (תרגום אונקלוס על ויקרא כ״ה:מ״ז) תרגם לארמאי והוא הנכון והזכיר הכתוב נמכר לגר התושב עמנו והנמכר לעקר משפחת הגר שהוא הגוי עצמו והוא מלשון עקר שרשוהי (דניאל ד יב) ואמר "משפחת גר" שהגר והתושב שהשיגה ידו עמנו הוא סבב באח שמך עמו שימכר לעקר משפחתו וצוה הכתוב שתהיה לו גאולה והיא מצות עשה לכל ישראל שנגאל אותו ואחר כך (ויקרא כ״ה:מ״ט) צוה בקרובים שהם קודמים וטעם המצוה ברור כדי שלא יטמע וילמד ממעשיהם כי בשאר הנמכרים הגאולה בקרובים רשות ולכך אמר כאן (ויקרא כ״ה:נ״ה) "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם" לומר אע"פ שאין הגר תושב והעקר חייבין במצות היובל לא יקנו את עבדי להם לעבדים:

או לעקר. כמו שרש והטעם ששב לדת ישראל והוא ממשפחת גר ואין ריע לו רק הוא כמו מלת ושרשך הפך וכן ואת סוסיהם תעקד:

או לעקר - שנעקר מזה המלכות רחוק מארצכם, לא תושב ולא גר ולא גוי ואזרח.

וכי תשיג יד גר. גר זה מלכות מדי. תושב זו מלכות יון:

או לעקר משפחת גר. זו מלכות אדום שתעקר:

לעקר משפחת גר. ע"ד הפשט גוי עקרי שמעולם לא נתגייר והוא ממשפחת גר. ובאור הכתוב כי בין שיהיה נמכר לגר שהוא תושב עמנו או לעקר כלומר לגוי עצמו וכן התרגום לארמאי, מכל מקום אחרי נמכר גאולה תהיה לו, כי הדבר מסור לכל אחד מישראל, והוא שאמר אחד מאחיו יגאלנו, או הקרובים שהם קודמים וזהו או דודו או בן דודו יגאלנו, או שיגאל הוא את עצמו זהו או השיגה ידו ונגאל.

וע"ד המדרש לעקר זו רומי, וקראהו עקר על שם שעתיד הקב"ה לעקרה, שנאמר (דניאל ז׳:י״א-י״ב) והובד גשמה ויהיבת ליקדת אשא. וזהו שאמרו במדרש וכי תשיג יד גר ותושב, גר זה נבוכדנצר מלך בבל, ותושב זו מלכות מדי, ונמכר לגר תושב עמך זו מלכות יון, או לעקר משפחת גר זו רומי. הוציא לנו המדרש מן הכתוב הזה רמז ארבע מלכיות, ולפי דעתי עשו זה בכונה גמורה לפי ענין הפרשה, כי יש בפרשה התעוררות ורמז והבטחה לישראל בגאולת שעבוד ארבע מלכיות, וגם יש בה עוד רמז כי הגאולה תלויה בתשובה, ואף אם לא יעשו תשובה אי אפשר להתאחר מזמן הקץ הקצוב, ובהגיע תור הקץ הקצוב לא ישאר לישראל שום עבדות בלתי עבודת ה' יתברך. ויש בה עוד רמז שעתיד הקב"ה להביא העו"ג לחשבון לפי ששעבדו בישראל, וזה מזמן הגלות עד שנת הגאולה העתידה שקראה הכתוב יובל. והנה כל הפרשה בענינה מעידה על זה, ומפני זה לקחו החכמים ז"ל רמז וסימן מן הכתוב לארבע מלכיות, וסמך למלכות הרביעית שקראה עקר, אחרי נמכר גאולה תהיה לו, וידוע כי לשון אחרי הוא מופלג ורחוק וירמוז לגלות האחרון הזה.

ואמר אחד מאחיו יגאלנו והוא משיח בן דוד שהוא משבט יהודה מיוחד שבכל השבטים, ועוד יכלול אחד מאחיו כלומר שיהיה הגואל בשר ודם כשאר האחים, נולד מאב ואם כדמיון משה שהיה הגואל הראשון שבמצרים. ואמר או השיגה ידו ונגאל, כלומר בכסף, והיא הגאולה בתשובה הנמשלת לכסף, כי כשם שהכסף לבן וטהור כך התשובה מטהרת הנפש ומלבנת העונות. ואמר וחשב עם קונהו הוא הקב"ה הקונה שמים וארץ שיביא לחשבון כל אומה ואומה ששעבדו לישראל, משנת המכרו לו, כלומר מהזמן שהתחילו להשתעבד בהם עד שנת זמן הגאולה, וקרא הגאולה שנת היובל לפי שהיובל זמן חרות, שנאמר (ויקרא כ״ה:י׳) וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל היא ועוד על שם (תהילים ע״ו:י״ב) יובילו שי למורא, ועל שם שכתוב (ישעיהו ס״ו:כ׳) והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה'.ואמר אם עוד רבות בשנים ואם מעט נשאר בשנים, כלומר שהפדיון יהיה לפי השנים, כי לפי גודל התשובה תתקרב הגאולה או תתרחק. ואמר ואם לא יגאל באלה שאם לא יגאל על ידי תשובה בשנות הגלות האלה, ויצא בשנת היובל הוא ובניו עמו, כלומר שלא יתאחר זמן הגאולה מן הקץ הקצוב ואילך. וזוהי דעת רבי יהושע שאמר בין עושין תשובה בין אין עושין תשובה מיד נגאלים, שנאמר (שם ס) אני ה' בעתה אחישנה, זכו אחישנה, לא זכו בעתה. ואמר הוא ובניו עמו רמז לשני הקבוצים העתידים והם הנדחים והנפוצים עמהם, זהו שאמר הוא ובניו עמו, וזהו שסמך לו כי לי בני ישראל עבדים, כי בהגיע תור הגאולה הקצוב אינן מתעכבין אפילו שעה אחת ולא יהיו עבדים כי אם להקב"ה. ואמר עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, להשוות גאולה זו לגאולת מצרים, כי כיון שהגיע הקץ מיד יצאו. אני ה' אלהיכם המבטיח אתכם בזה לעתיד.

או לעקר חלוף הוא של תושב, נעקר מעמך ומארצך שמושבו חוץ לארץ.

ומך אחיך עמו. פרש״י מי גרם לו שימוך דבוקו עמו. ואע״ג שהוא משובח בשביל דבוקו עמך מכ״מ אין השבח מועיל אלא לפי ערכו שהוא עובד כוכבים ולא לישראל. ועדיין הדבר צריך טעם שהרי עניות ועשירות בעוה״ז אינו בא על עונשי עבירות שבין אדם למקום אלא על מה שבין אדם לחבירו כדאי׳ בשבת דקנ״א ב׳ כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים ועוד כמה מאמרים וא״כ אחר שהעובד כוכבים מדבק עצמו למנהגי ישראל ומדותיהם שהם רחמנים וגומלי חסדים ע״כ נעשה עשיר ואיך בא לישראל שמדבק עצמו לתושב הזה שאוכל נבלות וכדומה שהוא נעשה אינו מרחם עה״ב ואין לו מדת גמ״ח עד שבשביל זה נעשה מך. והרי התושב עצמו הוא רחמן וגמ״ח אלא שאוכל נבלות. אבל יש לנו לדעת דכמו בחומר הגוף כל מי שיש לו צורה גבוה מאשר תחתיו החומר שלו חלש יותר. וכאשר הוא מאבד צורתו נפסד חומרו ג״כ עד שנעשה גרוע ממה שתחתיו שחומרו בריא עכ״פ גם בלי צורה גבוה. כמו דצח״מ שחומר של הצומח אם הוא מפסיד כח הצמיחה שהוא צורתו ה״ה גרוע מחומר הדומם וכן בחי ומדבר. כמו כן הוא בחומר הרוח והנפש. שכל מה שהצורה של אותו הנפש במעלה עליונה החומר חלוש ואם הוא מפסיד מעלה שלו מתקלקל נפשו ג״כ ומש״ה עובד כוכבים שצורת רוחו ונפשו באשר הוא אדם בר דעת שיהא מתנהג בד״א ובנקיות ובטוב עם הבריות. הצורה הזאת למי שיש לו בשלמות אינה מתקלקלת מהר משא״כ ישראל אשר צורתו הוא עבודת האלהים. אם הוא משחית צורתו זאת נפסד עמו גם חומר הנפש האנושית אשר בטבע ישראל להיות נפש נקיה משקוצים יותר מעובד כוכבים. וגם נפש חומל ומרחם כפי טבע בני אברהם יצחק ויעקב שיהיו רחמנים וגו׳. אבל כ״ז הוא אם אינו משחית צורת נפשו הישראלית שלזה נברא ונוצר להיות עובד ה׳ ג״כ. והנה לענין שנפסד צורת נפשו האנושית לענין נקיות ולאכול שקוצים יותר מן הכותי ביארנו לעיל בזה הספר י״א מ״ד וע״ש. וכאן בזה המקרא רמז לנו המקרא שהכותי שנעשה תושב שלא לעבוד עבודת כוכבים ולהתקרב לישראל מרגיל עצמו למדות אנושיות של ישראל להיות חומל ומרחם וכדומה. ומשום זה נעשה עשיר אע״ג שאוכל עדיין נבילות אינו מזיק לו למדת הרחמים וחמלה שהרי לא נתחייב להזהר מנבלות ולא הפסיד צורתו. משא״כ ישראל שמדבק עצמו לזה התושב ואוכל נבילות ומסיר צורתו מלהיות עבודת ה׳ עליו. ה״ז משחית לבסוף צורתו האנושית ג״כ ונעשה אדם רע ואכזר ואז מגיע לבסוף להיות מך :