ויקרא כה, טז

תרבה מקנתו. תמכרנה ביקר:

תמעיט מקנתו. תמעיט בדמיה:

לְפוּם סְגִיאוּת שְׁנַיָא תַּסְגֵי זְבִינוֹהִי וּלְפוּם זְעֵרוּת שְׁנַיָא תַּזְעֵר זְבִינוֹהִי אֲרֵי מִנְיַן עֲלַלְתָּא הוּא מְזַבֵּן לָךְ

לְפוּם סְכוֹם סוֹגֵי שְׁנַיָיא תַּסְגֵי זַבִּינוֹי וּלְפוּם סְכוֹם זְעֵירוּת שְׁנַיָיא תַּזְעִיר זַבִּינוֹי אֲרוּם מִנְיַן כְּנִישַׁת עֲלַלְתָּא הוּא מְזַבֵּן לָךְ

תרבה מקנתו. הפך תמעיט:

כי מספר תבואת - שעד היובל הוא מוכר לך ולא גוף הקרקע.

תרבה מקנתו. תקנה ביותר ממה שהיה ראוי לקרקע בתורת שכירות לשנה כי אמנם כשתקנה לשנים רבות עד היובל תוכל לעשות בה לשנים רבות גדרות צאן ושובכים וזולתם מלבד התבואה:

תמעיט מקנתו. שלא תקנה לפי חשבון ממה שהיית שוכר ואין צריך לומר קונה לשנים מועטות. והטעם כי מספר תבואות הוא מוכר לך. כי כשתקנה לשנים מועטות לא תוכל להשתמש בה אלא בתבואה לבדה ולא בדבר מכחיש את הארץ באופן שלא תשוב לאיתנה כשתשיב השדה לבעלים כאמרם ז"ל (מציעא פרק השוכר) המקבל שדה מחברו לשנים מועטות לא יזרענה פשתן:

לפי רוב השנים וגו׳. כ״ז המקרא מיותר. שהרי פשוט דלפי רוב שנים המחיר בא מרובה ממעט שנים. אלא בא ללמד שברוב השנים תרבה מקנתו יותר לפי ערך השנים כשהן מעט. שהרי מי שקונה לשנים מועטות אין כדאי להוציא על בנינים משום איזה שנים וא״כ הנאת השדה מעוטה משא״כ ברוב השנים יכול לבנות שם ולעשות בה הרבה תשמישין ולא לענין אונאה דבר הכתוב שהוא שוה יותר ברוב השנים מחמת זה וכן להיפך אלא קמ״ל דלא נימא לזריעה לחוד נמכר ולא לבנות שם כמו שרוצה במשך השנים עד היובל וכמו שוכר וא״כ אין נ״מ ברוב השנים או מעט אלא משתלם לפי חשבון השנים לבד מש״ה למדנו הכתוב שאין כן אלא רשאי לעשות בה כמו בשלו אפי׳ לחפור בורות שו״מ כדמוכח בגיטין דמ״ז דפליגי אם יש קנין לכותי בא״י לחפירת בשו״מ. הא ישראל ודאי שרי. ובערכין דכ״ט ב׳ פרש״י ותוס׳ שהקונה שדה בשנת היובל לרב יכול לקצוץ אילנות. וע׳ ברמב״ם הל׳ שו״י פי״א במל״מ. וע׳ להלן כ״ח. והיינו דמסיים כי מספר תבואות. היינו פרנסה והנאה שיש לך מהשדה הוא מוכר לך. ע״כ כל שהשנים מרובות ההנאה מרובה ואין פי׳ תבואות כפי׳ שני תבואות. דשני תבואות הפי׳ שזורעין בהם משא״כ שביעית שהשנה גורמת שלא תהיה הנאת השדה. אבל מספר תבואות פירושו הכנסות השדה יהיה מה שהיה. ושכירות בתים מיקרי ג״כ עללתא:

י משום דתרבה ותמעיט מקנתו משמע שירבה וימעיט קניותיו ואין זה כוונת הכתוב משום הכי פירש תרבה מקנתו תמכרנה ביוקר ותמעיט מקנתו שיקנה בזול. והא דאמר תרבה מקנתו תמכרנה ביוקר ולא נקט תרבה בדמיה כמו שנקט תמעיט בדמיה כדי שלא נחשוב שפירוש ירבה וימעיט דמיהן יותר מכדי שווין אבל מתמכרנה ביוקר אינו משמע ביותר מכדי שויו אלא ששויו רב. רא"ם: