ויקרא כה, כא

לשלש השנים. למקצת הששית מניסן ועד ראש השנה, ולשביעית ולשמינית, שיזרעו בשמינית במרחשון ויקצרו בניסן:

וֶאֱפַקֵד יָת בִּרְכְּתִי לְכוֹן בְּשַׁתָּא שְׁתִיתֵתָא וְתַעְבֵּד יָת עֲלַלְתָּא לִתְלַת שְׁנִין

וְאַפְקֵיד יַת בִּרְכָתִי לְכוֹן מִן אוֹצְרֵי טָבִין דְבִשְׁמֵי שְׁכִינְתִּי בְּשַׁתָּא שְׁתִיתֵיתָא וְתַעֲבֵיד יַת עֲלַלְתָּא דְתִסְפּוֹק לִתְלַת שְׁנִין

ומלת ועשת זרה כמו משרת את המלך כי בעבור התחברות שני תוי״ן חסרו האחד להקל על הלשון:

לשלש השנים - לפי הפשט: זריעת ששית תפרנס ששית ושביעית. ושמיני יזרעו ויאכלו מתבואת ששית עד תחלת תשיעית, שיתפרנסו מתבואה הנזרעת בשמינית.

ועשת את התבואה. באופן שתשבע עין מראות ותראו שיספיק הכמות:

לשלש השנים לשביעית, ליובל ולמוצאי יובל.

לשלש השנים. לפי הסברא נראה לי, דאשנת היובל קאי, שיש שתי שנים מקודשות זו אחר זו, וצריכה התבואה הנלקטת בששית מפסח ועד תשרי, שמיטין ויובלות מתשרי מנינן, שתספיק לשביעית, לשמינית שהיא יובל ולתשיעית עד שילקטו מה שילקטו בעשירית בפסח, והן שלש שנים:

וצויתי את ברכתי וגו׳. ברכה זו אינה בצומח, שכבר הבטיח ״ונתנה הארץ פריה״ שהוא גבול שגבל ה׳ בכחה, אלא שמבטיח ברכת התבואה ככד קמח הצרפית (מלכים א יז:טז) וכשמן אשת עובדיה (מלכים ב ד:ז), והוא שדקדק לומר ועשת את התבואה, פרוש הברכה שיצו ה׳ תעשה רבוי בתבואה כדי שתספיק לשלש שנים, הגם שהארץ תוציא צמחה כמדי שנה בשנה. צא ולמד מקב חטים שבעליה (תענית כד.), ועין מה שפרשתי בפסוק ״וכי יש לי כל״ (בראשית לג:יא).

לשלש השנים. פשט הכתוב הוא לשנה עצמה שהיא ששית, ושנה שביעית, ושנה שמינית. על זה הדרך: מחודש סיון של שנה ששית עד חודש סיון של שביעית ושל שמינית הרי שתי שנים, ומחודש סיון של שמינית עד סיון של תשיעית הרי שלש שנים. והוא מאמר הכתוב עד השנה התשיעית (ויקרא כה:כב), ולא עד תחלתה של תשיעית אלא עד בא תבואתה, הרי שלש שנים מיום ליום. והצרך הכתוב לפרש לבל תחשוב שמקצת שנה חשוב שנה.