ויקרא כה, יב

קדש תהיה לכם. תופסת דמיה כהקדש יכול תצא היא לחלין, תלמוד לומר תהיה, בהויתה תהא:

מן השדה תאכלו. על ידי השדה אתה אוכל מן הבית, שאם כלה לחיה מן השדה אתה צריך לבער מן הבית, כשם שנאמר בשביעית כך נאמר ביובל:

אֲרֵי יוֹבֵלָא הִיא קוּדְשָׁא תְּהֵי לְכוֹן מִן חַקְלָא תֵּיכְלוּן יָת עֲלַלְתָּהּ

אֲרוּם יוּבְלָא הִיא קוּדְשָׁא תְּהֵי לְכוֹן מִן חַקְלָא תֵּיכְלוּן יַת עֲלַלְתָּהּ

מן השדה תאכלו על ידי השדה תאכלו מן הבית שאם כלה לחיה מן השדה אתה צריך לבער מן הבית כשם שנאמר בשביעית לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ה:י״ב) ואם כן לא יהיה הפסוק מחובר אבל יאמר לא תזרעו ולא תקצרו כי יובל היא קדש תהיה לכם ומן השדה תאכלו את תבואתה לא מן הבית ור"א אמר (אבן עזרא על ויקרא כ״ה:י״ב) מן השדה תאכלו ממה שתוציא השדה מעצמה תאכלו כולכם ככתוב בשנת השמיטה ולדעתי יאמר לא תקצרו ולא תבצרו בשנה הזאת כי יובל היא וקדש תהיה לכם מן השדה תביאו התבואה ותאכלו שתצאו השדה ללקוט ולאכול עם העניים והאביונים החיה והבהמה לא שיהיה לכם עת קציר ובציר ותאספו לכם אל הבית ואל האוצרות כתבואת שאר השנים ומה ששנו בתורת כהנים (פרק ג ה) מכאן אמרו הכובש שלשה כבשים בחבית אחת רבי אליעזר אומר אוכלין על הראשון ורבי יהושע אומר אף על האחרון רבן גמליאל אומר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן הבית והלכה כדבריו רבי שמעון אומר כל ירק אחד לביעור וכל זה מדרש מפני שלא אמר "מן השדה תביאו ותאכלו" וסמך האכילה בשדה שלא יאכלו אלא בו ויתכן שהוא סמך מדבריהם ולכך היה רבי יהושע מיקל בו ורבן גמליאל מיקל בטעמו וכבר כתבתי זה למעלה (רמב"ן על ויקרא כ״ה:ז׳) ואפשר לדברי רבן גמליאל שמצות הביעור מן התורה אבל הטעם כיון שנבלע מתחילה מבוער הוא:

קדש תהיה לכם. כי היא מפורש׳ בינות השנים:

מן השדה תאכלו. מה שיוציא השדה מעצמו תאכלו כלכם ככתוב בשנת השמטה:

מן השדה תאכלו - ולא מן הנאסף אל הבית שאסור לאוספו.

קדש תהיה לכם מן השדה תאכלו. אף על פי שאסרתי לבעלים להשתמש בה בזריעה וקצירה ושלא יאסוף כל פירות השדה אליו כשאר השנים, כאמרו ולא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו. לא אסרתי לבעלים לאכול מפריה אבל מותרים הם לאכול פירותיה כשאר כל אדם כמו בשביעית:

מן השדה תאכלו מה שהשדה מוציאה מעצמה שלא יראה עצמו כבעל הבית לאסוף תבואתו אל הבית.

קדש תהיה. שתופסת דמיה. תהיה. שבהויתה תהיה, שאינה יוצאה מדין שביעית אלא, אחרון אחרון נתפס ופרי עצמו אסור:

מן השדה תאכלו את תבואתה. שאין מכניסין אותם לאוצר, אלא הולך ולוקט מן הנמצא בשדה כדי לאכל ואוכל, ואחר כך חוזר עד שתכלה לחיה, דאין דרך לאסף פירות שביעית, כדאמרינן: בתחלה היו [קורין] אותם אוספי שביעית, וביובל אם נמנה לשמיטה הבאה או עומדת לעצמה, פלוגתא דר' יודא ורבנן, דלר' יודא שנת חמשים עולה לכאן ולכאן, ולרבנן עומדת לעצמה:

קדש תהיה לכם. מש״ה אסור ליהנות מעבודת הארץ כמו קודש. מכ״מ מן השדה תאכלו את תבואתה. בלי אסיפה לגורן אלא מן השדה לטחינה וכדומה רשאים. אע״ג שהיא קודש. דמכ״מ היא מכינה לעצמה מה שגדל בה :

ג פירוש אי פרקינהו לפירות שביעית או דיובל בדמים הני דמים תפיסי בקדושה כמו הקדש שפדוהו בדמים שהדמים נתפסין ונעשו הקדש:

ד כמו הקדש שפדוהו בדמים שהדמים נתפסין במקומו והוא יוצא לחולין אף פירות שביעית כן תלמוד לומר תהיה:

ה ואם תאמר למה מפרש רש"י כשם דכבר פירש לעיל גבי נזיריה. ויש לומר דראיה הוא לפירושו שפירש כלה לחיה מן השדה אתה צריך לבער מן הבית ואין להקשות מנא לן דלמא אף על פי שכלה לחיה מן השדה אי אתה צריך לבער מן הבית והא דכתיב מן השדה תאכלו פירושו שמה שאתה מביא מן השדה ביומו אתה תאכל ולא מה שאתה אצרת ממנו בבית, דיש לומר אי אתה מודה כשם שנאמר בשמיטה כך נאמר ביובל ובשמיטה כתיב ולבהמתך ולחיה ופירש רש"י אם חיה אוכלת בהמה לא כל שכן, ומתרץ כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית והוא הדין גבי יובל נמי לכך פירש רש"י כשם שנאמר וכו':