אור החיים על ויקרא פרק כו

את שבתתי תשמרו וגו׳. צריך לדעת למה חזר הכתוב וצוה כאן על השבת. ונראה שנתכון להסמיך מצות שבת למצוה שלפניה, דכתיב ״לא תעשו לכם אלילים״ וגו׳, לומר כשם שעבודה זרה שקולה ככל התורה, גם מצות שבת שקולה ככל התורה כלה.

גם עוד יכון לומר על השמטות, שהם נקראים שבתות, דכתיב (ויקרא כה:ב) ״שבת לה׳״, שמזהיר עליהם לשמרם.

וסמך לאזהרה זו אמרו ומקדשי תיראו, על דרך אמרם זכרונם לברכה (אבות פ״ה) לא נחרב הבית אלא בשביל שלא שמרו מצות שביעית, וכן אמר הכתוב (ויקרא כו:לד) ״אז תרצה הארץ את שבתותיה״, והוא עצמו אמרו את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו שלא תסבבו להחריבו כשלא תקימו מצות השבתות. ויש לך לדעת כי הגם שה׳ משליך חמתו על ביתו ונחלתו לחללה לכפרת עון, כאמרם זכרונם לברכה (מדרש תהלים עט) בפסוק ״מזמור לאסף״, עם כל זה על הכל יביא ה׳ במשפט כל המסבב בחטאו את הדבר הרע הזה ביום המשפט הנורא כשיעמד בעל הבית המקדש ויתבע האיש המגרש. ומה גם למה שאמר הנביא (הושע יא) ״לא אבוא בעיר״, ודרשו זכרונם לברכה (זוהר ח״א א:) נשבע הקדוש ברוך הוא כו׳, אנה יוליך את חרפתו ומה מענה בלשונו ומה גמול יעריכנו. והוא מה שרמז הכתוב כאן באמרו ״ומקדשי תיראו״ כי ענשו גדול, וישער מזה ענש השמיטה לשמרה.

חסלת פרשת בהר סיני

אם בחקתי תלכו וגו׳. בתורת כהנים אמרו זכרונם לברכה: יכול אלו המצוות? כשהוא אומר ״ואת מצותי״ וגו׳ הרי המצוות אמורות, מה אני מקים ״אם בחקתי״? להיות עמלים בתורה, עד כאן. וטעם שקרא הכתוב עמל התורה חקה, לצד שיש בה מצוה אפלו ללמד דברים שלמדם פעמים ושלש והם נטועים אצלו, כי חפץ ה׳ בעסק התורה חקה חקק. ותמצא שאמרו זכרונם לברכה (קהלת רבה ג) כי לטעם שילמד האדם תורה בחשק תמיד, גזרה חכמתו יתברך שיהיה האדם לומד ושוכח.

וטעם אמרו חקתי לשון רבים, ירמז לשתי תורות – תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ומסרת התיבה לשון יחיד, שאין וא״ו בין קו״ף לתי״ו, לומר כי תורה שבעל פה היא כלולה בתורה שבכתב ושם בנינה. עוד רמז באמרו חקתי לשון רבים על דרך אמרו (יהושע א:ח) ״והגית בו יומם ולילה״, שצריך לקבע עתים בתורה ביום ובלילה, והמסרת לשון יחיד כי שני העתים הם ביום אחד. עוד ירצה כי צריך האדם בקיום מצוות התורה שני דברים, האחד ללמד לעצמו, והשני ללמד לאחרים, דכתיב (דברים יא:יט) ״ולמדתם אתם את בניכם ושננתם״ וגו׳, לזה אמר חקתי לשון רבים – ללמד וללמד, לשמר ולעשות, כאמרו ״ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם״.

וטעם אמרו לשון הליכה, לומר שצריך לעסק בתורה אפלו בהליכתו, על דרך אמרו (דברים ו:ז) ״ובלכתך בדרך״, באהבתה ישגה תמיד וגו׳:

עוד ירצה על דרך מה שאמרו זכרונם לברכה (ויקרא רבה לה.) בפסוק ״חשבתי דרכי״ וגו׳ שהיה דוד חושב לעשות ענינים, ורגליו מוליכים אותו מעצמם אל בית המדרש, לרוב החפץ והרצון והרגילות בדבר, והוא אמרו אם בחקתי תלכו, פרוש, הליכתכם מעצמה תהיה אחריה כמאמר דוד לרוב החשק והרגילות.

עוד ירצה על פי מאמרם זכרונם לברכה (זוהר ח״ג רב.) כי התורה יש בה ארבע דרכים, והם: פשט, רמז, דרוש, סוד, ומאלו נפרדו שבעים פנים, וכל אופן לכמה אורחין ושבילין ונתיבות, והוא מה שאמר חקתי לשון רבים, תלכו פרוש, בכל אורחין ושבילין ילך בהם בפרוש הכתובים, ולא יאמר שאין בתורה אלא פשט המובן לכל.

עוד ירצה באמרו תלכו על דרך אמרו (משלי ג:ו) ״בכל דרכיך דעהו״ וגו׳, וכתב רמב״ם בפרק ג׳ מהלכות יסודי התורה (הלכות דעות) וזה לשונו: ישים אל לבו כדי שיהיה גופו שלם וחזק כדי שתהיה וכו׳ לדעת את ה׳, שאי אפשר שיבין ויסתכל בחכמות וכו׳, נמצא המהלך בדרך זה כל ימיו עובד ה׳, עד כאן. והוא מאמר הכתוב כאן אם בחקתי תלכו, בשביל עסק התורה תלכו בכל דרככם, באכילה וכו׳ במשתה בדבור וכו׳ בכל מעשה המסבב מהטבעיות.

עוד יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (סנהדרין לד.) שהרשות נתונה ללומדי תורה לפרש בה ולדרש בכמה אורחין ושבילין, ותלמיד ותיק יחדש בדרשת הכתובים כאשר יוכל הכתוב שאת ככל אשר תשיג ידו בתורתו. ויצו ה׳ כאן באמרו אם בחקתי שהיא התורה, תלכו בפרדסה, תנאי הוא הדבר ״ואת מצותי״ וגו׳, פרוש, שלא יהיה מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, שלא לטהר את הטמא ״ועשיתם אתם״ שלא לטמא את הטהור. והוא מאמרם זכרונם לברכה (אבות ג:יא) המגלה פנים בתורה שלא כהלכה אין לו חלק לעולם הבא.

עוד יתבאר על דרך אמרם (אבות ב:ו) ״ולא עם הארץ חסיד״, פרוש, שאסור לעם הארץ להתנהג בחסידות, שיעשה חומרות וגדרים כמנהג החסידים, כי לפעמים יעשה חומרא בדבר שהוא אדרבה עברין, כי ימצא חסיד שירצה לגדר עצמו לקים מצות עונה בימים המקדשים ותהיה בעיניו מצוה גדולה לשמש מטתו בליל כפור, כמו ששמענו שהיה מעשה כן, וכדומה, לזה צוו חז״ל שאין לעם הארץ להתנהג במדת חסידות, והוא מאמר ה׳ כאן אם בחקתי תלכו שהוא עסק התורה, אז ואת מצותי תשמרו פרוש, תעשו לכם משמרת כדי לקימם גדרים ושמירות ולא זולת זה.

עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (אבות ד:א) ״הוי גולה למקום תורה״, שצריך לכתת רגליו ממקום למקום ללמד תורה. וצא ולמד דבריהם זכרונם לברכה בגמרא (חגיגה ה:) כי כלן היו גולין ללמד, ויש שהיה הולך ששה חדשים וחוזר כמו כן לעסק ביום אחד. והוא אמרו אם בחקתי שהיא עסק התורה, צריכים שתלכו ממקומכם אחריה. גם כדי שתהיו פנויים, אין נכון ללמד והוא בביתו כי יטרדוהו בצרכי הבית, לכן יעזב איש את אביו ואת אמו ויסע ממקומו ללכת אחריה.

ואמרו ״ואת מצותי תשמרו״, יתבאר על דרך מה שאמרו במסכת שבת (שבת לא:): מכריז רבי ינאי ״חבל על מאן דלית ליה דרתא, ותרעא לדרתא עביד״, שעקר עסק התורה צריך שיהיה לשמר ולעשות, והוא אמרו אם בחקתי וגו׳ שהוא עסק התורה, תנאי הוא הדבר ״ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם״. ואמר ואת מצותי יתבאר על דרך אמרם בגמרא (ברכות יז:) הלומד שלא לשמה נוח לו שלא נברא, והקשו בתוספות עם אותה שאמרו לעולם יעסק אדם בתורה אפלו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ותרצו כי הם שני אופנים שלא לשמה: אחד לקנטר, ואחד להתכבד. לקנטר – נוח לו שלא נברא, להתכבד – יעסק שמתוך וכו׳. והוא מאמר ה׳ אם בחקתי תלכו ותנאי הוא הדבר ״ואת מצותי״ שבה שתי מצות הצריכין בלמודה, שלא ילמדו לא לקנטר ולא להתכבד, אז תשמרו ועשיתם אתם. מבטיח הכתוב שהגם שתבא עברה לידו יהיה נצול ממנה, וכאמרם (סוטה כא:) תורה מגנא ומצלא מיצר הרע, וכמו שאמרו במסכת עבודה זרה (ע״ז יז:) באותה מעשה של רבי חנינא ורבי יונתן שחלפו אפתחא דזונות וכו׳, דכתיב (משלי ב:יא) ״מזמה תשמר עליך״ וגו׳. ודקדק לומר ועשיתם על דרך אמרם זכרונם לברכה (קידושין לט:) ישב אדם ולא עבר עברה נותנין לו שכר כעושה מצוה, והעמידוה כשבאה עברה לידו ונצול ממנה, הגם שאינה אלא שמירה מעלה עליו הכתוב כאלו עשה מעשה מצות.

והגם שדרש רבא (פסחים נ:) בפסוק ״כי גדול עד שמים חסדך״ (תהלים נז:יא) – זה הלומד שלא לשמה אלא להתכבד, הטעם לא שיש רצון הבורא בלמוד זה אלא לתכלית היוצא ממנו שיבא ללמד לשמה, ותורה זו אין בסגלתה להציל מיצר הרע בבא עברה לידו. ובזה יש לתרץ מה שהקשו שם בסוטה לרב יוסף שאמר תורה בין בעדנא דעסיק בה בין בעדנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא, אלא מעתה דואג ואחיתפל מי לא עסקו בתורה? אמאי לא אגינא עלייהו? עד כאן. לדברינו אין קשיא, שהם היו לומדים מתחלתם שלא לשמה, ואין כח בתורה כזו להגן עליו מיצר הרע.

או יאמר על זה הדרך, להיות שיש שני סברות (עבודה זרה יז.), אחת של רבי חנינא ואחת של רבי יונתן. אחד אמר ״נחלף אפתחא דעבודה זרה דנכיס יצריה״, ואחד אמר ״נחלף אפתחא דזונות כי היכי דנכפייה ליצרין ונקבל אגרא״. ובא הכתוב כאן והכריע עם האומר נחלף אפתחא דזונות, והוא אמרו אם בחקתי תלכו, פרוש יכולין אתם לילך ואני מבטיחכם ש״את מצותי תשמרו״, שיהיו כופין יצרם. ואם תאמר ולמה יכניס עצמו בספק זה, לזה אמר ועשיתם אתם כדי שתטלו שכר כעושה מצוה כיון שבא לידכם העון, והוא מאמרם שם ״ונכפייה ליצרין כי היכי דנקבל אגרא״:

או ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה במשנת חסידים (אבות פ״ו) התורה נקנית בארבעים ושמנה דברים, כי לא כל הרוצה לקנות תורה ישיג קנינה אלא באמצעות הארבעים ושמנה דברים, והוא מה שאמר כאן אם בחקתי תלכו – אם אתם חפצים להשיג התורה, תנאי הוא הדבר ״ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם״ שהם אותם הארבעים ושמנה דברים, כי יש בהם בחינת המניעות וכנגדם אמר ״תשמרו״, ויש בהם בחינת המעשה וכנגדם אמר ״ועשיתם״ וגו׳:

עוד ירצה להודיע מעלת עסק התורה שיש בו מה שאין בעסק המצוות, כי עסק המצוות יכול להיות שיהיה אדם פועל ועושה, ויגרם החטא וימיר כבודו לבסוף ולא תזכרנה צדקתו ביום פשעו, אבל מצות עסק התורה מבטיחו כי כל העוסק בתורה צדקתו עומדת לעד וילך עמו צדקו, על דרך אמרם (סוטה כא.) כי עברה מכבה מצוה ואין עברה מכבה תורה לבטל זכותה של תורה, ויזכה ללכת בה בלכתו לעולם העליון. ועין מה שפרשתי בפרשת אחרי מות (ויקרא יח:ד) ״את חקתי תשמרו ללכת בהם״.

עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (שבת סג.) בפסוק ״ארך ימים בימינה״ וגו׳ (משלי ג:טז), שהמימינים בה שכרם לעולם העליון, והמשמאילים בה שכרם בעולם הזה. הוא מה שאמר כאן אם בחקתי שהיא עסק התורה, תהיה כונתכם בעסק זה לא לתכלית עולם הזה, והוא כת המשמאילין בה, אלא ״תלכו״ – תהיה כונתכם לתשלומין כשתלכו לעולם העליון, והוא כת המימינים.

עוד יתבאר על פי דבריהם זכרונם לברכה במשנת חסידים (אבות ג:ט): ״כל שחכמתו מרבה ממעשיו וכו׳ וכל שמעשיו מרבים״ וכו׳, והוא מה שרמז הכתוב באמרו אם בחקתי תלכו שהוא עסק התורה, ולפי ערך זה תהיה שמירת המצוות וקיומן כדי שלא תהיה חכמתו מרבה ממעשיו, והוא אמרו סמוך למצות עסק התורה ״ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם״.

עוד יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (פאה א:א) ״אלו דברים וכו׳ ותלמוד תורה כנגד כלם״, והוא אמרו אם בחקתי תלכו שהוא עסק התורה, מעלה אני עליכם גם כן ששמרתם מצותי ועשיתם אותם.

או ירצה על דרך אמרו (ויקרא ז:לז) ״זאת התורה לעולה ולמנחה״, ודרשו זכרונם לברכה (מנחות קי.) אדם עוסק בפרשת עולה מעלה עליו כאלו הקריב עולה וכו׳, על דרך אמרו (הושע יד:ג-ד) ״ונשלמה פרים שפתינו״, ולא זה בלבד אלא כל מצוה ומצוה שאינה בפרק השג יד כשאדם לומד מצותה בתורה כאלו עשאה, והוא מאמר הכתוב אם בחקתי תלכו ואת מצותי וגו׳ אותם שאין מציאות לעשותם תשמרו, פרוש, תהיו מחכים אותם מתי יבואו לידכם לעשותם, מעלה אני עליכם כאלו עשיתם אותם גם כן. והוא אמרו ועשיתם אותם, לומר, לא שכר מחשבה לבד אני נותן. והגם שכתבנו בסמוך ותלמוד תורה כנגד כלם, יש מצות שמבטלין תלמוד תורה בשבילן, כגון מעשה הקרבנות וכדומה, ולבחינה זו צריך שילמד מצותה ויקו לעשותם.

או יאמר על זה הדרך, שלא יאמר אדם, כיון שתלמוד תורה ימלא מקום המצוות, אם כן הרי הוא פטור ממעשה המצוות אשר תזדמן לפניו, תלמוד לומר אם בחקתי תלכו שהוא עסק התורה, ואת מצותי שהם לא תעשה תשמרו, לא מפני זה תהיו פטורין מקיום מצוות, אלא ״ועשיתם אותם״. ומה שפרשתי שהוא שקול הוא פרט למזדמן שאינו יכול להתקים על ידי הזולת.

עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (ברכות יד.) שאסור לאדם לשום לדרך פעמיו עד שיקדים דברי תורה, דכתיב (תהלים פה:יד) ״צדק לפניו יהלך וישם לדרך״ וגו׳, וצא ולמד מה שאמרו בזהר (ח״א סט.) על ההולכים בדרך ואין ביניהם דברי תורה שמתחיבים בנפשם, והוא מאמר ה׳ אם בחקתי תלכו פרוש, כשיש למוד תורה, תלכו אז לבטח, כי כשיש עסק התורה כחותיה מלוין את האדם.

עוד נתכון לומר מה שאמרו זכרונם לברכה (שבת סג.) חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו כאלו עשאה, והוא מאמרו אם בחקתי תלכו לשון עתיד, פרוש, תחשבו ללכת וגו׳, תשמרו גם כן תחשבו לעשות שמירה, ועשיתם אותם פרוש, מעלה אני עליכם כאלו כבר עשיתם אותם:

עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (סוכה מה:) כי שלש הדרגות בבני עליה: הא׳ המסתכלים באספקלריא דלא נהרא, ב׳ המסתכלים באספקלריא דנהרא, הג׳ דעילי בלא בר. ופרשתי על דרך זה פסוק (איוב ג, יט) ״קטן וגדול שם הוא ועבד חפשי מאדניו״, קטן הוא המסתכל באספקלריא דלא נהרא, בסוד (בראשית א, טז) המאור הקטן, גדול הוא המסתכל באספקלריא דנהרא, בסוד (שם) המאור הגדול, ועבד חפשי מאדוניו זה שעולה בלא רשות, שה׳ אדוניו נתן לו חפשיות ללכת בכל אשר יחפץ. ואין אני יודע במה ישג הכבוד הגדול הזה. לזה בא מאמרו יתברך ואמר אם בחקתי, פרוש, באמצעות השתדלות התורה כמצטרך בזה אין אתם צריכין לרשיון להוליך אתכם אלא אתם מעצמכם תלכו בלא בר.

עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (סנהדרין קב.) שאמר הקדוש ברוך הוא לירבעם: ״חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטיל בגן עדן״ וכו׳ עד כאן, ואמרו המקובלים כי טיול זה היא הדרגת שעשוע שאין למעלה ממנו, אשרי אנוש יזכה לו. ויאמר אדם: במה יזכה ילוד אשה להדרגה זו? לזה בא המאמר כאן ואמר ״אם בחקתי״ – באמצעות עסק התורה ״תלכו״, היא הליכה נעלמה מעיני כל חי שהוא הטיול, באמצעות התורה תטילו במקומות הנעלמים.

עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (ילקוט תהלים תתל״א) כי כשברא ה׳ אדם הראשון בעולם הזה, לא בראו לשבת בעולם הזה לעולמי עד כשלא יחטא, שאם כן אדרבה ירידה היא לו ושפלות, כי תכלית המקוה היא בעולם העליון ששמה יקצר אשר זרע, אלא היתה הכונה כי עלה יעלה לשמים ולאוצרות החיים בעת אשר יחפץ, ויהיה כמי שדר בבית ועליה על גבה, וכשירצה לעלות ולהשתעשע יעלה, כמו שמצינו (מלכים ב׳ ב:יא) שעלה אליהו בסערה השמימה, ועל ידי החטא הצרך להפשיט עורו מעליו ויניח הגוף בעולם הזה. והודיע הכתוב כאן כי בהתעצמות האדם בעסק התורה יכול להשיג באמצעותה שלא ירגיש במות אלא כאדם ההולך ממקום למקום, ותמצא (זוהר ח״ב קע״ד:) שהצדיקים אינם מרגישים בצער הפרדה על דרך אמרו (קהלת ה:יא) מתוקה שנת העובד, כי מי שהוא עובד ה׳, שנתו, שהיא המיתה, מתוקה וערבה עליו, ואם יתעצם יותר הרי לך אליהו שעל ידי התעצמות תורתו לא מת.

עוד ירצה על דרך מה שאמרו במשנת חסידים (אבות ד:כב) ועל כרחך אתה מת ועל כרחך אתה חי, שאין אדם מת ברצונו אם יחפוץ למות. ואמרו במסכת נדה (דף לו:) וזה לשונם: כי קא נח נפשיה דרב אמר ליה לרב אסי זיל צנעיה, ואי לא ציית גרייה, הוא סבר גדייה אמר ליה, בתר דנח נפשיה דרב אמר ליה הדר ביה דהדר ביה רב וכו׳ גדייה וכו׳, נח נפשיה דרב אסי. אזל שילא אמר ליה לדביתהו צבית לי זוודתא וכו׳, צביתה ליה זוודתא ונח נפשיה דשילא, עד כאן. הרי שבערך בעלי התורה יכולין ללכת לעולם העליון כשהם חפצים ורוצים ללכת, הגם שעדין לא הגיע זמנם ולא שלח המלך אחריהם. והוא מאמר אם בחקתי – בסבת חקותי שאתם עמלים בהם, אתם ברשות עצמכם אם תרצו ללכת תלכו.

עוד נתכון ה׳ להודיע הפלגת תועלת התורה, כי העוסק בתורה יתאו תמיד ללכת לעולם העליון, כי יראה רב ערך תועלת המסובב ממנה וכי הוא למעלה וישאף הלוך לפני ה׳ בארצות החיים. ולדרך זה פרשתי אמרו (תהלים מט:טז) ״אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול כי יקחני סלה״, פרוש כשיהיה האדם בטוח שלא יראה שאול ויתעדן בעדן ה׳, בזה ישאף לקחתו סלה, וכאלו אמר ״סלה כי יקחני״. ועין מדרש רבות (ילקוט שמעוני פרשת מסעי תשפז) במאמר אהרן למשה כשעלה להר ההר למות שם, שאמר לו שאלו כן היה יודע היה מקוה שילך קדם. והוא מאמר הכתוב אם בחקתי, פרוש שתעמלו בתורה, באמצעות זה אתם מעצמכם תחפצו ללכת לטעם טעם שאין ערך אליו.

עוד ירצה על דרך אמרם בספר הזהר (זוהר ח״ג צא:) בפרוש פסוק ״שור או כשב״ וגו׳ (ויקרא כב:כז), כי מין הבהמי אינו משתנה מגדר שבו נולד, מה שאין כן בני אדם ישתנו לצד מעשיהם והולכים מגדר לגדר עליון, כאמרם (זוהר ח״ב צד:) ״זכה יתיר יהבין ליה וכו׳, זכה יתיר״ וכו׳ הולך וגדל, ואין אני יודע מי הוא הסובב מהלכים אלו, ובא הכתוב כאן וגלה ואמר אם בחקתי, באמצעות עסק התורה תהיה ההשגה הלז הולך ואור ממדרגה שפלה למדרגה עליונה ומן העליונה לשלמעלה ממנה.

עוד יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (זוהר ח״א קעה:) בפסוק (משלי ו:כב) ״בהתהלכך תנחה אותך״, כי הדרכים אשר תעלה בהם הנשמה בצאתה מן העולם הם חשך וצלמות המלאים גערת ה׳, ומי שיש בידו תורה היא מאירה לפניו, כאמרו (תהלים קיט:קה) ״נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי״, והוא אמרו אם בחקתי תלכו, פרוש בתורה תלכו כי היא אור לנתיבתכם, אבל זולתה עליהם נאמר (משלי ד:יט) ״דרך רשעים כאפלה״ וגו׳, גם נקראה תורה כי היא תורהו דרך אשר ילך בה.

עוד יתבאר הכתוב חוץ מדרכם זכרונם לברכה על זה הדרך: אם בחקתי – הכתוב מדבר במצוה שנקרא חקה, שהיא מצות תפלין, שנאמר (שמות יג:י) ״ושמרת את החקה״ וגו׳. ואמר ״תלכו״ על דרך אמרם זכרונם לברכה: מנהג הראשונים מניחין תפלין בזרועם ובראשם כל היום, הולך מביתו לבית המדרש תפלין בראשו וכו׳, מבית המדרש לביתו תפלין וכו׳. ואמרו (סוכה כח.) על רבן יוחנן בן זכאי ועל רבי שלא הלכו ארבע אמות בלא תפלין, והוא מאמר ה׳ ״בחקתי תלכו״. ואמרו ואת מצותי תשמרו – הן מצות השיכים ללבישתם שצריכין גוף נקי, ולמאן דאמר (שבת מט.) שלא יפיח בהם, ולמאן דאמר שלא יישן בהם, ושלא יסיח דעתו מהם, שזולת זה אסור להניחם. ואמרו ועשיתם אתם – כאלו אמר ״ועשיתם אתם״, שבזה אתם מתקנים עצמכם להשרות שכינתו יתברך עליכם, כאמרו (דברים כח:י) ״וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך״ וגו׳, ואמרו זכרונם לברכה (ברכות ו.) וכו׳.

עוד יתבאר על דרך אמרם (בראשית רבה מד:יב) בפסוק ״הבט נא השמימה״, שהעלה ה׳ לאברהם ודרך על המזלות, והוא אמרו אם בחקתי תלכו פרוש חקותי על דרך אמרו (ירמיהו ל״ג:כ״ה) ״חקות שמים״ וגו׳, אם בהם תלכו כמו (בראשית י״ג:י״ז) ״קום התהלך בארץ״, תנאי הוא הדבר ״ואת מצותי תשמרו״, כי באמצעות קיום המצוות הוא שולט ודורך על המזלות, והן הנה שבהם זכה אברהם לבחינה זו. ואמרו ועשיתם אתם, ״צדק יקראהו לרגלו״ (ישעיהו מ״א:ב), ואמרו זכרונם לברכה (שבת קנ״ו.) שאמר לו הקדוש ברוך הוא ״מאי דעתך דקאי צדק״ וכו׳, עד כאן, הרי שמעריך המזלות בסדר הנאות לו ויוליך מזל ממקום למקום, והוא אמרו ועשיתם אתם פרוש, לחקותי תתקנו אותם בסדר הנאות לכם, והוא מאמרם זכרונם לברכה (שבת קנ״ו.) ״אין מזל לישראל״, פרוש, הם שולטים בו. או יאמר ״ועשיתם אתם״ על דרך אמרו (ישעיהו ס״ו:כ״ב) ״כי כאשר השמים החדשים וגו׳ אשר אני עושה״, ״עשיתי״ לא נאמר אלא ״עושה״, מלמד שעל ידי עסק התורה והמצוות נבראים שמים חדשים (זוהר ח״א ה.), והוא אמרו ועשיתם אתם:

עוד יתבאר על דרך מה שאמרו במסכת שבת דף קנ״ו: מאן דאתיליד בנוגה יהי זנאי. עוד שם: אמרו כלדאי לאמיה של רב נחמן בר יצחק שבנה יהיה גנב וכו׳, יעין שם. הרי שהמזל יפעיל באדם פועל עשות הרע, וחש ה׳ כי יאמר אדם כי כשיש המזל מגיד על רשע הנולד בו אין בידו לתקן ואנוס הוא ופטור מהעונש. לזה אמר אם בחקתי שהם המזלות, תלכו, פרוש, יסובבו אתכם הלוך בדרך לא טוב – אינכם פטורים בטענה זו, אלא ואת מצותי תשמרו על כל פנים אתם חיבים, ויש תקון למזל, וכמעשה שעשתה לו אמו של רב נחמן, והוא אמרו ״ועשיתם אותם״.

או יאמר על דרך אמרם במסכת שבת (קנו.) האי מאן דאתיליד במזל מאדים אושיד דמא, אמר רב אשי: או אומנא, או גנבא, או טבחא, או מוהלא עד כאן. והוא אמרו אם בחקתי תלכו שהם חקות השמים שהם המזלות, ואת מצותי תשמרו, שהם שחיטה מילה, בזה אתם עושים מה שמראה במזלות בדבר מצוה, והוא אמרו ועשיתם אתם:

עוד יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (ספרי פרשת האזינו) שצריך האדם ללמוד מוסר מחקות השמים שאין משנים את תפקידם, וששים ושמחים לעשות רצון הבורא. והוא אמרו אם בדרך חקתי, שהם חקות שמים וארץ המתמידים לעשות רצון קונם בשמחה בלא שנוי, תלכו, בזה גם אתם מצותי תשמרו שלא תעברו עליהם ותעשו את שישנם בעשה, כי תאמרו ומה אלו שאין להם שכר וענש כן, אנו על אחת כמה וכמה.

עוד ירצה אם בחקתי על דרך אמרם (אבות ג:יז) ״אם אין קמח אין תורה״ וכו׳, ופרשתיהו במקומו שירצה לומר ״אם אין קמח״ – אם אתה רואה שעצר ה׳ השמים ואין קמח, הטעם הוא משום אין תורה, כאמרו (דברים לב:ב) ״יערף כמטר לקחי״, פרוש כשעור המוכן הבא מן הגשמים יהיה לקחי, וכשאין לקח יעצר ה׳ השמים. ואמרם ״אם אין תורה אין קמח״ – פרוש, כשאין תורה בודאי שלא יהיה קמח כי יעצר ה׳ שמיו. והוא אמרו אם בחקתי, פרוש, בשעור חקתי שהם חק המזונות, תלכו, פרוש, אם אתם רוצים לתת לכם חקכם שהם המזונות צריכין אתם כמו כן לקים המצוות, והוא אמרו ואת מצותי תשמרו על דרך אמרו ״יערף כמטר לקחי״ – כשעור המטר שהוא המזון צריך שתהיה העבודה. ואמרו ועשיתם אתם פרוש יעשו כדי שיתמיד ה׳ המעשה לתת חקם.

עוד ירצה על דרך אמרו (תהלים עב:ה) ״ייראוך עם שמש״, ואמרו זכרונם לברכה (ברכות כט:) כי כל הנבראים זמן עבודתם הוא בזמן שהשמש עולה בבקר, זמן תפלת שחרית, ובזמן שהשמש יורדת וכו׳, והוא אמרו אם בחקתי תלכו על דרך אמרו (תהלים נה:טו) ״בבית אלהים נהלך ברגש״, ואמרו ואת מצותי תשמרו ירמז לאמרם זכרונם לברכה (ברכות לב:) חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת וכו׳ ואחר תפלה שעה וכו׳, וכנגדן אמר ואת מצותי וגו׳, ואמרו ועשיתם אתם פרוש בזה יתקנו המאורות, כי על ידי מעשה התחתונים כשהולכין בדרך לא טוב המאורות לוקין (סוכה כט:).

עוד יש לפרש הכתוב בקרבנות, שמצינו שנקראו חקה, דכתיב בהם (ויקרא ו:יא) ״חק עולם״ וגו׳, וכתיב (ויקרא ז:לו) ״חקת עולם״ וגו׳. ואמר אם בחקתי תלכו להביא קרבנותיכם, תנאי הוא הדבר, ואת מצותי תשמרו על דרך אמרם במסכת סכה (כט.): אמר רבי יוחנן אמר רבי שמעון בן יוחאי, גזול דומיא דפסח וכו׳, אף גזול לית ליה תקנתא בין לפני יאוש בין לאחר יאוש וכו׳ לאחר יאוש משום מצוה הבאה בעברה. והוא מאמר ה׳ כאן ואת מצותי תשמרו, שלא יביאו לא גזול לפני יאוש ולא גזול שלאחר יאוש. ומסורת התבה אחת יורה לצד ששתי המצוות הם ענין אחד של גזל. ואמרו ועשיתם אתם יתבאר על דרך אמרם שם בפרק לולב הגזול וזה לשונם: אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב (ישעיהו סא:ח) ״אני ה׳ אוהב משפט שונא גזל בעולה״? משל למלך שעבר על בית המכס, אמר לעבדיו תנו מכס וכו׳, אמר להם: ממני ילמדו עוברי דרכים שלא להבריח מן המכס. אף הקדוש ברוך הוא שונא גזל בעולה כדי שילמדו וכו׳. ואמרו זכרונם לברכה (קידושין לט:) כי מי שבאה עברה לידו ונצל הימנה נותנין לו שכר כעושה מצוה. והוא אמרו טעם למצוה האמורה שלא יביאו מן הגזל, ״ועשיתם אותם״, פרוש, כדי שילמדו עצמן גם כן לברוח מן הגזל. וזה יקרא מעשה, הגם שאינו אלא הרחקת הרשע, כיון שהוא בשעת מעשה כמדיק ממאמר ״לברוח״ וכו׳.

עוד יתבאר הפסוק על כללות המצוות על זה הדרך: לצד שיחשוב אדם כי עקר המצוות ותועליותם אינו אלא למי שיודע עקרן וטעמן, אבל עשית מצוה בלא ידיעת טעם הרי הוא עושה מעשה שאין בו ממש כגוף בלא נשמה. ותמצא שכן כתבו בשם הרב האר״י ז״ל (ליקוטי תורה פרשת עקב) כי מעשה בלא כונת הדבר הוא ככלי ריק, שהעקר הוא המחשבה. ולזה בא מאמר ה׳ כאן אם בחקתי תלכו, פרוש, אם האדם יעשה המצוה בכונה זו לצד אשר חקק ה׳ ברוך הוא, תועיל להם כונה זו כאלו קימו המצוות כמו שנתכון ה׳ עשות. והוא אמרו ואת מצותי תשמרו בכנוי אל המצוה שהוא בכל כונותיהם וסודותיהם. ולצד שיאמר אדם, אם כן, כיון שהקדוש ברוך הוא יקבל דבר זה לצד הרצון שבאדם הגם שלא נתכון, אם כן גם כן לא יעשה דבר ויתרצה בדעתו עשות ויועיל הרצון גם בהעדר המעשה, תלמוד לומר ״ועשיתם אתם״ – תנאי הוא הדבר שיעשה מה שיש בידו וה׳ יגמר בעדו.

עוד יתבאר על דרך מה שפסק מרן בהלכות תפלין סימן ל״ב סעיף י״ח וזה לשונו: אם נדבקה אות לאות וכו׳ פסול, ובהלכות ספר תורה כתב הרא״ש דבקות פוסל בספר תורה ואם גרר הדבקות וכו׳ כשר. נמצינו אומרים שיש התר לחקק דבק שבין אות לאות בספר תורה ולא בתפלין, והוא מה שרמז הכתוב כאן אם בחקתי פרוש חקיקות האותיות תלכו כמשפטיהן לחוק אותם, לא לכל תמחקו אלא ואת מצותי שהם תפלין, תשמרו לבל תחקו אפלו דבק שבין אות לאות. ואמרו ועשיתם אתם יתבאר על דרך מה שפסק הרא״ש בתשובה ט״ז כלל ג׳ וזה לשונו: מ״ם פתוחה שנדבק פתיחתה, ימחק כלה ויכתב אחרת במקומה, אבל גרירת הסתימה אינו עושה אותה אות, דהוה ליה חק תוכות, ואמרינן (גיטין כ.) ״וכתב״ ולא חקק וכו׳, עד כאן. והוא אמרו ״ועשיתם אתם״ פרוש, שאין לחוק תוכה אלא לגררה ולעשות אחרת במקומה.

עוד ירמז על פי מה שהעלו האחרונים (מגן אברהם סימן קמ״ג) כי ספר תורה שנמצא בו דבק מתר לקרות בו ואין צריך להוציא אחר, מטעם שיכול לגררה וכל שראוי לבילה וכו׳ (מנחות קג:). וחדשו עוד האחרונים (טורי זהב או״ח סימן ל״ב) שאפלו הוא יום שבת שאין יכול לגררה, מטעם שהמניעה אינה מצד הספר תורה אלא לצד שמירת שבת. והוא אמרו אם בחקתי – דבר שהוא עומד לחק שהוא דבק האות, תלכו – פרוש יש לכם רשות להורות כי הוא דרך שילכו בו ולא יצטרכו להוציא אחר, ואפלו יהיה בזמן שאינם יכולין לתקן שהוא יום שבת קדש שמצותי עליכם לאסר, והוא אמרו ״ואת מצותי תשמרו״. ונתן הטעם ועשיתם אתם – כיון שיש בידכם לעשות ויכול לתקן הרי זה כשר, שאין התקון מעכב כטעם שנתנו האחרונים.

עוד יתבאר על פי מה שפסק מהרי״ק ביורה דעה סימן רע״ו סעיף י״א, וזה לשונו: דבקה אות לחברתה באותיות שם ב״ה, יש לגררה. וכתב המרדכי במנחות וזה לשונו: שאף על פי שאזהרה למוחק ה׳ מ״לא תעשון כן״ וגו׳, הא תקון הוא, עד כאן. הוא מה שאמר אם בחקתי תלכו, פרוש, הגם שאסרתי למחוק, אם הוא דבר שצריך לחוק הדבק אתם רשאין לעשות כן, והוא מה שאמר תלכו על דרך (שמות יח:כ) ״והודעת להם את הדרך אשר ילכו בה״. ואמרו ואת מצותי וגו׳, פרוש, תנאי הוא הדבר לאמן ידיו שלא יגע אלא בחלק הדבק ולא בגוף האותיות שנצטוה עליהם לבל ימחוק. ואמר לשון רבים שיצו ה׳ על שתי אותיות הדבוקות שלא יגע בשניהם. ואולי שיש לסמוך גם כן דבריהם זכרונם לברכה שאמרו (שבועות לה.) שאסור למחוק גם אות הנטפל לה׳ מאחוריו, והוא מה שרמז באמרו מצותי לשון רבים – השם והנטפל לו, שישמור לבל ימחוק בגרירתו הדבק. ואמרו ועשיתם אתם נתן טעם להתיר למחוק הדבק כדברי המרדכי שאין זה אלא תקון. וגם ירמוז במאמר ״ועשיתם אותם״ על פי מה שאמרו בבריתא (מסכת סופרים פ״ה) וזה לשונם: המוחק אות אחת וכו׳ ואם נשפך דיו על השם מתר למחקו שלא היתה כונתו אלא לתקן. וכתב הבית יוסף בשם הר״י אסכנדרנ״י שאפלו נפסדה האות מהאותיות שיוכל למחקו לכל האות, עד כאן. והוא אמרו ״ועשיתם אותם״, פרוש, אפלו אותם עצמן שהם האותיות אם הכרח לתקן יכול למחוק האות עצמה. ומה שהתנה ״ואת מצותי תשמרו״ לבל יגע באותיות הוא כשאין אלא דבק והאותיות שלמים, אבל אם נפסדה האות עמה יכול למחקה ולתקנה.

עוד יתבאר על דרך מה שאמרו בפרק א׳ של ראש השנה (ר״ה כא.), וזה לשונו: שלח ליה רב הונא בר אבין לרבא, כי חזית דמשכה תקופת טבת עד שיתסר בניסן, עבריה לההיא שתא ולא תיחוש, דכתיב (דברים טז:א) ״שמור את חדש האביב״, שמור אביב של תקופה שיהיה בחדש ניסן, עד כאן. והוא אמרו אם בחקתי תלכו, פרוש לפי חשבון העבור, לפי חקות השמים שהם חמה ולבנה בהודעת הזמן תלכו, תנאי הוא הדבר, ואת מצותי תשמרו כדי שיבא זמן האביב בפסח, ואם כפי החקות שאתם הולכים בהם לא יהיה כן, ועשיתם אתם פרוש תעברו השנה כדי שתעשו אותם המצוות, כמו ששלח רב הונא בר אבין לרבא.

עוד יתבאר על דרך מה שאמרו במסכת שבת (שבת קנו:) וזה לשונו: שמואל ואבלט הוו יתבי והוו קאזלי הנהו אנשי לאגמא וכו׳, הרי שהגם שהראה המזל עליו בהליכתו שימות, על ידי ששמר האיש מכלימה ועשה עמו חסד, תקן המזל לטובה. והוא אמרו אם בחקתי תלכו, פרוש, הגם שהוא בזמן שבו הראה עליו המזל לרעה שילך ולא ישוב, אם את מצותי תשמרו יש כח בכם להפך המזלות ולתקן אותם, והוא אמרו ״ועשיתם אתם״.

עוד יתבאר על דרך אמרם (פסחים נו.) ״כתת נחש הנחושת״ וכו׳, ואמרו בגמרא שם לצד שהיו תועים אחריו. והנה ענין נחש הנחושת הוא חקה אשר חקק ה׳ ״והביט אל נחש וגו׳ וחי״ (במדבר כא:ט), והרשה אותם עשות כן. והוא מאמר אם בחקתי שהוא להביט אל נחש הנחושת תלכו, תנאי הוא הדבר – ואת מצותי תשמרו, אבל אם לא, אין כאן חקה ויכול חזקיה לכתתו, ובזה ״ועשיתם אותם״ לבל יטעו אחריו.

עוד יתבאר על זה הדרך, שהכא מירי במצות טבל, שמצינו שיצו ה׳ לאוכל טבל ואפלו כהן שחיב מיתה. ויש לך לתמוה בדבר, כלום מה הוא דבר שיש בתבואה זו שאוסרה הוא הפרשת תרומה, ואם התרומה עצמה היא נאכלת לכהן מכל שכן תערבת? אלא אין זה אלא חקה, והוא מאמר אם בחקתי תלכו שלא לאכול טבל עד עשות מצות ה׳ להפריש תרומות וכו׳, והוא אמרו ואת מצותי תשמרו, ואז ״ועשיתם אותם״, שבזה יתקנו המופרש לאכל לבעליו, והשאר לכל אדם.

עוד ירמז על דרך אמרם זכרונם לברכה (אבות ב:י) שוב יום אחד לפני מיתתך, שבזה יהיה כל ימיו בתשובה, והוא מאמר אם בחקתי שהיא גזרת המיתה שחקק ה׳ שאין מידו מציל, אם תלכו בהם, שכל יום יאמר למחר ימות, בזה ודאי ״ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם״.

עוד יתבאר על דרך מה שאמרו בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא פה.) במעשה ההוא מרבנן שאמר לו אליהו סימן להכיר כסאו של רבי חייא בהליכתו מגן עדן של מטה לישיבה של מעלה, שהיה עולה מעצמו ולא היה צריך למלאכים להעלותו כשאר הצדיקים, וזה השגתו היתה באמצעות השתדלותו נמרץ בעסק התורה לעצמו ולאחרים כאמור שם, והוא מאמר אם בחקתי תלכו פרוש באמצעות השתדלות בתורה ללמד וללמד, כרמוז בתבת ״בחקתי״, ״תלכו״, פרוש, מעצמכם כרבי חייא ולא תצטרכו למלאכים להוליך אתכם.

ונתתי גשמיכם – צריך לדעת אמרו ״ונתתי״ בוא״ו המוסיף ולא קדם לזה יעוד אחר. ולמה שכתבתי בפרוש ״אם בחקתי״ שיש גזרה בתבת ״תלכו״ יצדק לומר ״ונתתי״ בתוספת וא״ו. גם יתישב מה שיש להעיר עוד, כי מפשט הכתוב משמע ששכר עסק התורה והמצוות עשה ולא תעשה הוא ונתתי גשמיכם, אם כן שכר מצוה בעולם הזה הוא ויצא אדם נקי משכר עבודתו, ובמה שדקדק לומר ונתתי בתוספת וא״ו העיר אותנו שקדמו יעודים אחרים לעולם הבא, והם מה שרמזתי בפסוק ״אם בחקתי תלכו״.

או יאמר, לצד ששכר עולם העליון רוחני ואין יעודיו נתפסים בנרשם ולא בדבור, לזה רמזו במה שהוסיף וא״ו בתחלת ענין לומר כי יש שכר אחר, ומוסיף עוד לתן גשמיכם. ודקדק לומר גשמיכם כאלו הם שלכם, לא בעד שכר מצוות ומעשים טובים, אלא לצד שהם מעמידי עולם בעסק התורה וכו׳ זוכים בשלהם. ואולי כי לטעם זה ראה ויתר גוים התיר ממונם לישראל (בבא קמא לח.), כי ישראל קנו העולם וכל אשר בו, והן הגוים כנכסי בני ישראל:

עוד נתכון לומר, שהגם שהוא נותן בתורת ״גשמיכם״ מתנה, אינו מחשב הדבר שהוא שלו, אלא כאלו הדבר שלכם.

ודקדק לומר ונתתי, שהוא האדון צריך לעשות הדבר, כדי שיוריד טפות גשמיכם בזמנם וכפי השעור הצריך, כי הוא יודע הזמן והשעור אשר תשתה הארץ ושיועילו לה, מה שאין כן כל זולתו יתברך. וכן תמצא שאמרו זכרונם לברכה (ויקרא רבה כח:ג) וזה לשונם: אדם שוכב על מטתו והקדוש ברוך הוא מעלה עננים.

עוד נתכון באמרו גשמיכם על כללות המזון, בין הצריך לעולם, בין הצריך לאדמה, בין הצריך לנפשות, כי כלם עומדים לזון, ויש טללים וגשמים גשמיים, ויש טללים וגשמים רוחניים כידוע ליודעי חן, ועל כלם אמר ״ונתתי גשמיכם״, ועין מה שכתבתי בפרשת בהר סיני.

ונתנה הארץ וגו׳ – פרשתי בפרשת בהר סיני.

והשיג לכם דיש וגו׳. זו ברכת התבואה אחר שנתלשה, כדרך אמרם זכרונם לברכה (בבא מציעא מב.) הבא למוד גרנו יאמר יהי רצון וכו׳, הרי כי יש ברכת ה׳ אפלו אחר שעשוי גרן, והוא אמרו ״והשיג לכם דיש״, שיתרבה הצומח עד גבול זה. ועין מה שפרשתי בפרשת בהר בפסוק ״ועשת את התבואה״ (ויקרא כה:כא).

ואכלתם וגו׳ לשבע. זו ברכת המזון בבטן, כאמרם זכרונם לברכה (תורת כהנים): אוכל קמעא ומתברכת במעיו.

עוד ירצה לומר, שלא ימשך לכם דבר הרגיל להיות בבני אדם, כי ירבה טובם ומזונותיהם שמתמלאת תאותם בזה ולא יעצרו כח למיכל לשובע, אלא ״ואכלתם לחמכם לשבע״ – אכילה מרבה כדי שביעה.

עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (מגילה ז.): ״רוחא לבסומי שכיחא״, והוא אמרו ״ואכלתם וגו׳ לשבע״ – שיהיה לחמכם ערב כל כך שאפלו יהיו שבעים יאכלוהו.

עוד דקדק לומר לחמכם, שאינם צריכין לפתן ללפת בו את הפת, אלא הלחם לבדו ערב לנפש לאכול ממנו כדי שביעה:

עוד ירצה על פי דבריהם זכרונם לברכה (גיטין ע.) אכילה גסה הוא סם המות לגוף, והבטיח ה׳ שיאכלו לחמם לשובע אפילו יהיו שבעים יאכלו ולא יזיקום:

עוד ירצה, לצד שיש בפרות שיש בהם שמן, כאמרם במשנה (סוטה מח.) טעם הפרות ושמן הפרות. והנה כל האוכל שיש בו שמן, אדם אוכל ממנו ומרגיש בכדי שביעה, מה שאין כן כל אוכל שאין שמן, הגם שיאכל אדם וממלא בטנו אין הרגש השובע במעיו, ואלו הם דברים הנרגשים לכל מרגיש כידוע. והודיע הכתוב כאן במאמר ואכלתם לחמכם לשבע, פרוש, אפלו לחם לבד היוצא מן הארץ ירגישו באכילתו השובע, כי יש בו שמן הסועד לבב אנוש.

וישבתם לבטח בארצכם. ירצה, כי לצד שכל הברכות האמורות בענין יכולין להתקים ואין טובתם טובה, וכגון אם היו טרודין במלחמות ושנה חורשים וזורעים ושנה אין חריש וקציר ומשלמת שנה לשנה, אם כן אין הכר לברכה, תלמוד לומר ״וישבתם לבטח בארצכם״ – אין מטריד אתכם וכל שנה ושנה תהיה לכם הברכה האמורה. ואמרו בארצכם, פרוש, שכל העולם יכירו וידעו כי היא ארצכם ואין לזרים אתכם בה, ובזה לא יהיה לכם אפלו מחוש ותשבו בטח.

עוד ירצה באמרו וישבתם לבטח, פרוש שלא תטרחו אתם בקציר ובבציר, אלא זרים יעבדו ואתם יושבים בקתדרא, ואמרו ״לבטח״ – שאין מחוש על הקנין היותו ביד עובדים.

ונתתי שלום בארץ. צריך לדעת למה הצרך לומר זה אחר שכבר אמר ״וישבתם לבטח״, ואולי שיכון על עם בני ישראל עצמם שלא יהיה להם פרוד הלבבות, שיטע ה׳ ביניהם שלום ורעות. או אפשר שיכון על כללות העולם, ותדע שכשמדבר על ארץ ישראל מזכירה בכנוי, כאמרו בסמוך ״בארצכם״, וכאן אמר בארץ שמבטיחם כי יהיה שלום בכל העולם. ותמצא שחפץ ה׳ בדבר, וצא ולמד מפרי החג שבעים כנגד שבעים אמות, ומאמרי רבותינו זכרונם לברכה (סוכה נה:) בענין זה, גם כפי הטבע כשיש מלחמות בעולם יחרדו גם היושבים בטח לקול ענות מלחמה, ולזה גמר אומר ושכבתם ואין מחריד:

והשבתי חיה רעה. פרוש, לצד שהבטיחם ה׳ שיהיו יושבים בטח איש תחת גפנו ותאנתו, מזה יסבב שהדרכים הרחוקים קצת מן הישוב תתמעט בהם רגל דורכת, וכיון שכן ימצאון שם חיות המדבריות ויתקרבו לבא אל הישוב. לזה אמר והשבתי חיה רעה מן הארץ, פרוש, ארץ אשר בא בה המחוש שתהיה בו חיה רעה שהוא מקום הקרוב לישוב, ולזה לא אמר בארצכם כמו שהתחיל לומר בסמוך מלפניה ומלאחריה.

ורדפתם את אויביכם. קשה, אחר שהבטיח בשלום ובבטחה מה מקום לומר כן? אכן ירצה כי מה שהבטיח הוא ממה שמהאומות להם שלא ירעו ולא ישחיתו, אבל לא ממה שמישראל לאומות. וזו היא עקר נס ההבטחה, שלא יאמרו כי השלום וההבטחה הוא שגם הם לא ירעו ולא ישחיתו לאומות ונמצאו כגומלין, תלמוד לומר ורדפתם וגו׳, כי אתם תרדפו אותם ותאבדום, ואף על פי כן תשבו לבטח ובשלום ולא תעבר חרב בארצכם. ומה שקרא אותם הכתוב אויבים, לא לצד שהם באים לצור על עיר הקדש, שאם כן אין בטח ואין שלום ליושביה, אלא קרא אותם אויבים לצד אויבי ה׳, רשעי הגוים נקראים אויבי ה׳ ואויבינו, גם לצד שיודע ה׳ כי כל האומות שונאי ישראל בטבע המתקנא, והיא שנאה יסודית ואין לה תמורה.

ונפלו וגו׳. אמרו לחרב, פרוש – תהיה נפילת האויבים לפני עם ה׳ כשעור הנפילה אשר תהיה מהחרב. ובדרך רמז ירצה על דרך אמרם במעשה נס בני חשמונאי (יוסיפון כב) שראה מלאך שולף חרב נגד האויב, והוא מה שרמז באמרו ונפלו וגו׳ לחרב, פרוש – הנשלף מהמלאך.

ורדפו מכם חמשה וגו׳. קשה, אחר שאמר הכתוב שיפלו האויבים לפנינו וכו׳ בדרך כלל, שמשמע אפלו רבוא לפני שנים, אם כן מה מקום לומר ״ורדפו ה׳ מאה״? אין זה אלא ממעט מברכה ראשונה.

אכן יתבארו הכתובים על פי מה שאמרו זכרונם לברכה במסכת סוטה דף י״א וזה לשונם: לעולם מדה טובה מרבה ממדת פרענות, והקשו התוספות שם בדבור המתחיל ״לעולם״ וזה לשונם: ואם תאמר, הרי מצינו מדת פרענות גדולה ממדה טובה, דכתיב (דברים לב:ל) ״איכה ירדף אחד אלף ושנים יניסו רבבה״ גבי מדת פרענות, וגבי מדה טובה כתיב ״ורדפו מכם חמשה מאה״? ויש לומר דגבי מדת פרענות מיירי רדיפה ולא הריגה, אבל הכא כתיב ״ורדפו מכם חמשה מאה״ וסיפא דקרא ״ונפלו אויביכם לפניכם לחרב״, עד כאן לשונם. וקשה לי על דבריהם זכרונם לברכה ממה שאמרו במסכת מועד קטן פרק אלו מגלחין (מועד קטן טז:) וזה לשונם: ״ואלה שמות הגבורים וגו׳ על שמונה מאות חלל בפעם אחת״, שהיה זורק חץ ומפיל שמונה מאות חלל בפעם אחת, והיה מתאנח על מאתים, דכתיב ״איכה ירדף אחד אלף״, יצתה בת קול ואמרה לו, ״רק בדבר אוריה החתי״, עד כאן. ולדברי התוספות דמה שאמר הכתוב ״איכה ירדף אחד אלף״ מדבר ברדיפה בלא הריגה, למה היה מתאנח דוד על שלא היה הורג אלף דכתיב ״איכה ירדף אחד אלף״, הלא פסוק זה אינו מדבר בהריגה?

אשר על כן נראה דבין פסוק ״ורדפו מכם חמשה מאה״ בין פסוק ״איכה ירדף אחד אלף״ (דברים לב:ל) אינו מדבר אלא בהריגה. ומה שהקשו ז״ל נראה לתרץ על פי מה שאמרו בתורת כהנים וזה לשונם: ״מכם״ – מן החלשים שבכם ולא מן הגבורים שבכם, עד כאן. ויש לדקדק למה כפל לומר ״ולא מן הגבורים״? אלא הכונה היא שבא לשלל שלא לפרש בדבריו שרוצה לומר אפלו מן החלשים, לזה פרש ״לא מן הגבורים״. ועל פי הדברים הללו לא קשיא, כי בפסוק זה לא הזכיר אלא ברכת החלשים שבישראל שירדפו חמשה מאה וגו׳, וחלשים כיוצא בהם באמות העולם אינם אפלו עורכי מלחמה. ומה שאמר הפסוק ״איכה ירדף אחד אלף״ מדבר בגבורים, ואמרו ״אחד״ נתכון לומר המיחד שהוא הגבור, ולא הצרך לומר הדרגה זו בישראל כי ילמד ממדת פרענות, שהרי מדה טובה מרבה.

ומעתה שני דברים צוה ה׳ לטוב לעמו ישראל: האחד לא הגביל בה שעור, והם גבורי ישראל, ועליהם הוא אומר בפסוק אחד ״ורדפתם את אויביכם ונפלו וגו׳ לחרב״. ואם נפשך עגמה עליך לדעת שעור, צא ולמד ממדת פרענות, שנאמר ״איכה ירדף אחד אלף״, וכלל גדול הוא כי מדה טובה גדולה ממדת פרענות, ולפחות בהשואה, כמו שהוכיחו התוספות (סוטה יא.) זכרונם לברכה מההיא שאמרו, כל העוסק בתורה יום אחד בשנה מעלה עליו הכתוב כאלו עסק כל השנה, והוכיחו מהאמור בפרשת מרגלים וגו׳ (במדבר יד:לד) ״אשר תרתם את הארץ יום לשנה״ וגו׳, הרי שאין הכרח להיות גדולה אלא שלא תמצא פחותה ממנה בענין, בהכרח תתחיב לומר שאחד מישראל יהרג אלף לפחות. ולזה היה דוד מתאנח על תשלום האלף כדי שלא תהיה מדת פרענות מרבה, כי דוד היה אחד המיחד.

ותמצא בדברי הימים א׳ סימן י״ב, שאמר הכתוב: ״אלה מבני גד ראשי הצבא, אחד למאה הקטן והגדול לאלף״. הנה לפניך כי מה שאמר הכתוב חמשה מאה ומאה רבבה הם החלשים, ובזה גלה כי מה שאמר הכתוב ״איכה ירדף אחד אלף״ (דברים לב:ל), ירצה לומר אחד המיחד, לא מהפחותים. ומעתה הרוחנו קשית יתור פסוק ראשון שאמר ״ורדפתם את אויביכם״, שמדבר בגבורים ולא אמר שעור, כי אין שעור להם, שאפשר שאחד לחמש מאות אלף, ולפחות אחד לאלף כאמור בקללה ״איכה ירדף אחד אלף״. והניח ה׳ הדבר סתום, שאין כל הגבורים שוים, ואין כל הזכיות שוות, ואין כל הזמנים שוות. יכול להיות שאחד ירדף רבוא, אלא לפחות אחד אלף.

ונפלו אויביכם וגו׳. כפל לומר דבר זה פעמים. רז״ל דרשו (תורת כהנים) שהכונה היא שיפלו איש בחרב רעהו. ונראה עוד לומר, לפי שעשה הפרש בין רדיפת ה׳ לרדיפת מאה, הוסיף עוד לומר שהוא הדין אם יהיה אלף מישראל תגדל הנפילה באויביהם כשעור ההפרש שבין חמשה למאה, יהיה כמו כן בין מאה לאלף. והוא אמרו ״לחרב״, פרוש לשעור מנין חרב נוקמת.

ופניתי אליכם וגו׳. אמרו ופניתי על דרך אמרם זכרונם לברכה (תענית ב.) שלש מפתחות ביד הקדוש ברוך הוא, ואחד מהם הוא של לידה. לזה כשרצה לומר ״והפריתי אתכם״ אמר ״ופניתי״, שהוא יפנה עצמו כביכול לעשות דבר זה ולא על ידי שליח. ואולי שיכון גם כן במאמר והרביתי על מפתח הפרנסה, כי בפרנסה קומתם גדלה, ואמרו בתורת כהנים ״והרביתי אתכם״ בקומה זקופה. ובמאמר והקימתי את בריתי על דרך אמרם זכרונם לברכה (סנהדרין צ.) שברית כרותה לשוכני עפר להחיותם, והוא מפתח השלישי שביד הקדוש ברוך הוא, וכנגד שלשתם אמר ״ופניתי״ וגו׳:

עוד יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (שבת קנו.) אין מזל לישראל, ועל דרך אמרו (ישעיה מא:ב) ״צדק יקראהו לרגלו״, שעקר ה׳ מזל זה ממקום אחד ונתנו במקום אחר. והוא מאמר ה׳ ״ופניתי אליכם והפריתי״ וגו׳, כנגד בני חיי ומזוני, הגם ששלשתם הם תלויים במזל ולא בזכות (מועד קטן כח.), אני אפנה המזל ממקום למקום המורה אליכם לפרות, זה כנגד הבנים. והרביתי אתכם כנגד חיי, על דרך אמרו (דברים יא:כא) ״למען ירבו ימיכם״ וגו׳. והקימתי את בריתי כנגד מזוני, ויחס לה שם ברית על דרך אמרו (בראשית ח:כא) ״ויאמר ה׳ אל לבו לא אסף וגו׳ עוד כל ימי הארץ זרע וקציר״ וגו׳, ואמרו זכרונם לברכה (שבועות לו.) כי מה שאמר ״לא אסף״ הוא שבועה, וכתיב שם (בראשית ט:יב) ״זאת אות הברית״, וכל הנאמר שם הוא נכלל בכלל השבועה. ודקדק במאמרו כאן שיקים אותה הברית של זרע וקציר עמם, והוא אמרו והקימתי את בריתי אתכם, כי לא היתה השבועה בדרך כלל על כל הארץ, כי הלא יש כמה שנים שאין זרע וקציר בחלק מן הארץ, כי ה׳ לא אמר שם בברית נח ״ימי כל הארץ״. ועין מה שפרשתי בפסוק (דברים ו:ה) ״ואהבת את ה׳ אלהיך״.

עוד יתבאר אמרו ופניתי אליכם על דרך מה שאמר הנביא (שמואל ב ו:י) ״ולא אבה דוד להסיר אליו ארון ה׳ וגו׳ ויטהו דוד בית עובד וגו׳ ויברך ה׳ את עובד״ וגו׳, ואמרו זכרונם לברכה (ברכות סג.) אשתו ושמונה כלותיה ילדו ששה בכרס אחד, דכתיב (דברי הימים א כו:ח) ״פעלתי השמיני ששים ושנים״ עד כאן. והוא מאמר ה׳ ופניתי אליכם והרביתי אתכם, שבאמצעות פנית ה׳ אליהם ישתלשל הדבר מעצמו להרבות אותם, כמו שנשתלשל לבית עובד כשהטה אליו ארון ה׳. ואמרו והרביתי אתכם לשון מעלה ורבנות, והכונה בזה שהגם שיהיו מרבים כל כך, ומדרכים הרגילים בנמצאים בעולם כל המתרבה ימעט ערכו, כאשר הרחבנו באור פרט בחינה זו במקומות אחרים (שמות א:ט, במדבר יג:יח), אף על פי כן ״והרביתי אתכם״. ואמרו והקימתי את בריתי אתכם הבטיחם מה שהבטיח הנביא, דכתיב (ישעיהו נט:כא) ״ואני זאת בריתי אותם אמר ה׳ וגו׳ לא ימושו מפיך״ וגו׳, שלא תפסק תורה מזרעם. עוד נתכון לומר בדרך כלל ברית ההטבה שיחדש הברית עמהם מלבד ברית האבות, והוא אמרו ״והקימתי את בריתי״ שכבר נשבעתי לאבותיכם אקים אותה אתכם מחדש.

ואכלתם ישן נושן. פרוש, שלא תתעפש התבואה ולא תהיה נרקבת או תפסד מאכילת הפוליטיקין, אלא אדרבה תבחרו לאכול היותר ישן, והוא מה שכפל לומר ״ישן נושן״.

ואמרו וישן מפני חדש תוציאו, פרוש, לא תוציאו אותו לצד שנתישן ונפסד, אלא מפני חדש תוציאו אותו. וטעם שכתב דבר זה כאן ולא במקומו למעלה כשהזכיר ברכת התבואה וברכת הארץ, נתכון הכתוב בזה להגדלת הטובה, שהגם שיפרה וירבה אותם, אף על פי כן תהיה להם הפלגת הטוב שיאכלו ישן וגו׳, מה שאינו כל כך כשהאוכלים מועטים, שאז אפלו מהמעוט יאכלו ישן נושן.

ונתתי משכני בתוככם. פרוש, על דרך אמרו (תהילים עח:ס) ״אהל שכן באדם״, שעקר משכנו יתברך הוא תוך נשמות עם קדושו.

ואמרו ולא תגעל נפשי, ולא הספיק אמרו ״ונתתי משכני״, לצד שחש ה׳ כי יאמר נא ישראל שדבר זה שמבטיח ה׳ הוא דבר רחוק מהשכל, שידור דירת קבע רוחני בלתי בעל תכלית הרוחניות תוך בני אדם בעלי צורה וחמר. והגם כי יבטיח ה׳ עשות כן, זה יהיה לצד עצם האהבה יהפך הצורה, על דרך מה שפרש הרשב״י (זוהר ח״ג רמא.) בפסוק ״באתי לגני וגו׳ אכלתי יערי וגו׳ שתיתי ייני״ וגו׳ (שיר השירים ה:א), משל לחתן וכו׳, יעין שם דבריו. והוא דבר הפך תכונת ההשתוות, ודבר כזה לא יתמיד כמעשה נסים, ואין מבטח להתמדת הדבר, ותגעל הרוחניות לגשמיות. לזה אמר ולא תגעל נפשי אתכם, כי יכונן ה׳ תכונת נפשם בסדר אשר ישכן ה׳ בתוכם כדרך המתקבל בתכונת הנשתוה.

והוסיף לומר והתהלכתי בתוככם, לומר שמלבד שלא יגעל, גם יהיה לו נחת רוח בהשראת שכינתו בתוך תוכם, והיא בחינת הנשמה שהיא תוך תוכם. ופרוש ״והתהלכתי״ הוא טיול הערב. גם נתכון על דרך מה שאמרו זכרונם לברכה כי נשמות עם בני ישראל חצובות מאורו יתברך, והרחקת שכינתם בעולם הזה לא יסובב פרדתה ממקורה, והרי היא דבוקה בחבל הכסף עד מקום מחצבה, ודרך שם יורד אור החיים ממקור עליון ומחבר נפש קדושה עם מקורה. וזה יסובב כי תכיר הנפש בוראה ותתאו לעבודתו וללכת בדרכיו. ועל ידי חטא האדם נרתק חבל הכסף ולא יאיר אור הבא מלמעלה תוך הנפש, והוא סוד אמרו (ישעיהו נט:ב) ״עונותיכם היו מבדילין בינכם ובין אלהיכם״. וזה יסובב שיקו האדם מטעמי התיאוב ויאבד חשקו במשכלות הנעימים והערבים. והוא מאמר ה׳ באמרו והתהלכתי בתוככם, זו חבל הכסף המתהלך מאורו יתברך תוך נפש אדם, ובזה והייתי לכם לאלהים, כי איש כזה יבחר בקבלת על אלהותו יתברך. ותמצא שכל נפש החוטאת בעולם אינה פועלת הרע בתחלתה עד שתקדים בחטא קל מקלי הקלות, ובחטוא האדם אפלו כחוט השערה ימנע ממנו בחינה זו של התקשרותו במדרגה עליונה. וצא ולמד ממעשה נבות (מלכים א כב), שעל ידי שאמר דבר שקר, הגם שהיה לתכלית רצונו יתברך, אף על פי כן ה׳ אמר אליו ״צא ממחיצתי״ (שבת קמט:). וכשמשתדל היצר עם האדם בדקדוק קל עד שיבדיל בינו ובין ה׳, אז הוא שיכול לשלט בו לחטא חטאים גדולים רחמנא לצלן, מה שלא היה יכול עשות קדם בעת דבקות האדם באור עליון.

עוד נראה לפרש הפרשה על זה הדרך, שהכתוב מדבר בהכנות עולם הזה גם בשכר עולם הבא, והתחיל בברכת הלחם ואמר ונתתי גשמיכם בעתם, שהוא הכנת המזון והפרנסה והבטח בארץ, כאמרו ״וישבתם לבטח עליה״. עד כאן כלל כל הכנת עולם הזה.

ואמרו ונתתי שלום וגו׳, מכאן מתחיל גמול הנסתר, והוא מעת הפרידה מעולם הזה שהוא יום המיתה, שהוא המדוה הגדול אשר בלב כל חי, הכוס המר ההוא, הגם שיהיה האדם שלם בכל שלימות העולם הזה, בזכרו יום המיתה וערבה כל שמחה, ומה גם שאין לו גבול רחוק שאין אדם יודע יום קצו. אשר על כן בא המבטיח טובות לעמו וסמך לבם גם בדבר זה, ואמר כי ביום הנסיעה לא יחרד האיש ולא ירגז כדרך המתים, אלא יעשה ה׳ דבר שתהיה הנסיעה כאדם ששוכב וערבה לו שנתו.

והוא אמרו ונתתי שלום, על דרך אמרם זכרונם לברכה (שבת י.) כי שמו של הקדוש ברוך הוא שלום, ובעת פטירת הצדיק יקרב אורו יתברך לפני האדם, והוא סוד מיתת נשיקה. ובזה יהיה כשוכב, והוא אמרו ושכבתם, כמו שנאמר באבות שכיבה. וסוד הדבר, כי הנפש כשמרגשת בקריבת אור הנערב אצלה, תכסף ותנתק ממקומה להדבק בשכינה, ולעצם התאוה יתרבה העריבות על הרגשת הפרדה ולא תרגיש בו, ולא ישאר ההרגש אלא מהערב. ועין מה שכתבתי בתחלת אחרי מות. וכל השגה זו תסובב עסק התורה והמצוות, והוא מאמר הכתוב (קהלת ה:יא) ״מתוקה שנת העובד״, השנה היא יציאת הנשמה מן הגוף, שהעובד את ה׳ ועוסק בתורה ובמצוות מתוקה לו יציאת הנשמה על אפן האמור. ואמרו ואין מחריד, הוא מלאך המות המחריד האדם בראיתו לבד, ולצד שיש צדיקים שיזכו להדבק נפשם בשכינה אבל יקדים להם מלאך המות לסבת תחלואי הנפש לזככה באמצעות צער החרדה, לזה הבטיח כי כל עקר לא יראו מחריד.

עוד ירצה אמרו ונתתי שלום, שיתקים הגוף שהוא בחינת הארץ ולא יתפרדו היסודות. וצא ולמד ממעשה רב אחאי בר יאשיה (שבת קנב:) שגששיה רב נחמן אחר כמה שנים שמת וראהו כי איש קים היה, כי ה׳ יצו ליסודות להתקים יחד ולא יתפרדו, וזה יושג מאמצעות התורה כמאמר (משלי ו:כב) ״בשכבך תשמר עליך״. ואמרו ושכבתם ואין מחריד על דרך אמרם (ישעיהו נז:ב) ״ינוחו על משכבותם״, שלא תשלוט רמה בגופם להחרידם בקבר. ותמצא שהצדיקים אין רמה בגופן, וצא ולמד ממעשה רבי אלעזר בן רבי שמעון בר יוחאי (בבא מציעא פד.) וכאלה רבות. ודבר זה הוא יעוד גדול שינוח הגוף בקבר, שאמרו זכרונם לברכה (שבת יג.) קשה רמה בבשר המת כמחט בבשר החי. ויש לך לדעת כי כל נברא ירגיש כפי שעור תכונתו אשר כוננו יוצרו.

ואמרו והשבתי חיה רעה מן הארץ, הוא רוח הטמאה הנקראת חיה רעה, שהיא חיוניות רע, בחינת הטמאה השורה על הגוף אחר מיתה, שלזה צוה ה׳ שהנוגע במת או הנכנס לאהל יטמא שבעת ימים. הבטיח ה׳ כי תסגיל התורה והמצוות להשבית רוח הטמאה מן הגוף. ותמצא שאמרו זכרונם לברכה (כתובות קג.) יום שמת רבי בטלה טמאה.

ואמרו וחרב לא תעבר בארצכם. נתן הכתוב טעם להשבתת הטמאה, הוא כי טמאה זו עקרה הוא לצד שנשחט האדם בחרבו של מלאך המות הפגומה, שבזה נעשה נבלה, והנבלה מטמאה ונשלכת לכלב, דכתיב (שמות כב:ל) ״לכלב תשליכון״, והטמאה היא בחינת הכלב. אבל ההולכים בתורת ה׳ כמצטרך, ״חרב לא תעבר בארצכם״, שהוא גופו הנבנה מהארץ. ממוצא דבר אתה יודע שלא יגע חרבו של מלאך המות בגופו של צדיק. עד כאן יעודי הפטירה ומנוחת הגוף.

ואמרו ורדפתם. מכאן מתחיל פעל הרוחניות הנעלם המשג מעסק התורה. דע כי התעצמות עסק התורה ומעשה המצוות הוא לברר ניצוצי הקדשה וליחד ענפיה אחד אל אחד, אשר לסבת אחיזת הקלפות ימנע הדבר, בסוד אמרו (ישעיהו נט:ב) ״עונותיכם היו מבדילים בינכם״ וגו׳. ועין מה שפרשתי בפרשת יתרו בפסוק (שמות יט:ה) ״והייתם לי סגלה״. ויתיחסו הקלפות בשם שונאים ואויבים. ועין מה שפרשתי במאמרם זכרונם לברכה בפסוק (תהלים צב:י) ״כי הנה אויביך ה׳״, ויערבו לך דברי אלהים חיים. וכאן הודיע הכתוב כי באמצעות עסק התורה והמצוות ירדפו את אויביהם ונפלו וגו׳, ותאבד הטמאה, כמאמר (זכריה יג:ב) ״ואת רוח הטמאה אעביר״ וגו׳. ואמרו לחרב על דרך אמרו (שיר השירים ג:ח) ״איש חרבו על ירכו״, ואמרו זכרונם לברכה (תיקוני זוהר ז) שהשומר בריתו לבל נוגע במה שלא הרשה, זה יש כח בו להמית ולאבד אויבי ה׳ ברוח שפתיו, ולזה לא אמר ״בחרב״ אלא ״לחרב״.

ואמרו ורדפו מכם חמשה מאה, פרוש, ממה שיצא מכם ירדפו חמשה שהם חמשה חומשי תורה, ירדפו מאה הדרגות הקלפות, והוא על דרך אמרו (משלי טז:כו) ״נפש עמל עמלה לו״, ואמרו זכרונם לברכה (סנהדרין צט.) אדם במקום זה ותורתו עמלה לו במקום אחר, שעושה כליון לאויבי ה׳.

ואמרו ומאה מכם. פרוש על דרך אמרם (מנחות מג:) ״מה ה׳ אלהיך שואל מעמך״ וגו׳ (דברים י:יב), אל תקרי ״מה״ אלא ״מאה״, שהם מאה ברכות. והוא אמרו ומאה מכם, פרוש, שנעשים מכם, שהם מאה ברכות בכל יום, רבבה ירדפו.

וחזר לומר ונפלו אויביכם וגו׳ לחרב, נתכון למאמר חז״ל שאמרו (ברכות ה.) כל הקורא קריאת שמע וכו׳ כאלו אוחז חרב פיפיות וכו׳, דכתיב ״רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם״ (תהלים קמט:ו). והנה פסוק ראשון רמז בו יעוד המסובב מהמעשה, ופסוק שני יעוד המסובב מהדבור המקודש.

ואמרו ופניתי אליכם, פרש הכתוב תכלית ההצלחה הבאה מכליון האויבים, ואמר ״ופניתי אליכם״, פרוש, כשזה נופל יפלו כל ניצוצי הקדשה אל שרשם, שהם כללות ישראל המקבצים אותם. וכנה ניצוצי הקדשה אליו יתברך לצד שהם חלק ה׳, ובזה יפרו וירבו. ועין מה שפרשתי בפסוק (בראשית מז:כז) ״ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד״, ומה שפרש המגיד למהרי״ק בפסוק ״וימת יוסף וגו׳ ובני ישראל פרו״ וגו׳:

עוד ירצה באמרו ופניתי וגו׳, כי בהבטל האויב שהוא מסך המבדיל, כמאמר (ישעיהו נ״ט:ב׳) ״כי אם עונותיכם היו מבדילים״ וגו׳, בהסרת המסך אז יפנה וידבק ה׳ בנו.

עוד ירצה, כי כשישראל ישתדלו בדבר האמור, הגם שישנו למפסיק בחלק אחד, האדון יפנה לנו מחלק המופנה, ויגדיל וירבה כחינו נגד האויב עד כלות המסך, ואז ״והקימותי״ וגו׳.

עוד ירצה ופניתי אליכם על פי דבריהם זכרונם לברכה בזהר (זהר ח״ג ש״ג), כי שעשוע הצדיקים שאין למעלה ממנו הוא בחצי לילה השני, שהקדוש ברוך הוא יושב על כסאו בין הצדיקים שבגן עדן, ומסיר פרגוד אחד ומגלה להם אור פנימי הערב. ולרב ההשתוקקות ועצם הפלגת הרגש הערבות לנשמות עד שמתעלפים ונושרים מהם אורות, והם נפשות שיורדות לעולם התחתון להאיר, יעין שם דבדיו בזהר חדש (פרשת בלק). והוא מה שרמז במאמר ״ופניתי אליכם״ שהוא על שעשוע הגדול ומפלא הנזכר. ואמר לשון פניה, לצד שהאדון ברוך הוא אינו משתנה, דכתיב (מלאכי ג:ו) ״אני ה׳ לא שניתי״, אלא שמגלה מאורו את אשר יחפץ ויסתיר כפי מה שאינם ראויים להשיג. לזה אמר ״ופניתי אליכם״ – להאיר למולכם אור הפנימי הנסתר, יראו עיניכם וישמח לבכם.

ואמרו והפריתי אתכם, רמז לניצוצות הנושרות מהם לצד ההתעלפות כאמור. ואמרו והרביתי אתכם, פרוש שלא תחשב כי לצד נשירת הנשמות מהם ימעט אורם חס ושלום, לזה אמר ״והרביתי אתכם״, שיתרבה אדרבה אורכם כאור פני מלך. וסוד הנשירה אולי שיהיה באחד משני הדרכים: או כי ירבה אורם עד שיהיה והותר, או כי אור הקודם ידחה מפני אור חדש, וישן מפני חדש תוציאו, כסדר האמור בדברי המקבלים כי המוחין דגדלות ידחו מוחין דקטנות, ונמצא הנושר מהם הוא לצד ההתרבות, והוא אמרו ״והרביתי אתכם״.

עוד ירצה באמרו והרביתי אתכם לשון רבנות, והוא על דרך אמרו ״תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש״ (שמות יט:ו), ופרשנוהו שם שהגדילם על המלאכים כהני עליון, שיהיו הם קרובי המלך וגדולי העליונים. ואמרו ״והקימותי״ – כאן הבטיח על התחיה, שברית כרותה לשוכני עפר שיעלה ה׳ אותם מקברותיהם, ואמר ה׳ כי דוקא ללומדי תורה, על דרך אמרם זכרונם לברכה (כתובות קיא:) ״כל העוסק בטל תורה טל תורה מחייהו״. ואולי כי הן הן הדברים שרמז באמרו והקימתי את בריתי שהוא התורה אתכם, כי בטל אשר יצו ה׳ את התורה הם חיים.

עוד נתכון על דרך אמרם (סנהדרין צ.) בפסוק ״אשר נשבעתי לתת לאבותיכם״, שהאבות עצמם יעמדו לרשת את הארץ. והוא מאמרו כאן, שאותה ברית שנשבע ה׳ לקים הארץ לעולם ועד בידם, כל המקים תנאי הכתוב יחיהו ה׳ עם האבות לקים בידו ברית הארץ לעולם ועד.

עוד רמז גניזת הנשמות בצרור החיים את ה׳, וידוע כי בחינה המתיחס לה ברית יתיחס גם כן לה שלום, והוא אמרו והקימתי את בריתי שהוא יסוד עולם הנשמות אתכם. גם בזה כלל זווג חי העולמים בכנסת ישראל שהיא כללות הנשמות, והמשכיל יבין כי הוא זה תכלית מנוחת הנשמות.

ואמרו ואכלתם ישן נושן. כאן רמז לסעודת עולם הבא שיטעימם ה׳ מיין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, גם מבשרו של לויתן, ואין לך ישן נושן כזה שלא קדמו דבר בעולם קודם לבריאת האדם:

ואמרו וישן מפני חדש תוציאו. מלבד מה שפרשתי בו למעלה, ירמז עוד על דרך מה שאמרו זכרונם לברכה (חגיגה יב.) בפסוק ״וימנע מרשעים אורם״ (איוב לח:טו), כי אור שבו ברא הקדוש ברוך הוא מעשה בראשית גנזו הקדוש ברוך הוא לצדיקים, לפי שראה הרשעים שאינם ראויים להשתמש בו וכו׳, והוא אמרו ״וישן״ שהוא אור שקדם לאור זה החדש שנתחדש אחריו, והוא אמרו ״מפני חדש תוציאו״, פרוש תוציאו מבית גנזיו להשתמש בו.

ואמרו ונתתי משכני וגו׳. ירצה על דרך מאמרם זכרונם לברכה (בבא בתרא עה.) שעתיד הקדוש ברוך הוא להוריד משכן מן השמים, ויש מרבותינו זכרונם לברכה שאמרו שהוא משוהם, ויש מרבותינו זכרונם לברכה שאמרו מישפה, וכאמרו (שמות טו:יז) ״פעלת ה׳ מקדש ה׳ כוננו ידיך״, והוא אמרו ונתתי משכני בתוככם, פרוש, משכן שכוננו ידי אורידהו ואתנהו בתוככם, ומאז עד עולם יעמד הדבר, כאמרו ״ולא תגעל נפשי אתכם״, כי יעביר רוח הטמאה מן הארץ.

עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (במדבר כג:כג) בפסוק ״כעת יאמר ליעקב״ וגו׳, שהמלאכים מבחוץ והצדיקים מבפנים, והמלאכים שואלים את הצדיקים מה פעל אל, והוא אמרו ונתתי משכני בתוככם, שלא יהיה מחנה המלאכים מפסיק ביניכם וביני.

ואמרו והתהלכתי בתוככם. על דרך אמרו (יואל ג:א) ״ונבאו בניכם ובנותיכם״, שיהיה אורו יתברך מתהלך בתוכם, והוא רוח המנבא, על דרך אמרו (במדבר יא:כט) ״עם ה׳ נביאים כי יתן ה׳ את רוחו עליהם״:

עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (תענית לא.) עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים, וישב ה׳ בתוכם, וכל אחד יראה באצבעו ויאמר ״זה אלי ואנוהו״. והוא אמרו והתהלכתי בתוככם. ואמר לשון הליכה לצד שיתהלך אורו יתברך לזון נשמות היושבים סביביו יקרא הליכה. ואמרו והייתי לכם לאלהים הוא מאמרם ״זה אלי ואנוהו״, ואולי שרמז לשון נוה שהצדיקים עצמן הם נוה של הקדוש ברוך הוא שהוא דר ביניהם. ואמרו ואתם תהיו לי לעם שיהיו הם קרובים יותר מכל צבא השמים.

עוד ירצה באמרו והייתי לכם לאלהים, לצד כי בזמן הזה אמונת אלהותו הוא מפי הנביאים. לזה אמר כי הנה ימים באים שכל עם ה׳ יוכר להם אלהותו יתברך, וידעו כי ה׳ הוא האלהים, והוא מאמר ״והייתי לכם לאלהים״ – שיכירו אלהותו מצד עצמם. ולצד שהכרה זו ישנה לכל הנבראים, דכתיב (זכריה י״ד:ט׳) ״ביום ההוא יהיה ה׳ אחד״, לזה אמר ואתם תהיו לי לעם – הגם שההכרה שוה בכל, לא יהיו לו לעם אלא עם בני ישראל:

ואמרו אני ה׳ וגו׳. יתבאר על דרך מאמר חז״ל (ברכות יב.) בפסוק ״ולא יאמר עוד חי ה׳ אשר העלה את ישראל ממצרים״ וגו׳ (ירמיהו כג:ז), שהכונה היא שיאמרו ״חי ה׳ אשר העלה ישראל מארץ מצרים ומכל הארצות״. והוא אמרו ״אני ה׳ וגו׳ אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים״ – זה כנגד יציאת מצרים, וכנגד ״אשר העלה אתכם מכל הארצות״ אמר ״ואשבר מוטות עלכם״ וגו׳. ולפי מה שפרשתי בפסוק (שמות כ:ב) ״אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים״, יתבאר הכתוב גם כן על האופן עצמו, יעין שם.

ואם לא תשמעו וגו׳. צריך לדעת היכן נצטוו בתנאי על השמיעה בתחלת הפרשה, שיצדק לומר בכפל התנאי ״ואם לא תשמעו״, ולא היה צריך להתחיל אלא מ״ואם בחקתי תמאסו״. ונראה כי כאן נתכון הכתוב להעירך כי מה שאמר בתחלת הדברים ״אם בחקתי״, שכונתו היא על עסקי התורה, ולזה רשם בהפכיותה שלילת השמיעה. ואיזו מצוה שתלויה בשמע אזן? הוי אומר עסק התורה, על דרך אמרו (ישעיהו נה:ג) ״שמעו ותחי נפשכם״, ״ישמע חכם ויוסף לקח״ (משלי א:ה). ולצד שנתכון ה׳ במאמר ״בחקתי״ לכל מה שפרשנו בה, בכפל התנאי תלה כל המשך הרע מסבת העדר התורה.

עוד לצד שרצה ה׳ לומר שלילת שמירת המצוות ומאון עשות רצונו יתברך, לזה הקדים הסבה ואמר שסבת הדבר היא לצד שלא למדו תורה, על דרך אמרם זכרונם לברכה (קידושין ל.) אמר הקדוש ברוך הוא: בראתי לכם יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין. הרי כי אין תקוה להנצל מהיצר על ידי עסק זולת התורה, וכשיושלל מהתורה יטה אזנו ליצרו הרע:

עוד נתכון להעיר לב נרדם, כי כל שהולך בדרך לא טוב ודאי שהושלל ממנו ידיעת הבורא ברוך הוא וטובותיו והנמשך מעבודתו, כי בודאי אם ישיג אדם חלק אחד מערבות ידידות נעימות מתיקות ענף מענפי אור עליון, יבז בלבו היות בעולם הזה מלך המלכים בערך קיום מצוה אחת. והוא מה שהעיר ה׳ באמרו ואם לא תשמעו לי, פרוש, לשון הבנה, אז הוא שאני חושש לכם שלא תעשו וגו׳, אבל אם תבינו ותדעו אותי אין לחוש. והוא מאמר הנביא (ישעיה ה:יג) ״לכן גלה עמי מבלי דעת״.

עוד ירצה בהעיר עוד אמרו ולא תעשו את כל, לפי מה שפרשתי בפסוק ״אם בחקתי תלכו״ וגו׳ באחד מן הדרכים, שיכון לומר שעל ידי עסק התורה יהיה בטוח מיצרו, כי התורה מגנא ומצלא (סוטה כא.). לזה אמר בכפל התנאי ״ואם לא תשמעו לי״, פרוש ׳לי׳ – לשמי, שהגם שילמדו התורה, אם לא יהיה הלמוד לשמו יתברך – ״ולא תעשו את כל המצות האלה״, פרוש, אין מציל מיד יצר הרע ויבואו לידם עברות, שאין מציל מהיצר אלא תורה לשמה.

עוד ירצה, שאם לא ישמעו לתורה הגם שיסכימו לעשות כל המצוות, הוא מן האי האפשרות, כי לא יוכל השיג דעת דקדוקי המצוות ופרטיהם, ולא ימנע מהכשל. גם על דרך אמרם זכרונם לברכה (מנחות קי.) ״זאת התורה לעולה״ וגו׳ (ויקרא ו:ב), כי העוסק בתורה אפלו בזמן חרבן הבית יכול לקים כל המצוות, מה שאין כן אם לא יעסקו בתורה בודאי שלא יעשו את כל המצוות.

עוד נתכון באמרו תיבת לי להעיר, כי אטימת אזן מדברי תורה הוא כמי שבא לדבר עמו האדון מלך העולם וימאן לשמע אליו, והוא אמרו ואם לא תשמעו לי, פרוש, לי אין אתם רוצים לשמוע.

עוד יתבאר הכתוב על דרך אמרם זכרונם לברכה (אלשיך איכה א׳) בפסוק ״ואותי עזבו ותורתי״ וגו׳ (ירמיהו טז:יא) משל לתופש כנור וכו׳, עד כאן. הרי שהגם שיהיו ישראל בעוונותינו מרבים עובדי עבודה זרה ועושים כל העברות, ויהיו עוסקים בתורה – לא היה נחרב הבית. והוא מה שנתחכם ה׳ להקדים ולומר ואם לא תשמעו לי, אז הוא שאם לא תעשו את כל המצוות ימשך לכם פרענות האמור בענין, אבל אם תשמעו, הגם שלא תעשו את כל וגו׳, יהיה דינם כתופש כנור וכו׳ האמור בדבריהם.

עוד ירצה על זה הדרך: לצד שיודע ה׳ מחשבות לב האדם ותחבולות יצר הרע וסדר כניסתו עם האדם, לזה דברה תורה כנגד יצר הרע והתחיל כנגד תחלת הפתוי. והנה כבר כתבתי לך פעמים רבות כי לצד שאיש ישראל קרובים לה׳, לא תכון עצתו של יצר הרע לדבר אליו עשות הרע עד שירחיקהו מעט מעט, כגונב את הקטן מבית אביו שבתחלה מושכו מעט מעט. כמו כן בתחלה יתחיל היצר לדבר אליו כי נכון הדבר הבא מאת ה׳, כל הכתוב בתורה ״מי כמוך יחוש לדברי ה׳״, אבל מה שהוסיפו חכמים כמה גדרים ושמירות וענפי האסור מי יאמר כי כן צוה הבורא? וכשיטה אזנו להרהר אחריהם, יוסיף להכותו כי יאמר אליו: ״רבים המצוות האלה ממך, רמ״ח מצוות עשה וענפיהם״, ולצד היות האדם מרחק מעט מה׳ יוכל יכה בו.

וכנגד שני פתויים אלו אמר ואם לא תשמעו לי, כאן מדבר על קבלת דברי חכמים, והוא על דרך אמרו (דברים יז:יב) ״והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמע וגו׳ ומת האיש ההוא״. ודקדק לומר ״לי״ על דרך כל המהרהר אחר רבו כאלו מהרהר אחר השכינה, לזה אמר (סנהדרין קי.) ״ואם לא תשמעו״, תדע שהדבר לי הוא נוגע. ועוד כי החכמים היכל ה׳ המה.

וכנגד פתוי השני שמרבה בעיניו על מצות עשה כי רבים הם, אמר ולא תעשו את כל המצות האלה. גם נתכון לומר שכל שאינו מאמין בדברי רבותינו בודאי שלא יעשה אחת מכל המצות, כי סדר המצות ואמתותה הוא אשר גבלו ראשונים, והמסרב לשמע להם אין בידו אפלו אחת מכל מצות ה׳. ולזה לא אמר ״ואם לא תעשו״ כסדר שאמר בפסוק שאחר זה, לצד שזה נמשך מ״אם לא תשמעו״.

ואם בחקתי וגו׳. צריך לדעת למה אמר ״ואם״ ולא סמך על ״ואם״ שאמר בתחלת הענין? עוד אמרו בחקתי שהיה צריך לומר ״ואם חקותי תמאסו״, כי על שלילתם לא תכון הבי״ת, כמאמר ״ואם את משפטי״ הסמוכה לה. עוד למה חזר פעם שניה לומר ״ואם״? עוד למה לא כלל הכתוב יחד חקים ומשפטים ויאמר ״ואם חקתי ומשפטי תמאס או תגעל״ וגו׳? עוד למה יחד הכתוב המאיסה לחקות וגעילת נפש למשפטים? עוד אחר שהזכיר מאיסה וגעילה מה צרך לומר ״לבלתי עשות״, ומה גם שכתב למעלה ״ולא תעשו את כל המצות״? והגם שפרשנו בו באחד מהדרכים שהוא המשך ממה שקדם אליו, עם כל זה יתחיב ישוב משמעות הכתוב. עוד מה הוא כונת אמרו ״להפרכם״ וגו׳?

אכן כונת הכתוב הוא כנגד פתוי יצר הרע המפתה לבטל מצות לא תעשה, ויתחכם להתחיל להרחיק מדעת אדם מצות שהם חקה בלא טעם באחד משני דרכים: או יאמר אליו כי לא יאמנו הדברים שיאמר אותם אלהי עולם, או יאמר לו יהיה שנאמין שאמרם – אין הדברים כפשטן, ולא יכון אל הנשמע מהם. וכשיטה אדם אזנו לדברי המסית, אז יוסיף לדבר אליו גם במצות שיש להם טעם במצות ה׳, ויהיה הנקל עברו פי ה׳ בכל שהוא מטעמים פגומים שיראה לו, כיון שנתרחק מהקדשה. ובעברה אשר היצר לא ימצא לה טעם, יחזר להוכיח מאותם העברות שכבר השרש זה האדם לעבר עליהם, ויאמר אליו: ״אמר נא לי מה רע וענש הגיעך על אשר עברת על כמה עברות שאסרה תורה?״ ולא יזכירהו סבת תחלת עברו עליהם שהיתה בטענה הנשמעת לו בהוראות היצר אליו, ויתאמץ עמו בעזר תאוה הגוברת עליו ויעבר פי ה׳. ואחר שעבר פי ה׳ פעם ושתים, הנה יבא עוד בטענה ההוגנת לו כי יותר יקל מעליו הענש אם יהיה מומר ויכפר בכל, שאז לא יענישהו למעלה אם יבא לכלל הענש אלא על עון אחד שהמיר והפר ברית שנשבע בהר סיני, מה שאין כן זולת זה יהיה נענש על כל פרט ופרט.

וכנגד הדרגות המסית בא הכתוב ואמר על ראשון ראשון, שהתחיל לפתות במצוות שהם חקה, ואם בחקתי שהם מצוות שאין בהם טעם, כמאמר חז״ל (במדבר רבה יט) שהשטן ואומות העולם אומרים: ״מה מצוה זו ומה טעם יש בה?״ לזה דקדק לומר בחקתי בי״ת הסבה, לומר כי לצד שהם חקות תמאסו אותן ותקבלו דברי היצר. ואמר ״ואם״ לומר שהיא הדרגה אחרת שהוא בטול גם מצוות לא תעשה, גם לומר שכל אחת כדאי לעצמו להביא ענש האמור בענין.

וכנגד פתוי שני של היצר אמר ואם את משפטי, שהם מצוות שיש בהם טעם, תגעל נפשכם . וטעם ששנה מהאמור בחקים לדרכנו יש טעם נכון, כי החקים העדר הטעם הוא אשר סבב המאיסה בהם, מה שאין כן משפטים ישרי טעם, סבתם היא לצד שנפשם חמדה עשות רע, לא לצד שאין טעם במצוה. לזה אמר ״תגעל נפשכם״, ולזה לא אמר גם כן ״במשפטי״ כמאמר ״בחקתי״.

עוד ירצה באמרו תגעל, על פי מאמר החסידים בהבחנת האדם את נפשו לדעת מה היא, אם עומדת בגדר טוב או נפש טמאה, כי יכר הדבר כפי תאות הנפש אשר תטה עשות, יעין דבריו בספר הישר לר״ת (שער ט׳). הוא מאמר ״תגעל נפשכם״, כי הנפש הרשעה תגעל קיום המצוות ותבחר עשות רע לצד חלאים שבה שהוא בחינת רע, כמאמר רז״ל (ברכות סא.) רשעים יצר הרע שופטן. והוא מה שגמר אומר לבלתי עשות את כל מצותי, כי הנפש הלזו תגעל כל ענפי הקדשה. ואמרו להפרכם כנגד פתוי האחרון של יצר הרע שאומר אליו הפר ברית והמר כבודך להקל הענש, ובא הכתוב ויעד ענש שלם בשוה גם לזה, ובטל טענת המסית בפרט זה, וכמאמר הנביא (יחזקאל כה:ח) ״הנה ככל הגוים בית יהודה״ וגו׳, והיתה התשובה לזה (יחזקאל כ:לג) ״אם לא בחמה שפוכה אמלוך עליכם״.

עוד יתבארו הכתובים על פי דבריהם זכרונם לברכה (זוהר ח״א ק.) ששלימות עבודת ה׳ הוא באמצעות שלשה דברים: מחשבה, דבור, מעשה. לזה כשכפל ה׳ התנאי אמר זכרון שלשתם: כנגד הדבור אמר ואם לא תשמעו כנגד עסק התורה שהוא ההגיון, וכנגד המעשה אמר ולא תעשו וגו׳, וכנגד המחשבה אמר ואם בחקתי תמאסו, ודבר זה ישנו במחשבה. ולצד שהמחשבה ישנה במוח ובלב, לזה אמר כנגד המוח ״תמאסו״, וכנגד הלב אמר ״תגעל נפשכם״, כי הנפש הוא בלב כידוע.

עוד אפשר שהכתוב ידבר כנגד הדרגות שיהיו בכללות עם בני ישראל, והם שלש כתות: האחד הם גדולי ישראל העומדים על התורה ועל העבודה, וכנגד כת זו אמר ואם לא תשמעו לי וגו׳, כי הכת הצדיקים צריכין לדקדק במצוות ה׳ ולקים כל התורה, ואם יזלזלו אפלו בענף קטן הרי זה מתחיב בנפשו, וכמאמרם זכרונם לברכה (יומא פו.) וזה לשונם: היכי דמי חלול ה׳? כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא ציצית ותפלין ובלא תורה. וכנגדם אמר הכתוב ואם לא תשמעו לי, פרוש, להשתדל בעסק התורה לשמה, ולא תעשו את כל המצוות כללותיהם ופרטותיהם ודקדוקיהם, שחסרון מעט יחשב לזדון גדול. ויש כת אחרת שאינם בני תורה אבל הם משכלים ויודעים הכרת הטוב והישר, כנגדם אמר ואם בחקתי תמאסו, כי לאלו יעניש הכתוב אפלו על בטול מצוות שאין בהם טעם ויחשב להם לזדונות, אבל על בטול הדקדוקים שנענשים עליהם גדולי ישראל לא ישיגם כמו כן הענש. ויש כת אחרת שהם הסכלים שבעם ישראל שלא תשיג ידיעתם להכריח קיום החקים שבתורה, וכנגדם אמר ואם את משפטי תגעל נפשכם, כי אלו לא יענשו ענש גדול האמור בענין אלא על בטול המשפטים שהם מסברים לשכל אנוש, אבל על החקים, ואין צריך לומר הדקדוקים שיענשו עליהם גדולי ישראל, נדונים בהם כשוגגים וכשוטים האנוסים שענשם קל עד מאד.

לבלתי עשות. כאן רשם ה׳ תנאי, שלא יביא כל הענש האמור אלא אם עודם מסכימים בדעתם ללכת בדרכי הרע ״לבלתי עשות״ וגו׳, אבל אם דעתם לחזר, או הגם שאין דעתם לחזר אלא שהאדון ברוך הוא יודע שיחזרו בתשובה, יאריך ה׳ אפו להם עד שובם אליו, ולא יביא עליהם את הרעה הכתובה.

להפרכם את בריתי. נתכון להתנות עוד שלא יביא כל הענש אלא לעובר להכעיס, כאמרו ״להפרכם את בריתי״, אבל לעובר לתיאבון לא יבא לכלל הענשים. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (תורת כהנים): ״ואם לא תשמעו״ וגו׳ – יש אדם שאינו לומד אבל עושה, תלמוד לומר ״ולא תעשו״, יש אדם שאינו לומד ולא עושה אבל אינו מואס באחרים, תלמוד לומר ״בחקתי תמאסו״ וגו׳, כל שאינו לומד אינו עושה, ומואס באחרים העושים, ושונא תלמידי חכמים דכתיב ״תגעל נפשכם״, ולבסוף אינו מניח אחרים לעשות דכתיב ״לבלתי עשות״, ולבסוף כופר בעקר דכתיב ״להפרכם״ וגו׳, עד כאן. הנה לדבריהם זכרונם לברכה לא יבא ענש האמור אלא עד שיגיעו לגדר האחרון שכופר בעקר. וטעם שלא אמר הכתוב גדר האחרון לבד, בא להודיע סבת הסבות שתסובב לאדם לבא למדה זו האחרונה, וממשמעות הדברים תשכיל כי בהכשל בראשונה יתגלגל וירד מטה מטה עד מדה האחרונה. ומעתה יובן מאמר הנביא (ירמיה ט:יב) ״על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי״ שהיא סבה הראשונה שממנה יצאו כל פרטים הרעים רחמנא לצלן.

אף אני וגו׳. פרוש, גם מדת הרחמים תסכים על הקללות עם מדת הדין.

והפקדתי וגו׳ השחפת וגו׳. בחר ה׳ במין קללות אלו כנגד מדתם של הרשעים, ולצד שעקר עונם היא מניעת עסק התורה מדד להם במדה עצמה, והנה התורה נמשלה לאש דכתיב (ירמיה כג:כט) ״הלא כה דברי כאש״.

ודע כי התורה תסגל שלש מעלות טובות בנפש אדם. האחת, מבאמצעות עסקה להיותה אש מצרפת הנפש ומטהרת אותה לבל תצטרך לרדת שאול לצרפה, ולזה אין אור של גיהנם שולט בהם (חגיגה כז.), כי אשה גדול מכח אש גיהנם ואין תחלואי הנפש שבהם שולט אור של גיהנם, ולזה גיהנם צועק בהרע ״אין לי חפץ בצדיקים״ וכו׳ (שמות רבה ז:ד) שהם מתישים כחה ומכבים אשה. והמעלה השניה שמאירה העינים, כי יש לך לדעת כי צריך אור גדול לעיני כל ישראל כדי שיוכלו ליהנות מזיו השכינה למעלה, והאדון באהבתו אותנו נתן לנו התורה שנקראת אור, דכתיב (משלי ו:כג) ״ותורה אור״, כדי שבאמצעותה יגדל כח אור עינינו, כי כפי גדל אור שבעינים כפי המושג בהביט אל האלהים, ולכל שלא האירו בתורה יקרא להם נביא ה׳ (ישעיהו מב:ז) ״והעורים הביטו לראות״. והמעלה השלישית כי דברי תורה משמחי לב, דכתיב (תהלים יט:ט) ״פקודי ה׳ ישרים משמחי לב״, וכתיב (תהלים צז:יא) ״ולישרי לב שמחה״. וכנגד שלש מעלות אלו אמר ה׳ ענש מכון לעוזבי ה׳, כנגד מה שמאנו לעסק בתורה שהיא אש הקדושה יפקיד ה׳ עליהם שחפת וקדחת, גם הזכיר בהלה שהוא הפך המושג מעסק התורה שהוא ישוב השכל והתכוננות הדעת, וכנגד מאור עינים אמר מכלות עינים, וכנגד שמחת הלב אמר ודאבון נפש, ואמר וזרעתם לריק כנגד הצלחת העולם הזה.

גם ירמוז להצלחת עולם העליון, על דרך אמרם זכרונם לברכה (עוקצין ג:יב) עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשר עולמות. ודבר ידוע הוא שכל הדרגות יעודי שכר הטוב לצדיקים יש כנגדם עונשי הרשעים, כאמרו (קהלת ז:יד) ״גם זה לעמת זה עשה האלהים״. וכשם שיש הדרגות השלש מאות ועשר יעודי הכשרים, כנגדם שלש מאות ועשר טנופי היסורין לעושי רשעה, ויקראו קרי ריק שעולה בהם שלש מאות ועשר, והוא מאמר וזרעתם לריק, במקום ״להנחיל אוהבי יש״ יהיה לבחינת הרע ריק, שהם כנגד מספר בקלפה. ואמר לשון זריעה כי יתיחס גם למפעלות לשון זה, על דרך אמרו (הושע י:יב) ״זרעו לכם לצדקה״ וגו׳. ואמרו ואכלהו איביכם כי הקלפות נהנים ממעשה הרשעים, ויודיע הכתוב שהקלפות הם אויבי איש.

ונתתי פני וגו׳, הם פני זעם. וטעם קריאת הדין פנים, לצד שתמיד עומדים לפני ה׳ כת המשמאילים שהם כת המשחיתים, לזה יקראו פני ה׳, ועליהם אמר ״ונתתי פני״. ובזה ״ונגפתם לפני אויביכם״ – הם האומות שהם ענפי כחות הקלפה. גם נתכון במאמר פני לומר שלא יסתיר פניו מהם כשימסרם ביד אויביהם, שאם כן הם חס ושלום מכלים את הכרם. והוא גלה רצונו יתברך בסוף הענין ״ואף גם זאת וגו׳ לא מאסתים לכלתם״ וגו׳ (ויקרא כו:מד). ואמר ״בכם״ למעט בית המקדש שלא תשלוט בו מדת הדין תחלה.

לא תשמעו לי. תלה הדבר בשמיעה שהיא התורה, כי הנמנע שיחזרו בתשובה זולת על ידי התורה.

שבע על חטאתיכם. פרוש, לשיעור חטאתם שהם שבע מדה כנגד מדה, ואלו הם שבע עבירות: א׳ – לא שמעו, ב׳ – לא עשו, ג׳ – בחקותי מאסו, ד׳ – משפטי השם געלו, ה׳ – מונעים אחרים בלתי עשות, ו׳ – הפרו ברית, ואחר שיסרם ה׳ ולא שמעו לו וסגרו שערי התשובה הרי ז׳, ולטעם זה אנו מישבים מאמרם זכרונם לברכה שאמרו (ראש השנה טז:) שלשה ספרים נפתחים בראש השנה וכו׳ בינונים תלויים וכו׳ עד יום הכפורים וכו׳ עד כאן, פרוש, לצד שתלה ה׳ להם לעשות תשובה ולא עשו הוכרע משקלם כרשעים.

ושברתי את גאון עזכם. אמרו זכרונם לברכה (תורת כהנים): זה בית המקדש שנקרא כן. והכונה בזה, כיון שלא חזרו בתשובה, זה יורה שחושבים בדעתם כי ה׳ חפץ בהם עדין, ממה שעודו שוכן בתוכם, ובזה מתחזקים. לזה אמר ״ושברתי״ וגו׳.

ותם לריק וגו׳. כאלו אמר ״ותם כחכם לריק״, פרוש, שכחם בשלימות יהיה לריק, ולצד שלפעמים לא ישלט המשחית אלא בחלק, כאן הודיע (ה׳) כי ישלטו בכל רחמנא לצלן:

ואם תלכו עמי קרי. לצד שמכות אלו הם מכות המרגישות ומכירות השגחה כי ה׳ מיסר אותם, וכשאין חוזרים בתשובה אין מענה אלא לומר קרי הוא זו.

שבע כחטאתיכם. הגם שלא הרשיעו בעברות חדשות, אף על פי כן, כיון שלא חזרו אחר היסורין, יחשב להם כעושים מחדש.

חית השדה. כשם שהם עשו מעשה בהמות שלא הרגישו להערת מלכם, תבא חית השדה ותעשה מעשיה בהם:

והלכתי וגו׳ בקרי. פרוש, שלא יביא עליהם יסורים מכונים על חטאתם כמו שעשה מקודם, שהיה מביא כחטאתם, על דרך אמרו (תהלים סב:יג) ״תשלם לאיש כמעשהו״, כי זה יעורר לב נרדם וישכילו להטיב מעשיו שכנגדם באה אליו הרעה. ואמר ה׳ כי אם ילכו עמו בקרי ולא ישכילו למעשה ה׳ אשר יעורר לבם בכוון יסורין כנגד עונותיהם, גם הוא ילך עמהם בקרי ויביא עליהם יסורין שאין להם דמיון למעשיהם הרעים, והם: חרב, ומצור, ודבר, וסגירה ביד אויב, ורעב שכולל שלש צרות, הרי שבע.

ואכלתם בשר בניכם וגו׳ תאכלו. טעם שכפל לומר ״תאכלו״ פעם שניה, לומר שאפלו אחר שכבר אכלו, לא יכמרו רחמיהם כדרך הרגיל להנחם אחר מעשה ויכמרו רחמיהם ויבכו ״הוי בני, הוי בתי״, אלא עוד יסכימו לאכול אם ימצאום מחדש.

או ירצה כי יקדימו לאכול הבנים, והטעם לצד שנותנים עיניהם לאכול גם הבנות, לזה יקדימו הבנים שיש בהם ספק שימאנו ויברחו בראות הבנות נאכלות, מה שאין לחוש כמו כן בבנות כי אין כח בהם כזכרים, והוא אמרו ואכלתם בשר בניכם, וטעם הקדמת הבנים ולא הבנות לא לצד שאין דעתכם לאכול הבנות, אלא תוסיפו גם כן לאכול בשר בנותיכם, ואתם מקדימין הבנים שיש לחוש לטעם מורגש.

או יאמר על זה הדרך, כי לצד שרחמי האב על הבנים יותר מהבנות (שבת סו:), לזה הם מתחכמין לאכול הבנים תחלה כדי שבזה יהיה נקל להם לאכול הבנות, וזה שעור הכתוב: ואכלתם בשר בניכם, וטעם הקדימה כדי שבשר בנותיכם תאכלו, פרוש לא יכאב לבבכם כפי מה שקדם ויהיה לכם כמאכל הרגיל:

וגעלה נפשי וגו׳. צריך לדעת למה הצרך לומר, כי פשיטא שתגעל נפשו, שהרי בזמן שהם צדיקים גמורים נתברכו שלא תגעל נפשו (ויקרא כו:יא), והדבר מובן שלא תהיה ברכה זו נוהגת בימי רשעם, ואם בא לומר הפכיות הברכות, היה לו לומר הפכיות כל השאר, אלא ודאי שלא אמר אלא הענשים שהם לבד העדר הברכות.

ונראה שנתכון לומר שאפלו בערך הצדיקים שיהיו בזמן ההוא תגעל נפשי מהם, בסוד (הושע ד:ה) ״וכשל גם נביא עמך״. גם נתכון שלא יתנבאו עוד בישראל נביאים, כי לא יופיע ה׳ שכינתו המתיחס לה בחינת נפש בהם. וקללה זו אין קללה למעלה ממנו, ולזה קבעה אחר כמה קללות. הא למדת שהיא גדולה ממה שלפניה, והיא שנתקימה בזמן הזה ולה כלו עינינו ודאבה מאד נפשנו, אוי נא לנו.

ונתתי את עריכם חרבה. פרוש, אפלו ישוב כשאר עירות לגוים לא תהיה, וזה עגמת נפש גדול. גם זה יגיד בר מנן כליון התקוה ״ציון מדבר היתה״ וגו׳ (ישעיהו סד:ט), כל זמן שישראל לא יטיבו דרכיהם.

והשמותי וגו׳. פרוש – השראת הטמאה ושימת שכונתה בבית המקדש, כי הקליפה תקרא שממון, וכבר הודיעו המקבלים כי שם הרגיעה שדה ורגל ס״מ דורכת על בית ה׳, אשר על זה יקרעו לבם ותערג נפש כל חי למול בעל הבירה.

ולא אריח וגו׳. פרוש, שלא יתרצה במעשיהם הטובים שגם להם יתיחס ריח ניחוח, וכמו כן אמר ירמיה (איכה ג:ח) ״שתם תפלתי״.

והשמתי אני. אמר ״אני״, פרוש, מדה זו ה׳ בכבודו יעשנה, והטעם כי היא מדה טובה, כמאמר רז״ל (תורת כהנים) שלא ימצאו אויבים נחת רוח.

ואתכם אזרה וגו׳. יתבאר הכתוב על דרך אמרם זכרונם לברכה במסכת כתובות (קיא.) שהשביע ה׳ את ישראל שלש שבועות, א׳ שלא יעלו בחומה, פרוש ביד חזקה, ואחד שלא ימרדו באומות העולם וכו׳ עד כאן, והוא מאמר ואתכם אזרה בגוים כאן רמז לשני דברים, אמרו אזרה שלא יעלו בחומה, בגוים שלא ימרדו בגוים, ואמרו והריקתי אחריכם חרב יתבאר על דרך שגמר שם וזה לשונו: אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, אם אתם מקימין השבועה – מוטב, ואם לאו אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה, עד כאן, והוא אמרו והריקתי אחריכם חרב שתהיה חרב מרוטה לפניכם, אם לא תקימו גזרת זרוי בגוים כנזכר יהיה בשרכם וגו׳. ואמרו עוד והיתה ארצכם וגו׳ חרבה, הוא נתינת טעם על הדבר למה יחפץ ה׳ בזרוי בגוים, כדי שתהיה ארץ שממה וערים חרבות, כדי שאז תרצה הארץ וגו׳, לזה צריך שתהיו אתם בארץ אויביכם, והוא אמרו ״ואתם״ וגו׳:

והנשארים בכם וגו׳. פרוש, אותם שישארו אחר כל זה ברשעם ולא חזרו בתשובה, כדרך שאמר למעלה ״ואם תלכו עמי קרי״ וגו׳, כמו כן אמר ״והנשארים בכם״, פרוש, בתכונה הראשונה, אוסיף בהביא להם מרך וגו׳ ונפלו וגו׳, והנשארים וגו׳ פרוש: שלא חזרו וכו׳ אחר כל זה ימקו וגו׳. וממוצא דבר אתה יודע שהגם שתבא להם כליון אחר כליון לא תכלה האמה, כמאמרו לבסוף ״לא מאסתים לכלותם״.

והתודו את עונם וגו׳. ראשונים לא האירו עינינו בכתובים הללו, כי כלן רחוקים משמוע. אחד – למה חיבם הכתוב להתודות עון אבותם, הלא בהתודות עונם אין אני קורא עליהם אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם (ברכות ז.). ב׳ – אמרו ״אף אני אלך עמם״ וגו׳ מה ענין ענש זה אחר הודוי. ג׳ – אמרו ״והבאתי אותם״ וגו׳ ענש זה כבר אמור למעלה. ד׳ – אמרו או אז יכנע ספק זה למה. ורמב״ן ז״ל פרש שהספק הוא על הגאלה, או תבא על ידי כניעה או עד שיקבלו ענשם, והוא פרוש דחוק. וכמו כן מה שפרש אדונינו רש״י ז״ל הוא דחוק לעין רואה ולב משכיל.

ונראה לפרש הכתובים על זה הדרך, כי לצד שטעות מתמידי העבירות תבא להם מעין טועה, בראותם מה שלפניהם התעיבו עול שנה אחר שנה ודרכם צלחה ושלותם רב לאין חקר, אף כי חטאתם כבדה מזה לא יפחד עשות רשע וימאן לקחת מוסר, כי יגדל בטחון הראות מהודעת המוכיח מיעודי התורה. ודבר זה כלה אמונת עם בני ישראל בענש הרשע ושכר הצדק. וכמו כן הנה עם בני ישראל לא הביא ה׳ עליהם מוסר עד אשר עונות ראשונים גברו ועלו למעלה ראש ושלותם וטובתם רבה ועצמה כמובן מדברי נביאים, ולזה כשפעל ה׳ ועשה בהם נקמת עונותם לא האמינו כי על פעל הרע שלם להם, ויוכיחו מהראשונים. לזה אמר ה׳ בעת שובם ויבואו להתודות – צריכין להתודות גם כן כי אבותיהם חטאו.

והוא אמרו ״והתודו עונם וגו׳ ואת עון אבותם״, כדי להסיר טעות שהיו בו, שאין זה מעשה רעה ממה שעשאוהו ראשונים ולא נענשו, ויאמרו בפיהם: ״אבותינו חטאו והרשיעו ואנחנו עונותיהם סבלנו״ לצד שאחזו מעשה אבותיהם בידיהם. ואמרו ואף אשר וגו׳, פרוש כי מחשבת טעות זה שהענשים היו באים בקרי, יחשבהו ה׳ עון שצריך ודוי עליו כשאר עברות.

ואמרו אף אני וגו׳. פרוש, גם זה יאמרו בכלל הודוי כי צדיק ה׳ על כל הבא עליהם, וכן ראוי למשפט צדק לילך עמם בקרי ולא יעול האל משפט.

ואמרו והבאתי אתם וגו׳. פרוש, גם זה יאמרו בכלל הודוי. והנה ממה שמצריכם ה׳ להתודות עליו אתה יודע שהם היו מרשיעים בפרט זה, והרשע הוא כי יאמרו: למה ה׳ יוציאם מארצם ויגלם בין האמות? אם לפרעון עונם – ייסרם תוך ארצותם ולא יגלם בין האמות, כי אדרבה זה יסובב הפך תקון המבקש, שאם המבקש הוא להיטיב מעשיהם, והנה כשיזרה אותם בארצות יגמרו לעשות רע ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, וזה יחזק מחשבת קרי. לזה כשאמר ה׳ ״והתודו״ זכר שיאמרו גם כן בודוים כי צדיק ה׳ במה שהלך עמהם קרי, ולאותו הטעם ולאותו המבחן הביאם בארץ אויביהם כדרך מעשה המקרה בלא כון אל הצריך.

ואמרו או אז. פרוש, שיתלו טעם הבאתם בארץ אויביהם לצד הליכה, או לטעם כדי שיכנע לבבם הערל, לזה הביאם בארץ אויביהם מה שלא היה נכנע באפן אחר זולת זה, שבזה יהיה להם הרוחה נכונה, שעל ידי הכנעה לבד ירצו את עונם ולא יצטרכו למרוק אחר, על דרך אמרו (מלכים א כא:כט) ״הראית כי נכנע אחאב״, ואמרו זכרונם לברכה (ברכות ז.) טובה מרדות אחת בלבו של אדם ממאה מלקיות, והוא אמרו ״אז יכנע וגו׳ ואז ירצו את עונם״:

ואמרו וזכרתי וגו׳. פרוש, כי הודוי יועיל להקל מעליהם הגזרות הרעות, אבל להשיבם לכנם צריך זכות אבות, והוא אמרו ״וזכרתי״.

עוד ירצה לומר שזה תוספת טעם לגלות בארץ אויביהם, כי על ידי כן יעלה זכרון ברית אבות ויזכור אותם לרחמים, מה שלא היה כן זולת זה. גם תהיה להם זכירת הרחמים כשישתתף עמהם זכרון הארץ, וזולת גלותם בארץ העמים אין צרך לזכרון הארץ לזכרה עמה, והוא אמרו וזכרתי וגו׳ והארץ אזכר. והוסיף עוד לומר והארץ תעזב מהם, טעם אחר לגלות, כי בזה גם כן תרץ הארץ שבתותיה מה שלא היה כן בלא גלות.

בריתי יעקוב ואף את וגו׳. פרוש, אם תספיק זכות יעקב מה טוב, ואם לאו אוסיף מה שלמעלה ממנה שהיא ברית יצחק, ואם לא תספיק אצרף מה שלפניו ברית אברהם:

והארץ תעזב וגו׳ יען וביען וגו׳. אמרו ״יען וביען״ על דרך אמרו (ירמיה ט:יב) ״על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי״, ואמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא פה:) דבר זה נשאלה וכו׳ עד שבא הקדוש ברוך הוא ופרשה: ״ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי״. פרוש, השאלה היא שאם ישראל חטאו, ארץ מה חטאה שאבדה? שהיה לו לבעל הדין ליפרע מהם ולא תחרב הארץ, וחורבתה היא ביציאת בניה מתוכה ויבואו בה ערל וטמא שהוא אבדן הארץ. ״ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי״, הרי שיציאת ישראל מארץ ישראל היא לסבת מניעת התורה, כי לצד שאין תורה אין חשק לארץ בישיבתם בה. ומצינו עוד שאמר הכתוב למעלה מזה ״אז תרצה וגו׳ ותרץ את שבתותיה״, הרי כי לסבת עון השמטה תאבד הארץ מהם. מעתה הם שני טעמים ליציאת ישראל מארץ הקדושה.

לזה אמר ״יען וביען״, וחזר ופרש מה הם השתי סבות ואמר: במשפטי מאסו – הם השמטות, וחקתי געלה נפשם – היא עסק התורה, כמו שאמר בתחלת הפרשה ״אם בחקתי״ ופרשוה על עסק התורה. וממוצא דבר אתה יודע כי צריכין שתי הסבות, שאם היו עוסקים בתורה היו מתיסרים באפן אחר ותתרצה הארץ בבטול השמטה לצד תועלת התורה הנשמעת בה. ואם היו מקימין מצות השמטה הגם שלא היו עוסקין בתורה היה ה׳ מיסרם באפן אחר ולא היו גולין. ובהצטרף שניהם יצא הדין להביא אותם בארץ אויביהם שאמר בתחלת הענין.

ואף גם זאת בהיותם וגו׳. צריך לדעת איך יצדק ״ואף גם זאת״ שהוא ענין הטבה עם מה שקדם לו בענין היסורין והצרות. ואולי שחוזר לתחלת הענין שהזכיר עונותם והליכתם במקרה עם ה׳, אף על פי כן לא מאסתים וכו׳.

עוד יתבאר על דרך מה שפרשתי במה שקדם, כי ה׳ נותן טעם להקפדת כל חכם לב למה יגלה ישראל מארצו ולא שם לו שם בארץ עצמה משפט תט אשורם מני ארח. עוד הוסיף לומר אף גם טעם זה, והוא באמצעות הבאתם בארץ אויביהם ותעזב הארץ מהם לא מאסתים וגו׳ לכלותם, על דרך אמרם זכרונם לברכה (מדרש תהלים עט) כי ה׳ השליך חמתו על עצים ועל אבנים למלט עם בני ישראל, כ״מזמור לאסף באו גוים וגו׳ שמו את ירושלים לעיים״ וגו׳, שהיה מזמר על הדבר. גם יסובב רחמיו ותכבש מדת הדין בראות עם עליון בני מלכים שפלים ביד אויביהם, וזה יסובב שפלם שלא תכלה אותם מדת הדין, והוא אמרו ואף גם זאת סבה להבאתם בארץ אויביהם שבהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים וגו׳ לכלותם, ולצד זה בחרתי בענש כזה.

להפר בריתי אתם. ברית זו היא שלא יחליפם באומה אחרת שקים ה׳ כן במאמרו ליוצאי מצרים, והוא מה שגמר אומר כי אני ה׳ אלהיהם – פרוש, זאת אות הברית, אלהיהם ולא אלהים לאומה אחרת, גם מאמרו בשעת מתן תורה שיהיו עם סגלה מכל העמים וממלכת כהנים, ומאמר ה׳ הוא במקום ברית.

עוד נראה שכונת הכתוב היא על זה הדרך: לא מאסתים וגו׳ לכלותם, והטעם הוא לצד בריתי אתם, וחזר ופרש מה הוא הברית – כי אני ה׳ אלהיהם, זה הוא הברית שהופר אם אכלה אותם, כי אין מקים ברית ה׳ שיהיה להם לאלוה אשר נתחיבו הם לקימו. גם ירצה על התורה שנקראת ברית, שאם אין ישראל, התורה שנתן ה׳ להם והיא אתם עמם הופרה.

ואמרו וזכרתי להם ברית וגו׳. רבותינו זכרונם לברכה אמרו (תורת כהנים) וזה לשונם: מנין שברית כרותה לשבטים? דכתיב ״וזכרתי וגו׳ ברית וגו׳ אשר הוצאתי״ וגו׳. ואפשר לומר שנתכון על דרך אמרו (ירמיה ב:ב) ״זכרתי לך חסד נעוריך אהבת״ וגו׳, וכמו כן אמר כאן ״וזכרתי״ וגו׳ – פרוש שיזכר ה׳ לדור האחרון זכות דור ראשון שנכנס בברית עם ה׳ באהבה רבה. ופרש מי הם הראשונים בעלי ברית ואמר אותם שהוצאתי אותם וגו׳ ונתקדש באמצעותם אלהים חיים.

חסלת פרשת בחוקתי, סליק ספר ויקרא