ויקרא כו, כב

והשלחתי. לשון גרוי:

ושכלה אתכם. אין לי אלא חיה משכלת שדרכה בכך, בהמה שאין דרכה בכך מנין, תלמוד לומר (דברים לב כד) ושן בהמות אשלח בם, הרי שתים ומנין שתהא ממיתה בנשיכתה, תלמוד לומר (שם) עם חמת זחלי עפר. מה אלו נושכין וממיתין, אף אלו נושכין וממיתין. כבר היו שנים בארץ ישראל חמור נושך וממית, ערוד נושך וממית:

ושכלה אתכם. אלו הקטנים:

והכריתה את בהמתכם. מבחוץ:

והמעיטה אתכם. מבפנים:

ונשמו דרכיכם. שבילים גדולים ושבילים קטנים, הרי שבע פרעניות, שן בהמה, ושן חיה, חמת זחלי עפר, ושכלה, והכריתה, והמעיטה, ונשמו:

וֶאֶגָרֵי בְכוֹן יָת חֵוַת בָּרָא וּתְתַכֵּל יָתְכוֹן וּתְשֵׁיצֵי יָת בְּעִירְכוֹן וְתַזְעֵר יָתְכוֹן וִיצַדְיָן אוֹרְחָתְכוֹן

וְאַגְרֵי בְּכוֹן רְשׁוּת חֵיוַת בָּרָא וְתִתְכַּל יַתְכוֹן וּתְשֵׁיצֵי יַת בְּעִירֵיכוֹן מִבָּרָא וְתַזְעֵיר יַתְכוֹן מִלְגֵיו וְיִצְדַיַן אוֹרְחַתְכוֹן

והשלחתי בכם. מגזר׳ הנני משליח בך:

ושכלה אתכם. בהריגת קטנים:

והמעיטה אתכם. בהריגת הגדולים:

ונשמו דרכיכם. כי אין דרך בטוח מפחד החיות שאינם ברשות אדם כאשר פירשתי:

והשלחתי בכם וגו', כנגד והשבתי חיה רעה ומרובה מדת טובה ממדת פורעניות שהרי במכה לא כתוב חיה רעה.

ושכלה אתכם כנגד ורדפתם את אויבכם בשכבר הייתם רודפים עכשיו תהיו פוסקים מרדוף שתהיו משוכלים.

והכריתה את בהמתכם כנגד מן הארץ שהיא ברכה לעצמה. שכן פירושו והשבתי מכם חיה רעה, וכמו כן אשבית אותה מן הארץ, שהיא מקום דירת בהמה.

והמעיטה אתכם כנגד והרביתי אתכם.

ונשמו דרכיכם כנגד ונתתי שלום בארץ הרי שבע פורעניות כמו שפירש רש״י.

והשלחת בכם את חית השדה. מקום: והשבתי חיה רעה מן הארץ:

חית השדה. כשם שהם עשו מעשה בהמות שלא הרגישו להערת מלכם, תבא חית השדה ותעשה מעשיה בהם:

ושכלה אתכם. היינו הפלת העובר מחמת פחד כדאיתא פ׳ החובל. ונכלל בזה הקללה שני אופנים. א׳ הפלת אותו העובר. ב׳ שתהא האשה משכלת תמיד גם בלי ראות חיה אלא ע״י חולי ברחמה תפיל תמיד:

והכריתה את בהמתכם. גם בכלל כרת יש שני פורעניות. א׳ כרת מחיים. ב׳ כרת מזרע. היינו אפילו בהמה שלא תמות תפסק מלדת מחמת פחד שהרגישה אז:

והמעיטה אתכם. גם בזה נכלל שני דברים. הריגת קטנים. וחולי לגדולים מחמת פחד שלא יולידו עוד:

ונשמו דרכיכם. הרי שבע:

א דאין שייך לשון שליחות אלא בבר דעת:

ב וכאן כתיב גם כן והשלחתי בכם וגו' לגזירה שוה:

ג רש"י מביא זה שאל תקשה ליה ותתמה היאך מצינו שבהמה ממיתה בנשיכתה והביא מעשה דכבר היו כו':

ד רוצה לומר כשמתים בניו של אדם כשהם קטנים נקרא משכל כמו שמצינו ברבקה שאמרה למה אשכל גם שניכם יום אחד ובאותו זמן היו קטנים, [וצריך עיון]. עיין פרשת תולדות:

ה והא דשינה רש"י הלשון ונקט מבפנים גבי בני אדם. יש לומר דקשה ליה למה לא כתיב והכריתה בהמתכם ואתכם אלא משום דבהמה שהיתה מבחוץ בשדה יכריתו אותם מכל וכל, אבל האדם שהוא בפנים בתוך העיר משום הכי לא יכרית כולם אלא ימעיט אותם: