ויקרא כו, מג

יען וביען. גמול ובגמול אשר במשפטי מאסו:

וְאַרְעָא תִתְרְטֵשׁ מִנְהוֹן וְתַרְעֵי יָת שְׁמִיטָהָא בְּדִצְדִיאַת מִנְהוֹן וְאִנוּן יִרְעוּן יָת חוֹבֵיהוֹן לְוָטִין חֳלַף בִּרְכָן אַיְתִי עֲלֵיהוֹן בְּדִיל דִבְדִינַי קָצוּ וְיָת קְיָמַי רְחֵקַת נַפְשְׁהוֹן

וְאַרְעָא תִּתְרְטֵישׁ וְתִשְׁתְּבֵיק מִנְהוֹן וְתַרְעֵי יַת שׁוֹבֵי שְׁמִיטָהָא כָּל יוֹמִין דְהִיא צַדְיָא מִנְכוֹן וְהִינוּן יַרְעוּן יַת חוֹבֵיהוֹן לְוָוטִין חֲלַף בִּירְכָן יִמְטוּן עֲלֵיהוֹן מֵיכְלָא כָּל קֳבֵיל מֵיכְלָא הוּא מְטוּל דְהִינוּן בְּסִידְרֵי דִינַי קָצוּ וְיַת קְיָימֵי אוֹרַיְיתִי רְחִיקַת נַפְשֵׁיהוֹן

וְאַרְעָא תִשְׁבוֹק מִנְּהוֹן וְתַרְעֵי יַת שַׁבֵּי שְׁמִיטָהָא כָּל יוֹמִין דַּהֲוַת צָדּוּ מִנְּהוֹן וְאִנוּן יִמְרְקוּן יַת חוֹבֵיהוֹן מְכֵלָא חֲלַף מְכֵלָא וְסִדְרִין חֲלַף סִדְרִין יַת סְדַר דִּינַי מְאָסוּ:

ופירוש והארץ תעזב מהם כי גם אחרי הזכירה תעזב מהם רמז כי אחרי פקידת כורש נעזבה מהם ורצתה השמיטות עד אחרי תשע עשרה שנה שנבנה הבית וקדשו העיר בשתי תודות (נחמיה יב לא) וחזרה קדושת הארץ וכרתו אמנה (שם י א) ואמרו (שם י לב) ונטש את השנה השביעית ומשא כל יד כל הקורות אותם רמוזות בפרשה הזאת:

והארץ תעזב מהם. טעמו אזכור גם הארץ שפרעה את השבתות ונעזבה מהם וגם אזכור שהם הרצו את עונם:

יען וביען. האחד כנגד משפטי מאסו והשני ובחקותי געלה נפשם והבי״ת נוסף כבי״ת בראשונה:

והארץ תעזב - בחשבון ביטול שבועות שיתרצה ויכופר עונם. ואז - וזכרתי וגו'.

ותרץ - מן רצה כמו ויבן מן בנה. יען וביען במשפטי מאסו ואת חוקותי געלה נפשם. יען - במשפטי מאסו. וביען - את חקתי געלה נפשם.

והארץ תעזב מהם. בחרבנו:

והארץ תעזב מהם זי"ן עקומה ששבעה שנים נתקיים בא"י גפרית ומלח. מתחלת התוכחה עד געלה נפשם ש"ץ תיבות כנגד ש"ץ שנים שחטאו עשרה שבטים ובכולן לא הוזכר בהם השם לפי שאמרו אין להם חלק באלהי ישראל ולכך כתיב בדברי הימים ושבועתו ליצחק ובתהלים כתיב לישחק שנשבע הקב"ה כל זמן שלא יחטאו בניו יותר מש"ץ שנים שלא יגלם. בפרשת ערכין יש נ' שקלים ול' שקלים וכ' שקלים וי' שקלים וה' שקלים וג' שקלים וט"ו וי' שקלים בין זכר לנקבה שהוא סך הכל קמ"ג שקלים לכפר על מ"ה קללות שבת"כ וצ"ח שבמשנה תורה שהם בין הכל קמ"ג ולכך סמך ערכין לקללות:

ותרץ את שבתתיה, והם ירצו את עונם כנגד מ״ט שנים שביובל שבטלו בהן שמיטים כנגדם לקו מ״ט פרעניות הכתובים כאן בענין. והם ירצו את עונם יתפייסו מן העונש הבא עליהם ויודו ויאמרו כל זאת באתנו יען במשפטי מאסו וביען את חקותי געלה נפשם. ד״א והם ישלימו את עונש עונם. דוגמא אם יקרך עון בדבר הזה, דגבי בעלת אוב.

והם ירצו את עונם שיאמרו ויודו שיען וביען שחקותי מאסו, באה להם הצרה הזאת; והכי קאמר באחד מאלו שני דרכים יגאלו, או בכך, שאז יכנע לבבם הערל ויחזרו בתשובה ואגאלם, או בדרך אחרת, שאף גם זאת שלא יחזרו בתשובה, לא מאסתים ולא געלתים לכלות, שאם הם עושים שלא כהוגן, אני לא אאבד את אמונתי, שאני ה' אלהיהם וגאלם ברחמי, שאני הוצאתי אותם [מארץ מצרים] לעיני הגוים, ויודעים שלקחתים לי לעם, ואם לא אגאלם יתחלל שמי, וכן הוא אומר: לא למענכם אני עשה בית ישראל כי אם לשם קדשי אשר חלתם, שהיכולת בידי להציל את עמי:

והארץ תעזב וגו׳ יען וביען וגו׳. אמרו ״יען וביען״ על דרך אמרו (ירמיה ט:יב) ״על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי״, ואמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא פה:) דבר זה נשאלה וכו׳ עד שבא הקדוש ברוך הוא ופרשה: ״ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי״. פרוש, השאלה היא שאם ישראל חטאו, ארץ מה חטאה שאבדה? שהיה לו לבעל הדין ליפרע מהם ולא תחרב הארץ, וחורבתה היא ביציאת בניה מתוכה ויבואו בה ערל וטמא שהוא אבדן הארץ. ״ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי״, הרי שיציאת ישראל מארץ ישראל היא לסבת מניעת התורה, כי לצד שאין תורה אין חשק לארץ בישיבתם בה. ומצינו עוד שאמר הכתוב למעלה מזה ״אז תרצה וגו׳ ותרץ את שבתותיה״, הרי כי לסבת עון השמטה תאבד הארץ מהם. מעתה הם שני טעמים ליציאת ישראל מארץ הקדושה.

לזה אמר ״יען וביען״, וחזר ופרש מה הם השתי סבות ואמר: במשפטי מאסו – הם השמטות, וחקתי געלה נפשם – היא עסק התורה, כמו שאמר בתחלת הפרשה ״אם בחקתי״ ופרשוה על עסק התורה. וממוצא דבר אתה יודע כי צריכין שתי הסבות, שאם היו עוסקים בתורה היו מתיסרים באפן אחר ותתרצה הארץ בבטול השמטה לצד תועלת התורה הנשמעת בה. ואם היו מקימין מצות השמטה הגם שלא היו עוסקין בתורה היה ה׳ מיסרם באפן אחר ולא היו גולין. ובהצטרף שניהם יצא הדין להביא אותם בארץ אויביהם שאמר בתחלת הענין.

והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה. כי מתחילה היתה תובעת עלבונה וביטול שמיטותיה ואחר שנעשה דין בחוטאים אז הארץ תעזב מהם ולא תהיה קובלת עוד על ביטול שבתותיה, ותרץ היינו תהיה מרוצה בדבר.

והארץ תעזב מהם וגו׳. דאע״ג שתהי׳ זכירה לטובה בהיותם בגולה מכ״מ א״א שישובו לא״י מיד. מטעם שמבואר בסמוך. ואדרבה תועיל הזכירה להוסיף עזיבת א״י והשממון בה. כדי שתרץ את שבתתיה. ויוכלו לשוב בעתה. והוי עזיבה זו השגחה לטובה וכמש״כ בס׳ שמות ו׳ א׳ שהודיע הקב״ה למשה בשעת יציאת מצרים דמה שהורע לישראל בתחלת המחשבה לגאולה. הוא עצם מחשבת הגאולה. כך הי׳ עזיבת הארץ ביותר מחשבה לגאולה וברית הארץ לישובה:

והם ירצו את עונם. בין כה וכה יתודו וישובו למעשה המצות שבין אדם לשמים:

יען וביען וגו׳. נותן טעם על מה שא״א שישובו מיד בעת הזכירה אחר הודוי הראשון. והרי גם בשעת י״מ הי׳ מתחלה הרצון שתהיה הגאולה מיד בלי גזרת התבן אלא שהי׳ סיבה שנשתנה הרצון כמבואר שם שעפ״י סרבנות משה לא הלכו הזקנים ולא הי׳ להם זכות מס״נ יע״ש. אבל מדוע לא יוכל להיות עתה גאולה זו מיד שישובו ויתודו. ע״כ מבאר המקרא כאן על מה א״א שתהיה הגאולה מיד. משום שמשפטי מאסו. אפי׳ המצות שיש בהם טעם מכ״מ החליפו הנהגותיהם כבר ואין יכולים לשוב בלי ידיעת ת״ת שהרי אפי׳ משפטים שיש בהם טעם מכ״מ יש בהם פרטים בלי טעם כידוע:

ואת חקתי געלה נפשם. חקות התלמוד ותורה שבע״פ הפליטה נפשם ויצא מלבם. וא״כ אין להם זכות מעשה המצות שרוצים לשוב ולעשות. וזהו דבר הושע הנביא ח׳ לי יזעקו אלהי ידענוך ישראל זנח ישראל טוב אויב ירדפו. ופי׳ באיכה רבה ובירו׳ מס׳ ר״ה ע״ז המקרא אין טוב אלא תורה. ופי׳ הכתוב שישראל צועקים להקב״ה אלהי ידענוך. הלא אנו אוהבים אותך ורוצים לעבדך. ורחמנא לבא בעי. ועל מה אתה מרחיקנו. השיב הנביא בשם ה׳ זנח ישראל טוב. זו התורה. אויב ירדפו. ידיעת ה׳ בלי תורה אינו כלום. וע״ע מש״כ בהר״ד ס״פ שלח בפי׳ נבואה זו. והיינו דבר הכתוב כאן. שמש״ה הי׳ ההכרח שתרץ הארץ שבתותיה בשלמות ואח״כ חש הקב״ה לגאלם משום שלא הי׳ להם כח התורה. ובבוא העת חש הקב״ה לגאלם כדי שישובו לתורה כמבואר בשירת האזינו עה״פ וחש עתידות למו וגו׳:

ל כי פירוש יען בכל מקום הוא גמול, והוסיף מלת אשר כי בזולת התוספות לא תתקשר מלת יען וביען עם במשפטי מאסו והוה כאלו אמר יען אשר במשפטי מאסו וביען אשר חקותי געלה נפשם, רא"ם: