ויקרא כו, יא

ונתתי משכני. זה בית המקדש:

ולא תגעל נפשי. אין רוחי קצה בכם כל געילה לשון פליטת דבר הבלוע בדבר אחר, כמו (שמואל ב' א כא) כי שם נגעל מגן גבורים, לא קבל המשיחה שמושחין מגן של עור בחלב מבשל, כדי להחליק מעליו מכת חץ או חנית, שלא יקוב העור:

וְאֶתֵּן מַשְׁכְּנִי בֵּינֵיכוֹן וְלָא יְרַחֵק מֵימְרִי יָתְכוֹן

וְאֶתֵּן שְׁכִינַת יְקָרִי בֵּינֵיכוֹן וְלָא יְרַחֵק מֵימְרִי יַתְכוֹן

ונתתי משכני בתוככם זה בית המקדש "ולא תגעל נפשי אתכם" אין רוחי קצה בכם כל געילה לשון פליטת דבר הבלוע בדבר כגון כי שם נגעל מגן גבורים (א כא) לא קבל המשיחה שמושחין מגן של עור מבושל כדי להחליק מעליו מכות חץ או חנית שלא יקוב העור לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ו:י״א) ולא ידעתי מה הטעם בזה שיאמר הקב"ה כי בשמרנו כל המצות ועשותנו רצונו לא ימאס אותנו בגעול נפשו וכן בעברנו על בריתו ועשותנו נאצות גדולות אמר (ויקרא כ״ו:מ״ד) לא מאסתים ולא געלתים ואמר הנביא בשעת הקללה (ירמיהו יד יט) המאוס מאסת את יהודה אם בציון געלה נפשך אבל הענין סוד מסתרי התורה אמר שיתן משכנו בתוכנו והנפש אשר ממנה יבא המשכן לא תגעל אותנו ככלי שמגעילין אותו ברותחין אבל בכל עת יהיו בגדינו לבנים וחדשים כי הגעילה פליטה כדברי רש"י מלשון שורו עבר ולא יגעיל תפלט פרתו ולא תשכל (איוב כא י) ואמר "נפשי" כדרך נשבע ה' אלהים בנפשו (עמוס ו ח) והנביא אמר בתמיה אם בציון עצמה געלה נפשך שהיא עיר ואם בישראל והשלכת אותה מלפניך להיות כל בניה לבושים בגדים צואים נגאלים והנה הברכות האלה כפי פשוטן עם היותן רבות כלליות בענין המטר השובע והשלום ופריה ורביה אינן כמו הברכות שברך כבר בקצרה (שמות כג כה) וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך כי שם יבטיח במאכל ובמשתה ושיהיה לברכה עד שלא יארע שום חולי בגופינו ועל כן יהיו כלי הזרע שלמים ובריאים ונוליד כהוגן ונחיה ימים מלאים כמו שאמר (שם פסוק כו) לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא וכן אמר תחילה (שם טו כו) כי אני ה' רופאך והטעם בזה כי הברכות ההם אע"פ שהם נסים הם מן הנסים הנסתרים שכל התורה מלאה מהם כאשר פירשתי (בראשית יז א) והם אפילו ליחיד העובד כי כאשר יהיה האיש החסיד שומר כל מצות ה' אלהיו ישמרהו האל מן החולי והעקרות והשכול וימלא ימיו בטובה אבל אלו הברכות שבפרשה הזאת הן כלליות בעם והן בהיות כל עמנו כלם צדיקים ולכך יזכיר תמיד בכאן הארץ ונתנה הארץ לבטח בארצכם שלום בארץ מן הארץ לא תעבור בארצכם וכבר בארנו כי כל אלה הברכות כולם נסים אין בטבע שיבאו הגשמים ויהיה השלום לנו מן האויבים ויבא מורך בלבם לנוס מאה מפני חמשה בעשותנו החוקים והמצות ולא שיהיה הכל היפך מפני זרענו השנה השביעית ואף על פי שהם נסים נסתרים שעולם כמנהגו נוהג עמהם אבל הם מתפרסמים מצד היותם תמיד לעולם בכל הארץ כי אם הצדיק האחד יחיה ויסיר ה' מחלה מקרבו וימלא ימיו יקרה גם זה בקצת רשעים אבל שתהיה ארץ אחת כולה ועם אחד תמיד ברדת הגשם בעתו ושובע ושלוה ושלום ובריאות וגבורה ושברון האויבים בענין שאין כמוהו בכל העולם יוודע לכל כי מאת ה' היתה זאת ועל כן אמר (דברים כח י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך והיפך זה יהיה בקללות בעונשי הארץ שאמר (ויקרא כ״ו:י״ט) ונתתי את שמיכם כברזל ועונשי החולי כמו שאמר (דברים כח נט) וחלאים רעים ונאמנים שיקולל המאכל ויחליא ויתפרסם הנס בהיותו תמיד קיים בכולם על כן כתוב (שם כט כא) ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם והנכרי אשר יבא מארץ רחוקה וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה שלא יתמהו באיש ההוא אשר רבצה בו כל האלה (שם פסוק יט) כי כן יהיה פעמים רבים כמנהגו של עולם בכל האומות שיבאו מקרים רעים באיש אחד רק בארץ ההיא יתמהו וישאלו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת (שם פסוק כג) כי כולם יראו וידעו כי יד ה' עשתה זאת ויאמרו (שם פסוק כד) על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבותם והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים לא יתנהג ענינם בטבע כלל לא בגופם ולא בארצם לא בכללם ולא ביחיד מהם כי יברך השם לחמם ומימם ויסיר מחלה מקרבם עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל כמו שאמר (שמות טו כו) כי אני ה' רופאך וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה גם כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים כענין חזקיהו בחלותו (מ"ב כ ב ג) ואמר הכתוב (דהי"ב טז יב) גם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים ואילו היה דבר הרופאים נהוג בהם מה טעם שיזכיר הרופאים אין האשם רק בעבור שלא דרש השם אבל הוא כאשר יאמר אדם לא אכל פלוני מצה בחג המצות כי אם חמץ אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם אחר שהבטיח (שמות כג כה) וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו וכך אמרו (ברכות סד) כל עשרין ותרתין שנין דמלך רבה רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא קרא והמשל להם (במדב"ר ט יג) תרעא דלא פתיח למצותא פתיח לאסיא והוא מאמרם (ברכות ס) שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו שאילו לא היה דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה' אבל הם נהגו ברפואות והשם הניחם למקרי הטבעים וזו היא כונתם באמרם (שם) ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו לא מפני חשש שמא ימות בידו אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא ולא בעבור שיאמר כי השם לבדו הוא רופא כל בשר שכבר נהגו ועל כן האנשים הנצים שהכו זה את זה באבן או באגרוף (שמות כא יח) יש על המכה תשלומי הרפואה כי התורה לא תסמוך דיניה על הנסים כאשר אמרה (דברים טו יא) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ מדעתו שכן יהיה אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים:

ונתתי משכני. ולא תפחדו שתבואו לעולם לידי חסרון כי כבודי דר עמכם ואיננו כבן אדם שתגעל נפשו לשבת כלי במקום אחד והנה אני אהיה לכם לאלהים ואתם עמי כי על כן הוצאתי אתכם מארץ מצרים ועוד כי בלכתכם אל ארץ אויביכם והמקדש איננו עמכ׳ יתהלך כבודי בתוככם:

ונתתי משכני בתוככם. תשרה שכינתי בתוככם בכל מקום שתהיו כמו שיעד קודם העגל באמרו בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך:

ולא תגעל נפשי אתכם. לעולם כאמרו לא יוסיף להגלותך וכאמרו כן נשבעתי מקצף עליך ומגער בך:

ונתתי משכני מנין שנים של משכנ"י עמד בית שני וסמיך ליה ואכלתם ישן שבזכות בית המקדש בא השובע:

ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם. געילה לשון פליטה, וכן (שמאל ב א) כי שם נגעל מגן גבורים, לא קבל המשיחה שמושחין את העור בשמן. ומזה הענין לא מאסתים ולא געלתים, לא פלטתי אותם, כלומר לא רחקתי אותם, וכן תרגם אונקלוס ע"ה ולא ירחיק מימרי.

וע"ד הקבלה ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם, נפשי האמור בהקב"ה הכוונה על השכינה, וזה שכתוב (תהלים כד) אשר לא נשא לשוא נפשו, ממה שכתוב (דברים ה) לא תשא את שם ה' אלהיך ותרגם אונקלוס לשום את שמו (שם יב) לאשראה שכנתיה, וזה (ירמיה ה) ואם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי, כי מדת הדין היא, וזהו (שופטים י) ותקצר נפשו בעמל ישראל, כי השכינה מצרה בעמל ישראל, ובכל צרתם לו צר, וזהו (ירמיה יג) במסתרים תבכה נפשי מפני גוה, וקראוהו חכמי האמת בתי בראי. ומפורש אמרו בספרי וגעלה נפשי אתכם, זו סלוק שכינה. אבל בכאן מפני שהזכיר משכני שהוא השכינה נצטרך לומר כי כשהזכיר נפשי הכוונה למעלה על הבינה שהיא נפש המדות, שאילו היתה הכוונה על השכינה מה טעם שיאמר שלא תגעל אותנו, כי כיון שהיא בתוכנו אין צריך לומר שלא תרחיק אותנו. אבל ענין הכתוב שאמר ונתתי משכני, זו שכינה הכוללת והמושכת כח שבעה, ולא תגעל נפשי על נפש המדות שתקבל אותנו, כי הנשמות משם שרשן ושמה תשובתן, ולכך באר שאחר שתקבל אותן שלא תפליטם, והיא הבטחה שלא נצטרך לגלגול. ורמז בכאן כי כל הבנין שלם כי היא הבטחת זמן השלמות, ויהיה זה כענין שכתוב (עמוס ו) נשבע אדני אלהים בנפשו, כי האדון אשר בו הרחמים נשבע בנפשו הוא נפש המדות, והוא כענין שאמר דוד ע"ה (תהלים קמג) באמונתך ענני, שהוא החכמה והיא שבועה וכן אמר הכתוב בפירוש (שם פט) נשבעת לדוד באמונתך, וזה מבואר.

ונתתי משכני בתוככם. שתהא שכינתי ביניכם כבין המלאכים:

ולא תגעל נפשי. שלא תפלט אתכם, להרחיק אתכם ממני:

ונתתי משכני בתוככם. פרוש, על דרך אמרו (תהילים עח:ס) ״אהל שכן באדם״, שעקר משכנו יתברך הוא תוך נשמות עם קדושו.

ואמרו ולא תגעל נפשי, ולא הספיק אמרו ״ונתתי משכני״, לצד שחש ה׳ כי יאמר נא ישראל שדבר זה שמבטיח ה׳ הוא דבר רחוק מהשכל, שידור דירת קבע רוחני בלתי בעל תכלית הרוחניות תוך בני אדם בעלי צורה וחמר. והגם כי יבטיח ה׳ עשות כן, זה יהיה לצד עצם האהבה יהפך הצורה, על דרך מה שפרש הרשב״י (זוהר ח״ג רמא.) בפסוק ״באתי לגני וגו׳ אכלתי יערי וגו׳ שתיתי ייני״ וגו׳ (שיר השירים ה:א), משל לחתן וכו׳, יעין שם דבריו. והוא דבר הפך תכונת ההשתוות, ודבר כזה לא יתמיד כמעשה נסים, ואין מבטח להתמדת הדבר, ותגעל הרוחניות לגשמיות. לזה אמר ולא תגעל נפשי אתכם, כי יכונן ה׳ תכונת נפשם בסדר אשר ישכן ה׳ בתוכם כדרך המתקבל בתכונת הנשתוה.

והוסיף לומר והתהלכתי בתוככם, לומר שמלבד שלא יגעל, גם יהיה לו נחת רוח בהשראת שכינתו בתוך תוכם, והיא בחינת הנשמה שהיא תוך תוכם. ופרוש ״והתהלכתי״ הוא טיול הערב. גם נתכון על דרך מה שאמרו זכרונם לברכה כי נשמות עם בני ישראל חצובות מאורו יתברך, והרחקת שכינתם בעולם הזה לא יסובב פרדתה ממקורה, והרי היא דבוקה בחבל הכסף עד מקום מחצבה, ודרך שם יורד אור החיים ממקור עליון ומחבר נפש קדושה עם מקורה. וזה יסובב כי תכיר הנפש בוראה ותתאו לעבודתו וללכת בדרכיו. ועל ידי חטא האדם נרתק חבל הכסף ולא יאיר אור הבא מלמעלה תוך הנפש, והוא סוד אמרו (ישעיהו נט:ב) ״עונותיכם היו מבדילין בינכם ובין אלהיכם״. וזה יסובב שיקו האדם מטעמי התיאוב ויאבד חשקו במשכלות הנעימים והערבים. והוא מאמר ה׳ באמרו והתהלכתי בתוככם, זו חבל הכסף המתהלך מאורו יתברך תוך נפש אדם, ובזה והייתי לכם לאלהים, כי איש כזה יבחר בקבלת על אלהותו יתברך. ותמצא שכל נפש החוטאת בעולם אינה פועלת הרע בתחלתה עד שתקדים בחטא קל מקלי הקלות, ובחטוא האדם אפלו כחוט השערה ימנע ממנו בחינה זו של התקשרותו במדרגה עליונה. וצא ולמד ממעשה נבות (מלכים א כב), שעל ידי שאמר דבר שקר, הגם שהיה לתכלית רצונו יתברך, אף על פי כן ה׳ אמר אליו ״צא ממחיצתי״ (שבת קמט:). וכשמשתדל היצר עם האדם בדקדוק קל עד שיבדיל בינו ובין ה׳, אז הוא שיכול לשלט בו לחטא חטאים גדולים רחמנא לצלן, מה שלא היה יכול עשות קדם בעת דבקות האדם באור עליון.

עוד נראה לפרש הפרשה על זה הדרך, שהכתוב מדבר בהכנות עולם הזה גם בשכר עולם הבא, והתחיל בברכת הלחם ואמר ונתתי גשמיכם בעתם, שהוא הכנת המזון והפרנסה והבטח בארץ, כאמרו ״וישבתם לבטח עליה״. עד כאן כלל כל הכנת עולם הזה.

ואמרו ונתתי שלום וגו׳, מכאן מתחיל גמול הנסתר, והוא מעת הפרידה מעולם הזה שהוא יום המיתה, שהוא המדוה הגדול אשר בלב כל חי, הכוס המר ההוא, הגם שיהיה האדם שלם בכל שלימות העולם הזה, בזכרו יום המיתה וערבה כל שמחה, ומה גם שאין לו גבול רחוק שאין אדם יודע יום קצו. אשר על כן בא המבטיח טובות לעמו וסמך לבם גם בדבר זה, ואמר כי ביום הנסיעה לא יחרד האיש ולא ירגז כדרך המתים, אלא יעשה ה׳ דבר שתהיה הנסיעה כאדם ששוכב וערבה לו שנתו.

והוא אמרו ונתתי שלום, על דרך אמרם זכרונם לברכה (שבת י.) כי שמו של הקדוש ברוך הוא שלום, ובעת פטירת הצדיק יקרב אורו יתברך לפני האדם, והוא סוד מיתת נשיקה. ובזה יהיה כשוכב, והוא אמרו ושכבתם, כמו שנאמר באבות שכיבה. וסוד הדבר, כי הנפש כשמרגשת בקריבת אור הנערב אצלה, תכסף ותנתק ממקומה להדבק בשכינה, ולעצם התאוה יתרבה העריבות על הרגשת הפרדה ולא תרגיש בו, ולא ישאר ההרגש אלא מהערב. ועין מה שכתבתי בתחלת אחרי מות. וכל השגה זו תסובב עסק התורה והמצוות, והוא מאמר הכתוב (קהלת ה:יא) ״מתוקה שנת העובד״, השנה היא יציאת הנשמה מן הגוף, שהעובד את ה׳ ועוסק בתורה ובמצוות מתוקה לו יציאת הנשמה על אפן האמור. ואמרו ואין מחריד, הוא מלאך המות המחריד האדם בראיתו לבד, ולצד שיש צדיקים שיזכו להדבק נפשם בשכינה אבל יקדים להם מלאך המות לסבת תחלואי הנפש לזככה באמצעות צער החרדה, לזה הבטיח כי כל עקר לא יראו מחריד.

עוד ירצה אמרו ונתתי שלום, שיתקים הגוף שהוא בחינת הארץ ולא יתפרדו היסודות. וצא ולמד ממעשה רב אחאי בר יאשיה (שבת קנב:) שגששיה רב נחמן אחר כמה שנים שמת וראהו כי איש קים היה, כי ה׳ יצו ליסודות להתקים יחד ולא יתפרדו, וזה יושג מאמצעות התורה כמאמר (משלי ו:כב) ״בשכבך תשמר עליך״. ואמרו ושכבתם ואין מחריד על דרך אמרם (ישעיהו נז:ב) ״ינוחו על משכבותם״, שלא תשלוט רמה בגופם להחרידם בקבר. ותמצא שהצדיקים אין רמה בגופן, וצא ולמד ממעשה רבי אלעזר בן רבי שמעון בר יוחאי (בבא מציעא פד.) וכאלה רבות. ודבר זה הוא יעוד גדול שינוח הגוף בקבר, שאמרו זכרונם לברכה (שבת יג.) קשה רמה בבשר המת כמחט בבשר החי. ויש לך לדעת כי כל נברא ירגיש כפי שעור תכונתו אשר כוננו יוצרו.

ואמרו והשבתי חיה רעה מן הארץ, הוא רוח הטמאה הנקראת חיה רעה, שהיא חיוניות רע, בחינת הטמאה השורה על הגוף אחר מיתה, שלזה צוה ה׳ שהנוגע במת או הנכנס לאהל יטמא שבעת ימים. הבטיח ה׳ כי תסגיל התורה והמצוות להשבית רוח הטמאה מן הגוף. ותמצא שאמרו זכרונם לברכה (כתובות קג.) יום שמת רבי בטלה טמאה.

ואמרו וחרב לא תעבר בארצכם. נתן הכתוב טעם להשבתת הטמאה, הוא כי טמאה זו עקרה הוא לצד שנשחט האדם בחרבו של מלאך המות הפגומה, שבזה נעשה נבלה, והנבלה מטמאה ונשלכת לכלב, דכתיב (שמות כב:ל) ״לכלב תשליכון״, והטמאה היא בחינת הכלב. אבל ההולכים בתורת ה׳ כמצטרך, ״חרב לא תעבר בארצכם״, שהוא גופו הנבנה מהארץ. ממוצא דבר אתה יודע שלא יגע חרבו של מלאך המות בגופו של צדיק. עד כאן יעודי הפטירה ומנוחת הגוף.

ואמרו ורדפתם. מכאן מתחיל פעל הרוחניות הנעלם המשג מעסק התורה. דע כי התעצמות עסק התורה ומעשה המצוות הוא לברר ניצוצי הקדשה וליחד ענפיה אחד אל אחד, אשר לסבת אחיזת הקלפות ימנע הדבר, בסוד אמרו (ישעיהו נט:ב) ״עונותיכם היו מבדילים בינכם״ וגו׳. ועין מה שפרשתי בפרשת יתרו בפסוק (שמות יט:ה) ״והייתם לי סגלה״. ויתיחסו הקלפות בשם שונאים ואויבים. ועין מה שפרשתי במאמרם זכרונם לברכה בפסוק (תהלים צב:י) ״כי הנה אויביך ה׳״, ויערבו לך דברי אלהים חיים. וכאן הודיע הכתוב כי באמצעות עסק התורה והמצוות ירדפו את אויביהם ונפלו וגו׳, ותאבד הטמאה, כמאמר (זכריה יג:ב) ״ואת רוח הטמאה אעביר״ וגו׳. ואמרו לחרב על דרך אמרו (שיר השירים ג:ח) ״איש חרבו על ירכו״, ואמרו זכרונם לברכה (תיקוני זוהר ז) שהשומר בריתו לבל נוגע במה שלא הרשה, זה יש כח בו להמית ולאבד אויבי ה׳ ברוח שפתיו, ולזה לא אמר ״בחרב״ אלא ״לחרב״.

ואמרו ורדפו מכם חמשה מאה, פרוש, ממה שיצא מכם ירדפו חמשה שהם חמשה חומשי תורה, ירדפו מאה הדרגות הקלפות, והוא על דרך אמרו (משלי טז:כו) ״נפש עמל עמלה לו״, ואמרו זכרונם לברכה (סנהדרין צט.) אדם במקום זה ותורתו עמלה לו במקום אחר, שעושה כליון לאויבי ה׳.

ואמרו ומאה מכם. פרוש על דרך אמרם (מנחות מג:) ״מה ה׳ אלהיך שואל מעמך״ וגו׳ (דברים י:יב), אל תקרי ״מה״ אלא ״מאה״, שהם מאה ברכות. והוא אמרו ומאה מכם, פרוש, שנעשים מכם, שהם מאה ברכות בכל יום, רבבה ירדפו.

וחזר לומר ונפלו אויביכם וגו׳ לחרב, נתכון למאמר חז״ל שאמרו (ברכות ה.) כל הקורא קריאת שמע וכו׳ כאלו אוחז חרב פיפיות וכו׳, דכתיב ״רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם״ (תהלים קמט:ו). והנה פסוק ראשון רמז בו יעוד המסובב מהמעשה, ופסוק שני יעוד המסובב מהדבור המקודש.

ואמרו ופניתי אליכם, פרש הכתוב תכלית ההצלחה הבאה מכליון האויבים, ואמר ״ופניתי אליכם״, פרוש, כשזה נופל יפלו כל ניצוצי הקדשה אל שרשם, שהם כללות ישראל המקבצים אותם. וכנה ניצוצי הקדשה אליו יתברך לצד שהם חלק ה׳, ובזה יפרו וירבו. ועין מה שפרשתי בפסוק (בראשית מז:כז) ״ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד״, ומה שפרש המגיד למהרי״ק בפסוק ״וימת יוסף וגו׳ ובני ישראל פרו״ וגו׳:

עוד ירצה באמרו ופניתי וגו׳, כי בהבטל האויב שהוא מסך המבדיל, כמאמר (ישעיהו נ״ט:ב׳) ״כי אם עונותיכם היו מבדילים״ וגו׳, בהסרת המסך אז יפנה וידבק ה׳ בנו.

עוד ירצה, כי כשישראל ישתדלו בדבר האמור, הגם שישנו למפסיק בחלק אחד, האדון יפנה לנו מחלק המופנה, ויגדיל וירבה כחינו נגד האויב עד כלות המסך, ואז ״והקימותי״ וגו׳.

עוד ירצה ופניתי אליכם על פי דבריהם זכרונם לברכה בזהר (זהר ח״ג ש״ג), כי שעשוע הצדיקים שאין למעלה ממנו הוא בחצי לילה השני, שהקדוש ברוך הוא יושב על כסאו בין הצדיקים שבגן עדן, ומסיר פרגוד אחד ומגלה להם אור פנימי הערב. ולרב ההשתוקקות ועצם הפלגת הרגש הערבות לנשמות עד שמתעלפים ונושרים מהם אורות, והם נפשות שיורדות לעולם התחתון להאיר, יעין שם דבדיו בזהר חדש (פרשת בלק). והוא מה שרמז במאמר ״ופניתי אליכם״ שהוא על שעשוע הגדול ומפלא הנזכר. ואמר לשון פניה, לצד שהאדון ברוך הוא אינו משתנה, דכתיב (מלאכי ג:ו) ״אני ה׳ לא שניתי״, אלא שמגלה מאורו את אשר יחפץ ויסתיר כפי מה שאינם ראויים להשיג. לזה אמר ״ופניתי אליכם״ – להאיר למולכם אור הפנימי הנסתר, יראו עיניכם וישמח לבכם.

ואמרו והפריתי אתכם, רמז לניצוצות הנושרות מהם לצד ההתעלפות כאמור. ואמרו והרביתי אתכם, פרוש שלא תחשב כי לצד נשירת הנשמות מהם ימעט אורם חס ושלום, לזה אמר ״והרביתי אתכם״, שיתרבה אדרבה אורכם כאור פני מלך. וסוד הנשירה אולי שיהיה באחד משני הדרכים: או כי ירבה אורם עד שיהיה והותר, או כי אור הקודם ידחה מפני אור חדש, וישן מפני חדש תוציאו, כסדר האמור בדברי המקבלים כי המוחין דגדלות ידחו מוחין דקטנות, ונמצא הנושר מהם הוא לצד ההתרבות, והוא אמרו ״והרביתי אתכם״.

עוד ירצה באמרו והרביתי אתכם לשון רבנות, והוא על דרך אמרו ״תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש״ (שמות יט:ו), ופרשנוהו שם שהגדילם על המלאכים כהני עליון, שיהיו הם קרובי המלך וגדולי העליונים. ואמרו ״והקימותי״ – כאן הבטיח על התחיה, שברית כרותה לשוכני עפר שיעלה ה׳ אותם מקברותיהם, ואמר ה׳ כי דוקא ללומדי תורה, על דרך אמרם זכרונם לברכה (כתובות קיא:) ״כל העוסק בטל תורה טל תורה מחייהו״. ואולי כי הן הן הדברים שרמז באמרו והקימתי את בריתי שהוא התורה אתכם, כי בטל אשר יצו ה׳ את התורה הם חיים.

עוד נתכון על דרך אמרם (סנהדרין צ.) בפסוק ״אשר נשבעתי לתת לאבותיכם״, שהאבות עצמם יעמדו לרשת את הארץ. והוא מאמרו כאן, שאותה ברית שנשבע ה׳ לקים הארץ לעולם ועד בידם, כל המקים תנאי הכתוב יחיהו ה׳ עם האבות לקים בידו ברית הארץ לעולם ועד.

עוד רמז גניזת הנשמות בצרור החיים את ה׳, וידוע כי בחינה המתיחס לה ברית יתיחס גם כן לה שלום, והוא אמרו והקימתי את בריתי שהוא יסוד עולם הנשמות אתכם. גם בזה כלל זווג חי העולמים בכנסת ישראל שהיא כללות הנשמות, והמשכיל יבין כי הוא זה תכלית מנוחת הנשמות.

ואמרו ואכלתם ישן נושן. כאן רמז לסעודת עולם הבא שיטעימם ה׳ מיין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, גם מבשרו של לויתן, ואין לך ישן נושן כזה שלא קדמו דבר בעולם קודם לבריאת האדם:

ואמרו וישן מפני חדש תוציאו. מלבד מה שפרשתי בו למעלה, ירמז עוד על דרך מה שאמרו זכרונם לברכה (חגיגה יב.) בפסוק ״וימנע מרשעים אורם״ (איוב לח:טו), כי אור שבו ברא הקדוש ברוך הוא מעשה בראשית גנזו הקדוש ברוך הוא לצדיקים, לפי שראה הרשעים שאינם ראויים להשתמש בו וכו׳, והוא אמרו ״וישן״ שהוא אור שקדם לאור זה החדש שנתחדש אחריו, והוא אמרו ״מפני חדש תוציאו״, פרוש תוציאו מבית גנזיו להשתמש בו.

ואמרו ונתתי משכני וגו׳. ירצה על דרך מאמרם זכרונם לברכה (בבא בתרא עה.) שעתיד הקדוש ברוך הוא להוריד משכן מן השמים, ויש מרבותינו זכרונם לברכה שאמרו שהוא משוהם, ויש מרבותינו זכרונם לברכה שאמרו מישפה, וכאמרו (שמות טו:יז) ״פעלת ה׳ מקדש ה׳ כוננו ידיך״, והוא אמרו ונתתי משכני בתוככם, פרוש, משכן שכוננו ידי אורידהו ואתנהו בתוככם, ומאז עד עולם יעמד הדבר, כאמרו ״ולא תגעל נפשי אתכם״, כי יעביר רוח הטמאה מן הארץ.

עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (במדבר כג:כג) בפסוק ״כעת יאמר ליעקב״ וגו׳, שהמלאכים מבחוץ והצדיקים מבפנים, והמלאכים שואלים את הצדיקים מה פעל אל, והוא אמרו ונתתי משכני בתוככם, שלא יהיה מחנה המלאכים מפסיק ביניכם וביני.

ואמרו והתהלכתי בתוככם. על דרך אמרו (יואל ג:א) ״ונבאו בניכם ובנותיכם״, שיהיה אורו יתברך מתהלך בתוכם, והוא רוח המנבא, על דרך אמרו (במדבר יא:כט) ״עם ה׳ נביאים כי יתן ה׳ את רוחו עליהם״:

עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (תענית לא.) עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים, וישב ה׳ בתוכם, וכל אחד יראה באצבעו ויאמר ״זה אלי ואנוהו״. והוא אמרו והתהלכתי בתוככם. ואמר לשון הליכה לצד שיתהלך אורו יתברך לזון נשמות היושבים סביביו יקרא הליכה. ואמרו והייתי לכם לאלהים הוא מאמרם ״זה אלי ואנוהו״, ואולי שרמז לשון נוה שהצדיקים עצמן הם נוה של הקדוש ברוך הוא שהוא דר ביניהם. ואמרו ואתם תהיו לי לעם שיהיו הם קרובים יותר מכל צבא השמים.

עוד ירצה באמרו והייתי לכם לאלהים, לצד כי בזמן הזה אמונת אלהותו הוא מפי הנביאים. לזה אמר כי הנה ימים באים שכל עם ה׳ יוכר להם אלהותו יתברך, וידעו כי ה׳ הוא האלהים, והוא מאמר ״והייתי לכם לאלהים״ – שיכירו אלהותו מצד עצמם. ולצד שהכרה זו ישנה לכל הנבראים, דכתיב (זכריה י״ד:ט׳) ״ביום ההוא יהיה ה׳ אחד״, לזה אמר ואתם תהיו לי לעם – הגם שההכרה שוה בכל, לא יהיו לו לעם אלא עם בני ישראל:

ואמרו אני ה׳ וגו׳. יתבאר על דרך מאמר חז״ל (ברכות יב.) בפסוק ״ולא יאמר עוד חי ה׳ אשר העלה את ישראל ממצרים״ וגו׳ (ירמיהו כג:ז), שהכונה היא שיאמרו ״חי ה׳ אשר העלה ישראל מארץ מצרים ומכל הארצות״. והוא אמרו ״אני ה׳ וגו׳ אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים״ – זה כנגד יציאת מצרים, וכנגד ״אשר העלה אתכם מכל הארצות״ אמר ״ואשבר מוטות עלכם״ וגו׳. ולפי מה שפרשתי בפסוק (שמות כ:ב) ״אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים״, יתבאר הכתוב גם כן על האופן עצמו, יעין שם.

ולא תגעל נפשי אתכם. אע״ג שבכל עת היותר טובה יש בקרב ישראל אנשים פרטים שמעשיהם מתועבים מכ״מ בזכות כל ישראל השכינה בקרבם והרי הוא כאב השוכן עם בניו וסובל גם אם אחד מהם מסריח ומבאיש ריחו אין האב פורש מהם אלא מעקם חוטמו. וכך היה בימי שלמה ובת פרעה כידוע במדרשים. ופי׳ נפשי נפש שנתתי בכם כמו ואני נסכתי מלכי המלך שלי היינו שהמלכתי אני (שו״ת אבקת רוכל סי׳ כ״ח):

א אבל אינו משכן כמשמעו דבארץ ישראל לא היה להם המשכן אלא דוקא במדבר. במסכת עירובין בשמעתא קמייתא גרסינן בשלמא מקדש דאקרי משכן דכתיב ונתתי משכני בתוככם ופירש רש"י כשנאמר קרא זה כבר הוקם המשכן שהרי בתורת כהנים נכתב קרא זה וכל אותו הספר באהל מועד נאמר כדכתיב וידבר ה' אליו מאהל מועד ועל איזה משכן היה מבטיחן אם לא על המקדש כו', עד כאן לשונו: