ויקרא כו, טו

ואם בחקתי תמאסו. מואס באחרים העושים:

משפטי תגעל נפשכם. שונא החכמים:

לבלתי עשות. מונע את אחרים מעשות:

את כל מצותי. כופר [במצוות] שלא צויתים, לכך נאמר את כל מצותי, ולא נאמר את כל המצות:

להפרכם את בריתי. כופר בעיקר הרי שבע עברות, הראשונה גוררת השניה, וכן עד השביעית ואלו הן: לא למד, ולא עשה, מאס באחרים העושים, שונא את החכמים, מונע את האחרים, כופר במצות, כופר בעיקר:

וְאִם בִּקְיָמַי תְּקוֹצוּן וְאִם יָת דִינַי תְּרַחֵק נַפְשְׁכוֹן בְּדִיל דְלָא לְמֶעְבַּד יָת כָּל פִּקוֹדַי לְאַשְׁנָיוּתְכוֹן יָת קְיָמִי

וְאִין בִּקְיָמֵי אוֹרַיְיתִי תְקוּצוּן וְאִין יַת סִדְרֵי דִינֵי תַּרְחִיק נַפְשָׁתֵיכוֹן בְּדִיל דְלָא לְמֶעְבַּד יַת כָּל פִּקוּדַי וְסוֹפְכוֹן לִמְבַטְלָא יַת קְיָימַי

ואם בחקתי תמאסו בעבור היות החוקים מצות לא נתגלה טעמם להמון ימאסו אותם הכסילים יאמרו מה החפץ לשם שלא אלבש הבגד הזה המרוקם ברקמי שש ותכלת ומה נועיל כי נשרוף הפרה ונזרוק עלינו האפר אבל המשפטים הכל חפצים בהם והכל צריכים אותם אין ישוב לעם ומדינה בלתי משפט ולא תגעל נפש שום אדם משפט מכה איש ומת (שמות כא יב) וכי ינצו (שם פסוק כב) ודיני השור והבור והשומרים וכיוצא בהם אבל המשפט אשר נעשה בעוברי המצות כאיש אשר יבעול העריות או יחלל השבת ויעשה אוב וידעוני בזה יקוצו מפני המצות שהן עול כבד על הרשעים ולכך אמר "ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצותי" כי הגעילה במשפטים כדי שלא יעשו המצות:

וטעם להפרכם את בריתי שתופר הברית לגמרי ויהיו בלא תורה להתיר לעצמם עריות בפרהסיא וכל תאוה תערב לנפשם ועל דרך האמת שתופר זאת הברית ותבטל היפך ונתתי שלום בארץ (ויקרא כ״ו:ו׳) והוא מה שאמר (ירמיהו לא לא) אשר המה הפרו את בריתי ואנכי בעלתי בם כי בעבור שבטלו את בריתי שלום בעלתי בם בעצמם:

להפרכם. מלה זרה בדקדוק כי משקלי שמות הפעלים משתנים:

ואם בחקותי תמאסו. שלא בלבד תבטלום אבל תמאסו בם:

ואם את משפטי תגעל נפשכם. תגעל אותם כמו שמקיא אדם בכונה מוסכמת מבלי אין דרך למאוס אותם בהיות טעמם נודע והגון:

לבלתי עשות את כל מצותי. וזאת הגעילה למשפטים לא תהיה אלא כדי לפרוק מעליכם עול כל המצות כאמרם ז"ל (סנהדרין פרק ד' מיתות) יודעים היו ישראל בעבודה זרה שלא היה בה ממש ולא עבדו ע"ז אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא וכן העיד הנביא באמרו לא יתנו מעלליהם לשוב אל אלהיהם כי רוח זנונים בקרבם:

להפרכם את בריתי. כדי להיות כשאר האומות המולכות בעולם הזה בלי שום עול תורה ומצות כאמרו והעולה על רוחכם היו לא תהיה. אשר אתם אומרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן:

ואם בחקתי תמאסו כנגד אם בחקתי תלכו.

ואם את משפטי תגעל נפשכם כנגד אם את משפטי תשמורו.

לבלתי עשות כנגד ועשיתם אותם.

להפרכם את בריתי כנגד והקמותי את בריתי אתכם.

ואם בחקתי וגו׳. צריך לדעת למה אמר ״ואם״ ולא סמך על ״ואם״ שאמר בתחלת הענין? עוד אמרו בחקתי שהיה צריך לומר ״ואם חקותי תמאסו״, כי על שלילתם לא תכון הבי״ת, כמאמר ״ואם את משפטי״ הסמוכה לה. עוד למה חזר פעם שניה לומר ״ואם״? עוד למה לא כלל הכתוב יחד חקים ומשפטים ויאמר ״ואם חקתי ומשפטי תמאס או תגעל״ וגו׳? עוד למה יחד הכתוב המאיסה לחקות וגעילת נפש למשפטים? עוד אחר שהזכיר מאיסה וגעילה מה צרך לומר ״לבלתי עשות״, ומה גם שכתב למעלה ״ולא תעשו את כל המצות״? והגם שפרשנו בו באחד מהדרכים שהוא המשך ממה שקדם אליו, עם כל זה יתחיב ישוב משמעות הכתוב. עוד מה הוא כונת אמרו ״להפרכם״ וגו׳?

אכן כונת הכתוב הוא כנגד פתוי יצר הרע המפתה לבטל מצות לא תעשה, ויתחכם להתחיל להרחיק מדעת אדם מצות שהם חקה בלא טעם באחד משני דרכים: או יאמר אליו כי לא יאמנו הדברים שיאמר אותם אלהי עולם, או יאמר לו יהיה שנאמין שאמרם – אין הדברים כפשטן, ולא יכון אל הנשמע מהם. וכשיטה אדם אזנו לדברי המסית, אז יוסיף לדבר אליו גם במצות שיש להם טעם במצות ה׳, ויהיה הנקל עברו פי ה׳ בכל שהוא מטעמים פגומים שיראה לו, כיון שנתרחק מהקדשה. ובעברה אשר היצר לא ימצא לה טעם, יחזר להוכיח מאותם העברות שכבר השרש זה האדם לעבר עליהם, ויאמר אליו: ״אמר נא לי מה רע וענש הגיעך על אשר עברת על כמה עברות שאסרה תורה?״ ולא יזכירהו סבת תחלת עברו עליהם שהיתה בטענה הנשמעת לו בהוראות היצר אליו, ויתאמץ עמו בעזר תאוה הגוברת עליו ויעבר פי ה׳. ואחר שעבר פי ה׳ פעם ושתים, הנה יבא עוד בטענה ההוגנת לו כי יותר יקל מעליו הענש אם יהיה מומר ויכפר בכל, שאז לא יענישהו למעלה אם יבא לכלל הענש אלא על עון אחד שהמיר והפר ברית שנשבע בהר סיני, מה שאין כן זולת זה יהיה נענש על כל פרט ופרט.

וכנגד הדרגות המסית בא הכתוב ואמר על ראשון ראשון, שהתחיל לפתות במצוות שהם חקה, ואם בחקתי שהם מצוות שאין בהם טעם, כמאמר חז״ל (במדבר רבה יט) שהשטן ואומות העולם אומרים: ״מה מצוה זו ומה טעם יש בה?״ לזה דקדק לומר בחקתי בי״ת הסבה, לומר כי לצד שהם חקות תמאסו אותן ותקבלו דברי היצר. ואמר ״ואם״ לומר שהיא הדרגה אחרת שהוא בטול גם מצוות לא תעשה, גם לומר שכל אחת כדאי לעצמו להביא ענש האמור בענין.

וכנגד פתוי שני של היצר אמר ואם את משפטי, שהם מצוות שיש בהם טעם, תגעל נפשכם . וטעם ששנה מהאמור בחקים לדרכנו יש טעם נכון, כי החקים העדר הטעם הוא אשר סבב המאיסה בהם, מה שאין כן משפטים ישרי טעם, סבתם היא לצד שנפשם חמדה עשות רע, לא לצד שאין טעם במצוה. לזה אמר ״תגעל נפשכם״, ולזה לא אמר גם כן ״במשפטי״ כמאמר ״בחקתי״.

עוד ירצה באמרו תגעל, על פי מאמר החסידים בהבחנת האדם את נפשו לדעת מה היא, אם עומדת בגדר טוב או נפש טמאה, כי יכר הדבר כפי תאות הנפש אשר תטה עשות, יעין דבריו בספר הישר לר״ת (שער ט׳). הוא מאמר ״תגעל נפשכם״, כי הנפש הרשעה תגעל קיום המצוות ותבחר עשות רע לצד חלאים שבה שהוא בחינת רע, כמאמר רז״ל (ברכות סא.) רשעים יצר הרע שופטן. והוא מה שגמר אומר לבלתי עשות את כל מצותי, כי הנפש הלזו תגעל כל ענפי הקדשה. ואמרו להפרכם כנגד פתוי האחרון של יצר הרע שאומר אליו הפר ברית והמר כבודך להקל הענש, ובא הכתוב ויעד ענש שלם בשוה גם לזה, ובטל טענת המסית בפרט זה, וכמאמר הנביא (יחזקאל כה:ח) ״הנה ככל הגוים בית יהודה״ וגו׳, והיתה התשובה לזה (יחזקאל כ:לג) ״אם לא בחמה שפוכה אמלוך עליכם״.

עוד יתבארו הכתובים על פי דבריהם זכרונם לברכה (זוהר ח״א ק.) ששלימות עבודת ה׳ הוא באמצעות שלשה דברים: מחשבה, דבור, מעשה. לזה כשכפל ה׳ התנאי אמר זכרון שלשתם: כנגד הדבור אמר ואם לא תשמעו כנגד עסק התורה שהוא ההגיון, וכנגד המעשה אמר ולא תעשו וגו׳, וכנגד המחשבה אמר ואם בחקתי תמאסו, ודבר זה ישנו במחשבה. ולצד שהמחשבה ישנה במוח ובלב, לזה אמר כנגד המוח ״תמאסו״, וכנגד הלב אמר ״תגעל נפשכם״, כי הנפש הוא בלב כידוע.

עוד אפשר שהכתוב ידבר כנגד הדרגות שיהיו בכללות עם בני ישראל, והם שלש כתות: האחד הם גדולי ישראל העומדים על התורה ועל העבודה, וכנגד כת זו אמר ואם לא תשמעו לי וגו׳, כי הכת הצדיקים צריכין לדקדק במצוות ה׳ ולקים כל התורה, ואם יזלזלו אפלו בענף קטן הרי זה מתחיב בנפשו, וכמאמרם זכרונם לברכה (יומא פו.) וזה לשונם: היכי דמי חלול ה׳? כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא ציצית ותפלין ובלא תורה. וכנגדם אמר הכתוב ואם לא תשמעו לי, פרוש, להשתדל בעסק התורה לשמה, ולא תעשו את כל המצוות כללותיהם ופרטותיהם ודקדוקיהם, שחסרון מעט יחשב לזדון גדול. ויש כת אחרת שאינם בני תורה אבל הם משכלים ויודעים הכרת הטוב והישר, כנגדם אמר ואם בחקתי תמאסו, כי לאלו יעניש הכתוב אפלו על בטול מצוות שאין בהם טעם ויחשב להם לזדונות, אבל על בטול הדקדוקים שנענשים עליהם גדולי ישראל לא ישיגם כמו כן הענש. ויש כת אחרת שהם הסכלים שבעם ישראל שלא תשיג ידיעתם להכריח קיום החקים שבתורה, וכנגדם אמר ואם את משפטי תגעל נפשכם, כי אלו לא יענשו ענש גדול האמור בענין אלא על בטול המשפטים שהם מסברים לשכל אנוש, אבל על החקים, ואין צריך לומר הדקדוקים שיענשו עליהם גדולי ישראל, נדונים בהם כשוגגים וכשוטים האנוסים שענשם קל עד מאד.

לבלתי עשות. כאן רשם ה׳ תנאי, שלא יביא כל הענש האמור אלא אם עודם מסכימים בדעתם ללכת בדרכי הרע ״לבלתי עשות״ וגו׳, אבל אם דעתם לחזר, או הגם שאין דעתם לחזר אלא שהאדון ברוך הוא יודע שיחזרו בתשובה, יאריך ה׳ אפו להם עד שובם אליו, ולא יביא עליהם את הרעה הכתובה.

להפרכם את בריתי. נתכון להתנות עוד שלא יביא כל הענש אלא לעובר להכעיס, כאמרו ״להפרכם את בריתי״, אבל לעובר לתיאבון לא יבא לכלל הענשים. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (תורת כהנים): ״ואם לא תשמעו״ וגו׳ – יש אדם שאינו לומד אבל עושה, תלמוד לומר ״ולא תעשו״, יש אדם שאינו לומד ולא עושה אבל אינו מואס באחרים, תלמוד לומר ״בחקתי תמאסו״ וגו׳, כל שאינו לומד אינו עושה, ומואס באחרים העושים, ושונא תלמידי חכמים דכתיב ״תגעל נפשכם״, ולבסוף אינו מניח אחרים לעשות דכתיב ״לבלתי עשות״, ולבסוף כופר בעקר דכתיב ״להפרכם״ וגו׳, עד כאן. הנה לדבריהם זכרונם לברכה לא יבא ענש האמור אלא עד שיגיעו לגדר האחרון שכופר בעקר. וטעם שלא אמר הכתוב גדר האחרון לבד, בא להודיע סבת הסבות שתסובב לאדם לבא למדה זו האחרונה, וממשמעות הדברים תשכיל כי בהכשל בראשונה יתגלגל וירד מטה מטה עד מדה האחרונה. ומעתה יובן מאמר הנביא (ירמיה ט:יב) ״על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי״ שהיא סבה הראשונה שממנה יצאו כל פרטים הרעים רחמנא לצלן.

ואם בחקתי תמאסו. עד כה לא הגיע לגעור במי שעושה את המצות אבל לבסוף יהא מביא שיגערו במי שעושים ואע״ג שא״א לגעור במי שעושה המצות כמפורש בתורה. אבל העושה ע״פ החקים שהן המה דרשת חז״ל כמו שכתבנו כ״פ. ומי שאינו מאמין ה״ה גוער וממאס את הנזהר בד״ק שהרי כ״פ אינו ככתוב:

ואם את משפטי תגעל נפשכם. יהא הוספה עוד למאס עיקר לימוד התלמוד שהן המשפטים כמש״כ לעיל י״ח ה׳:

לבלתי עשות וגו׳. יהא הסכמה לצור תעודה בבתי מדרשים כדי שלא יעשה גם מי שחפץ לעשות. דבמה שהסכימו הרבים שלא לעשות לבד. יוכל להיות שמכ״מ נמצאים יחידים בכ״מ שעושים את המצות משא״כ אם יסכימו שלא ללמוד ברבים התלמוד ממילא אם אין גדיים אין תישים. והתורה משתכחת ואין שום אדם יודע איך לעשות:

להפרכם את בריתי. נכלל בזה שתי משמעות. א׳ הברית שכרתו ישראל עם ה׳ להיות לו לעם לתורה ומצות. והפרת ברית הלז אינו אלא לתיאבון. ונכלל עוד הפרת ברית שכרת הקב״ה עם ישראל להשגיח עליהם. ועי״ז שירצו לפרוק עול תו״מ יוסיפו סרה לעשות להכעיס את ה׳ בדברים מגואלים שלא היו באמת ראוים לדברים כאלה ולא עשו אלא כדי שיסיר שכינתו מאה״ק ומישראל. וכסבורים שבזה האופן שיסיר הקב״ה שכינתו מהם יהיו ככל העובדי כוכבים וככל הארצות תחת השגחת מלכת השמים שהיא השמש. נמצא שהמה יפירו ברית שכרת הקב״ה להם. וזה היה חטא מנשה ואמון ושארי מלכים הרשעים כמש״כ בס׳ דברים ל״א ב׳. וע״ע להלן מפסוק ל״ו ואילך. נמצא מונה הכתוב שבע עבירות זאח״ז. א׳ הסכמה שלא לעשות לשם ה׳. ב׳ שלא לעשות כלל. ג׳ ממאסים את העושה עפ״י ד״ק. ד׳ ממאסים את הלימוד בכלל. ה׳ משתדלים שלא יבא מי לעשות עפ״י התורה. ו׳ משתדלים לפרוק עול מ״ש מעיקר. ז׳ עושים להכעיס כדי שיפר הקב״ה בריתו עמנו:

ד דאם לא כן הא לעיל כתיב ולא תעשו דהיינו מאוס המצות אם כן ואם בחקותי תמאסו למה לי אלא מואס באחרים, וכן הוא פירוש ואת משפטי תגעל נפשכם וגו':