ויקרא כו, ה

והשיג לכם דיש את בציר. שיהא הדיש מרבה ואתם עסוקים בו עד הבציר, ובבציר תעסקו עד שעת הזרע:

ואכלתם לחמכם לשבע. אוכל קמעא והוא מתברך במעיו:

וִיעָרַע לְכוֹן דְיָשָׁא יָת קְטָפָא וּקְטָפָא יְעָרַע לְאַפּוֹקֵי בַר זַרְעָא וְתֵיכְלוּן לַחְמְכוֹן לְמִשְׂבַּע וְתֵיתְבוּן לְרָחְצָן בְּאַרְעַכוֹן

וְיֶאֱרַע לְכוֹן דַרְכָא יַת קִטְפָא וְקִטְפָא יֶאֱרַע אַפְקוּת בַּר זַרְעָא וְתֵיכְלוּן לַחְמֵיכוֹן וְתִשְבְּעוּן וְתֵתְבוּן לְרוֹחֲצָן בְּאַרְעֲכוֹן

דיש את בציר. והנה התבאר באספך את מעשיך מן השדה וכרם:

לשבע. שם הפועל:

לבטח. בלמ״ד ובחסרונו שוה וכן מלת לבדד והנה הזכיר בתחלה השובע שהוא עיקר:

וטעם וישבתם לבטח. כי בימי הרעב יגלו בני אדם ממקומם כטעם לא תוסף תת כחה לך נע ונד:

לשובע ד' במסו' הכא ואידך בפרשת בהר ואידך בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשבע ואידך צדה שלח להם לשובע בכולן מזכיר שובע על הלחם או על הפירות בשביל שהוא כתוב על מקום ישוב אבל כשהיו במדבר אומר צידה שלח להם לשובע שהוצרך ליתן כל צידתם לשובע:

לשובע בגי' אפילו אוכל קימעא:

והשיג לכם דיש וגו'. כשם שתהיו תדירים בשמור מצותי בלא בטול כך תהיה ברכתכם בלא בטול ובלא הפסק בין ברכה לברכה.

וישבתם לבטח בארצכם למעלה בפרשת בהר כתיב וישבתם על הארץ לבטח חזר כאן והאיר דבריו והוסיף ואמר בארצכם בארץ שלכם, אבל בימי רעב בני אדם יגלו, כמו שנאמר לא תוסף תת כוחה לך, נע ונד תהיה בארץ. ואומר נודד ללחם איה.

והשיג לכם דיש. וכמו שתהיו תדירים במצותי וללמד תורתי בלא בטול, כך תהא ברכתכם בלא הפסקה, כדכתיב: והשיג לכם דיש את בציר, שלא יהא הפסק בין ברכה לברכה:

ואכלתם לחמכם לשובע נפשכם, כי מה מועלת רוב התבואה אם לא יוכלו לאכלה, ואפילו הם בריאים ויש להם תבואה הרבה, מה מועיל אם יאכלוה בפחד ורעדה, לכך נאמר: וישבתם לבטח בארצכם:

והשיג לכם דיש וגו׳. זו ברכת התבואה אחר שנתלשה, כדרך אמרם זכרונם לברכה (בבא מציעא מב.) הבא למוד גרנו יאמר יהי רצון וכו׳, הרי כי יש ברכת ה׳ אפלו אחר שעשוי גרן, והוא אמרו ״והשיג לכם דיש״, שיתרבה הצומח עד גבול זה. ועין מה שפרשתי בפרשת בהר בפסוק ״ועשת את התבואה״ (ויקרא כה:כא).

ואכלתם וגו׳ לשבע. זו ברכת המזון בבטן, כאמרם זכרונם לברכה (תורת כהנים): אוכל קמעא ומתברכת במעיו.

עוד ירצה לומר, שלא ימשך לכם דבר הרגיל להיות בבני אדם, כי ירבה טובם ומזונותיהם שמתמלאת תאותם בזה ולא יעצרו כח למיכל לשובע, אלא ״ואכלתם לחמכם לשבע״ – אכילה מרבה כדי שביעה.

עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (מגילה ז.): ״רוחא לבסומי שכיחא״, והוא אמרו ״ואכלתם וגו׳ לשבע״ – שיהיה לחמכם ערב כל כך שאפלו יהיו שבעים יאכלוהו.

עוד דקדק לומר לחמכם, שאינם צריכין לפתן ללפת בו את הפת, אלא הלחם לבדו ערב לנפש לאכול ממנו כדי שביעה:

עוד ירצה על פי דבריהם זכרונם לברכה (גיטין ע.) אכילה גסה הוא סם המות לגוף, והבטיח ה׳ שיאכלו לחמם לשובע אפילו יהיו שבעים יאכלו ולא יזיקום:

עוד ירצה, לצד שיש בפרות שיש בהם שמן, כאמרם במשנה (סוטה מח.) טעם הפרות ושמן הפרות. והנה כל האוכל שיש בו שמן, אדם אוכל ממנו ומרגיש בכדי שביעה, מה שאין כן כל אוכל שאין שמן, הגם שיאכל אדם וממלא בטנו אין הרגש השובע במעיו, ואלו הם דברים הנרגשים לכל מרגיש כידוע. והודיע הכתוב כאן במאמר ואכלתם לחמכם לשבע, פרוש, אפלו לחם לבד היוצא מן הארץ ירגישו באכילתו השובע, כי יש בו שמן הסועד לבב אנוש.

וישבתם לבטח בארצכם. ירצה, כי לצד שכל הברכות האמורות בענין יכולין להתקים ואין טובתם טובה, וכגון אם היו טרודין במלחמות ושנה חורשים וזורעים ושנה אין חריש וקציר ומשלמת שנה לשנה, אם כן אין הכר לברכה, תלמוד לומר ״וישבתם לבטח בארצכם״ – אין מטריד אתכם וכל שנה ושנה תהיה לכם הברכה האמורה. ואמרו בארצכם, פרוש, שכל העולם יכירו וידעו כי היא ארצכם ואין לזרים אתכם בה, ובזה לא יהיה לכם אפלו מחוש ותשבו בטח.

עוד ירצה באמרו וישבתם לבטח, פרוש שלא תטרחו אתם בקציר ובבציר, אלא זרים יעבדו ואתם יושבים בקתדרא, ואמרו ״לבטח״ – שאין מחוש על הקנין היותו ביד עובדים.

והשיג לכם דיש וגו׳. האי לכם מלמדנו בזה ברכה לאדם שיהיו עי״ז עמוסים תמיד בעבודה. והתועלת בזה מסיים הכתוב ואכלתם לחמכם לשובע. שגדולה מלאכה שמחממת בעליה. ומאכלו בריאה ממי שיושב והולך בטל. שנית וישבתם לבטח בארצכם. שההולך בטל בע״כ משתדל לעשות עסקים מבחוץ לביתו וארצו כדי לבלות זמנו בהם. משא״כ מי שיש לו עבודה בביתו יושב לבטח בארצו. וזה רצון הקב״ה שיהיו ישראל יושבים תמיד בא״י ויעבדו את ה׳ כמש״כ לעיל כ״ה י״ט. נמצא דרבוי בציר ודיש לבד שהוא ברכה בתבואה הוא ברכה לאדם. וע׳ מש״כ עוד בשירת האזינו עה״פ ירכיבהו על במתי ארץ שביאר הכתוב שכונן ה׳ בא״י עבודת הזריעה שיהא ברוב מעשה לזה התכלית שיהא תמיד יושב בא״י בעבודת הארץ:

ז פירוש דקשה לרש"י דאין זה מכלל ברכה אם יתעכב הדיש עד סמוך לבציר ועל זה פירש וכו':

ח מדכתיב בתחלה והשיג לכם דיש וגו', משמע שיהא להם תבואה מרובה אם כן למה ליה למכתב ואכלתם לשובע פשיטא שיאכלו לשובע כיון שיש להם הרבה תבואה אלא רבותא קא משמע לן אפילו אם אוכל קמעא כו':