אור החיים על ויקרא פרק כה

בהר סיני וגו׳. צריך לדעת למה הזכיר הר סיני במצוה זו, והגם שרבותינו זכרונם לברכה אמרו (תורת כהנים) כי ללמד בא שכל המצוות נאמרו כללותיהן ופרטותיהן בסיני, עדין יש מקום לשאלתנו למה לא למד זה אלא במצוה זו בדיוק ולא במצוה ראשונה או אחרונה. ואולי כי לצד שהזכיר מתנת הארץ, דכתיב אשר אני נותן דקדק לומר בהר סיני, לומר כי מחמת הר סיני, פרוש, מה שקבלו בו היא שנגמרה המתנה, שעל מנת תורה נתן ה׳ את הארץ.

עוד על פי מאמר הגמרא מסכת עבודה זרה (ע״ז כ.) ופסקו רמב״ם בפרק ג׳ מהלכות זכיה, וזה לשונו: אסור לתת לעכו״ם מתנת חנם, עד כאן. ואם כן ישראל קודם שקבלו התורה דינם כעכו״ם, ואחר קבלת תורה יכול ליתן להם, לזה אמר בהר סיני שבזה יכול לומר ״אשר אני נותן לכם״. ובזה נתישב גם כן למה הצרך לומר ״אשר אני נותן״, כי פשיטא כי הוא הנותן ואין אחר לטעות בו. ותמצא שבפרשת קדושים (ויקרא יט:כג) אמר ״כי תבאו אל הארץ ונטעתם״ וגו׳, ולא הצרך לומר בה סימן, אלא שנתכון למה שכתבנו. ומעתה יתישב למה בחר ה׳ ללמד בנין אב זה לכל התורה בפרשה זו ולא בפרשה אחרת.

דבר וגו׳ ואמרת וגו׳. טעם הכפל, לצד שיש במצוה זו ענין מניעת עבודת אדמה והפקרת הפרות העולים מהאילנות וצמח האדמה. כנגד מניעת עבודת האדמה והכנת הצלחתו אמר דבר לשון קשי, כי הוא דבר שאין רצון אדם חפצה בו לצד היותו מניעת הטוב, וכנגד הפקרת הצומח אמר ואמרת, כי הוא דבר שכל אחד ישמח בו שיאמר ידו בכל, גם לצד ההבטחות שצוה בענין (ויקרא כה:כא) ״ועשת את התבואה לשלש השנים״ אמר ״ואמרת״, אמירה המסעדת את הלב.

עוד ירצה, לצד שמצוה זו של שביתת הארץ יש בה שני דברים: האחד דבר מלך שלטון שעל עבדיו חיוב לקים כל דבר, והשני הגם שיהיה דבר זה בין אדם לחברו יתחיב עשותו כפי הדין, כי הנותן מתנה לחברו ומתנה עמו בשעת המתנה תנאו קים, וכמו כן האדון ברוך הוא בשעת המתנה מתנה תנאים, כאמרו ״אשר אני נתן״ ולא אמר ״אשר נתתי״, אשר על כן אמר כנגד דבר מלך שלטון אמר ״דבר״, וכנגד היות הדבר מתחיב מהמשפט אמר ״ואמרת״, פרוש בלא טעם גזרת מלך יקבלו המאמר.

ושבתה הארץ וגו׳. צריך לדעת מה היא כונת הכתוב במאמר זה, אם על שנת השמיטה הרי הוא אומר בסמוך (ויקרא כה:ד) ״ובשנה השביעית שבת שבתון״.

אכן נתכון ה׳ לומר סמוך לזכרון הנתינה להם שיור לה׳ בארץ, והוא אמרו אני נתן ולא מתנה חלוטה אלא ושבתה וגו׳ לה׳, וחזר ופרש שעור שבת זה, אם חדש, אם שנה, בכמה שנים, ואמר שש שנים ובשנה השביעית שבת וגו׳, ומעתה אם לא היה אומר הכתוב ״ושבתה״ וגו׳ אלא מה שאמר אחר כך ״ובשנה השביעית״ לא הייתי יודע ששיר ה׳ לעצמו שנה זו, אלא שנתן מתנה חלוטה לצמיתות, ולא כן הוא.

והצצתי וראיתי כי אלהים חשבה לטובה בסדר מעשה זה, כי אם היה ה׳ נותן הארץ על תנאי, בהבטל התנאי תתבטל המתנה, ובמה שעשה השיור כשישלחו יד בשיור לא מפני זה תתבטל המתנה, אלא עליהם לפרוע כל העולה בשיור. והעד הנאמן מה שאמר הכתוב (ויקרא כו:לד) ״אז תרצה הארץ את שבתותיה את אשר לא שבתה״ וגו׳, ומעתה אין בטול למתנת הארץ עד עולם:

עוד נראה טעם סמיכות ״ושבתה״ ל״אשר אני נותן״, על פי דבריהם שאמרו (בבא מציעא כג.) הן של תלמיד חכם במקום שבועה, והחכם אשר ממנו תוצאות חכמה הוא ה׳ אלהים, ולזה כשהוציא מפי עליון ״אני נותן״ אמירתו במקום שבועה. או גם כן לצד שמתנת ה׳ לישראל דין צדקה יש לה ואמירתה כדין נדר (ראש השנה ו.), ולזה תכף ומיד תוך כדי דבור לאמרו ״אשר אני נותן״ אמר ״ושבתה הארץ״ וגו׳, וזולת זה מה שאמר אחר כך ״ובשנה השביעית״ וגו׳ אינו תוך כדי דבור למאמר הנתינה שהרי הפסיק במאמר ״שש שנים״ וגו׳ ״ושש שנים״ וגו׳.

שש שנים וגו׳. נתכון ליתן עשה על הזריעה וגו׳ ועל הזמירה של שנה שביעית, כי לאו הבא מכלל עשה עשה (פסחים מא:), והגם שכתב רמב״ם בהלכות שמטה (פרק א) כי עשה נשמע מאמרו ״ושבתה הארץ שבת״ וגו׳, אף על פי כן אינו נשמע משם עשה דזריעה ועשה דזמירה, או אולי לחיבו בשני עשין, ועין בפסוק ״ואספת״.

ושש שנים תזמר. כפל לומר ״ושש שנים״ ולא הספיק לומר ״שש שנים תזרע שדך ותזמר כרמך״, יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה בפרק ה׳ דשביעית וזה לשונם: בנות שוח שביעית שלהם שניה וכו׳, וכתבו הטעם משום שאנו הולכים בהם אחר חנטה, וכיון שחנטו בשביעית דינם כפרות שביעית ואסורים בשנה שניה לשביעית. הרי שבאילנות אנו הולכים אחר חנטה, ובדגן ובירקות אנו הולכים בהם אחר לקיטה, כמו שאמרו בפרק קמא דראש השנה (יג:), ואשר על כן הבדיל ה׳ ואמר שש שנים של זרעוני שדה בפני עצמן ושש שנים של הכרם בפני עצמן, לצד שאין משפטן שוה, שזה אנו הולכים בו אחר לקיטה וזה אנו הולכים בו אחר חניטה.

ואספת וגו׳. צריך לדעת למה הצרך לומר ״ואספת״, ואולי שנתכון לדיק ואספת את תבואתה ולא ספיחיה העולים בשביעית, והכונה בזה לתן עשה על אסיפת ספיחים כי לאו הבא מכלל עשה עשה, או ירצה להבטיח שהגם שזרעו הארץ שש שנים וכפי טבע הארץ כשזורעה שנה אחר שנה לא תתן כחה, וכמאמרם זכרונם לברכה (בבא בתרא כט.) זורע שנה אחת ומובירה שנה אחת וכו׳, שבזה תתן כחה, אבל שנה על שנה ובפרט שש שנים ודאי שתכחש הארץ, ויאמר האומר הנה טוב מאד שתשבת הארץ באפן אחד בסדר שתתן כחה בשנת הזריעה, ואין לדבר זה גבול שתהיה שנה השביעית בדיוק שנת שבתון, לזה אמר שש שנים ואף על פי כן ואספת את תבואתה בגדר הראוי לה בלא הכחשה משנה לשנה, ואין צרך להוביר אותה בשנה משני השש כי יצו ה׳ את הברכה בארץ הקדושה. ואולי כי לזה גם כן נתכון באמרו דבר ואמרת, דבר כפשטה, ואמרת כי אדרבה מתנה טובה אני נותן להם שיזרעו השדה וכו׳ שש שנים זה אחר זה ולא תכחש הארץ מתת כחה בשוה מבלי שיצטרכו להוביר זולת שנה השביעית למצות מלך.

עוד יתבאר על דרך מה שאמרו בסנהדרין דף כ״ו וזה לשונם: מכריז רבי ינאי, פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא. וכתבו התוספות: ואם תאמר, משום ארנונא התירו לחרוש בשביעית דאוריתא? ויש לומר וכו׳, אי נמי יש לומר דפקוח נפש הוא ששואל ממנו ואין לו וכו׳, עד כאן. והוא מאמר הכתוב שש שנים וגו׳ ואספת וגו׳, פרוש, אימתי אין אני מתיר לך אלא שש ולא שבע? ״ואספת״ – כשאתה זורע לאסף לעצמך, אבל לארנונא לתת למושל – זרעו אפלו בשביעית כדברי רבי ינאי.

והיתה שבת וגו׳. פרוש, שלא תאמר שיהיה משפטו כשאר שלחן הגבוה שהכהנים זוכים בו, אלא ״לכם״ – לכלכם יחד, כהנים לוים ישראלים וכו׳, וחזר ופרט ״לך״ וגו׳. ואם תאמר אם כן למה נאמר ״לכם״, שלא היה לו לומר אלא ״הארץ לאכלה לך״ וגו׳? ונראה כי חש לומר בדרך זה, שהייתי אומר הקודם בפסוק קודם באכילה, כדרך שאמרו (ספרי) ענייך ועניי עירך וגו׳, ממה שאמר הכתוב (דברים טו:ז) ״כי יהיה בך אביון״ וגו׳, לזה קדם הכתוב וכלל כלם יחד ואמר ״לכם״, שאין גדר לאחד יותר מחברו בפרות שביעית.

וכי תמכרו וגו׳. בתורת כהנים אמרו וזה לשונם: מנין שאין אונאה לקרקעות? תלמוד לומר ״או קנה מיד – אל תונו״, המטלטלין יש להם אונאה ואין אונאה לקרקעות, עד כאן. ובגמרא (בבא מציעא נו.) הקשו מפסוק ״את כל ארצו מידו״, והעלו, כל ידו – ידו ממש, ושאני התם דליכא למימר הכי, עד כאן. קשה, ונלמד משם שכשיאמר ״ידו״ אין ידו ממש? ויש לומר שתבת ״ידו״ משמעותו הוא ידו ממש, אלא שגם יכול להיות נשמע גם כן רשותו, אבל משמעות ידו הוא יותר קרוב בנשמע. ולזה כשיאמר הכתוב ידו, הגם ששני הפרושים צודקים בה, אין אני דן בה אלא הדרגה היותר קרובה שהוא ידו. ואם אין כונת הכתוב לומר ידו ממש, עליו שלא לומר תבה שנוכל לפרש בה הבנה זרה, מה שאין כן במקום שאין לפרש בה אלא פרוש אחד, לא יחוש הכתוב לדבר בלשון שיכול להשמע בו הענין. ונשאר לנו לחקר זאת לדבריהם זכרונם לברכה שדרשו שאזהרת ״אל תונו״ אינה אלא במטלטלין, והלא עקר הכתוב במכר קרקעות נאמר.

ונראה כי הגם שרבותינו זכרונם לברכה דרשו כן, הוא על פי ההלכות שהיה בידם מסיני, סמכום בכתובים. ועל כל פנים יתישב הכתוב לפי פשוטו על זה הדרך, כי לצד שצוה ה׳ על הארץ שלא תמכר לצמיתות, צוה שלא יונה המוכר ללוקח שאינו בקי במשפטי התורה, כי הארץ תהיה לו ולזרעו עד עולם, ואחר כך יבוא בטענת דבר מלך להחזירה לו. ודבר זה כיוצא באונאה זו יצדק גם בקרקעות, המוכר קרקע על מנת שאין עליה מערערים ויצאו עליה מערערים שהוא בטול מקח, וכאן אין לך מערערים כהוא עצמו שחוזר לערער על שדהו להחזירו בטענת זכות התורה. לזה צוה ה׳ ואמר ״במספר שנים וגו׳ ימכר לך״, אלא במה שאמר הכתוב ״אל תונו״ סתם, שכלל כל מין אונאה, זה אינו אלא במטלטלין, כמו שדקדק לומר ״קנה מיד״ כדברי רבותינו זכרונם לברכה.

במספר וגו׳ אחר היובל. צריך לדעת: א׳, למה אמר ״אחר היובל״ ולא אמר ״עד היובל״, כי שנים הנקנים הם מזמן הקניה עד היובל, לא מה שעברו משנת היובל עד זמן הקניה. ב׳, למה שנה הכתוב לשונו, כשהזכיר מספר שנים אמר ״תקנה״ ותלה הדבר בלוקח, וכשהזכיר מספר תבואות אמר ״ימכר לך״, יחס הדבר למוכר.

ובמסכת ערכין פרק המוכר (ערכין כט:) תנן: המוכר שדהו בשעת היובל אינו מותר לגאול פחות משתי שנים, שנאמר ״במספר שני תבואות״. היתה שנת שדפון או שביעית אינה עולה מן המנין. רבי אליעזר אומר: מכרה לו בראש השנה מלאה פרות, הרי זה אוכל שלש תבואות, עד כאן. ובגמרא: ״אינו גואל״ לא קתני, אלא ״אינו מותר״, אלמא קסבר אסורא נמי אכא. ולא מבעיא מוכר דקאי בעשה, דכתיב ״ימכר לך״, אלא אפלו לוקח נמי קאי בעשה דכתיב ״תקנה״, עד כאן. עוד תניא שם וזה לשונו: אכלה שנה אחת לפני היובל משלימין לו שנה אחרת אחר היובל, עד כאן. נמצינו אומרים ארבע הלכות: הא׳ – מצוה לשניהם שלא יהיה המכר פחות מגבול האמור בכתוב, ב׳ – שאם היו שלש תבואות בשתי שנים הם ללוקח, הג׳ – אם לא היו תבואות בשתי שנים כגון שנת שדפון וכו׳ אינה עולה לו מן המנין, הד׳ – אם ארע יובל בתוך השתי שנים אינה יוצאה עד שישלימו שתי שנים. ופסק הרמב״ם לארבע הלכות אלו בפרק י״א מהלכות שמטה ויובל.

ועל פי זה יתישבו הדקדוקים על נכון. אמרו במספר שנים אחר היובל פרוש, מספר השנים שאומר הכתוב יתחיבו להיות, הגם שישלמו אחר היובל, כי אין היובל מפקיעם. ושנה הכתוב לשונו לומר פעם אחד ״תקנה״ ופעם אחד ״ימכר״, להטיל מצוה על הלוקח ועל המוכר שלא יהיה המכר פחות מהאמור. והזכיר השנים והתבואות לתת זכות השנים וזכות התבואות. ואמר מספר תבואות ולא אמר מספר תבואה, לאם היו שנים שאין בהם תבואה או מחמת שדפון או שנת שמטה ויובל אינם עולים לו מהמנין.

ויש לדעת טעם נכון בדבר זה, למה יאסר ה׳ ללוקח לבל יחזיר השדה פחות משתי שנים וכו׳, וכי אסור לו לאדם לתת או למחל ממונו או להפקירו ויהיה זה כאחד מהם? ואולי לצד כי רצונו יתברך הוא לבל ימכר אדם שדהו, וכמו שדרשו זכרונם לברכה (תורת כהנים בפסוק כ״ה) ״כי ימוך אחיך״ וגו׳ שאין אדם רשאי למכר שדהו ולהניח המעות וכו׳, לזה יכון ה׳ בצו ללוקח לבל ישיב הקנין למוכר, כדי שבאמצעות הדבר יעמד בין עיניו החלט החזרה תוך שתי שנים, ולפעמים ימנע מחמת זה ולא ימכר.

עוד נראה על פי מה שכתב רמב״ם שם בפרק י״א וזה לשונו: המוכר שדהו לששים שנה אינה יוצאה ביובל, שאינו חוזר ביובל אלא דבר הנמכר סתם או לצמיתות, עד כאן. והכסף משנה לא רשם מנין הוציא הרב דין זה. ואולי כי דין זה הוא מה שרשם ה׳ במאמר זה על זה הדרך: במספר שנים אחר היובל – פרוש, כשהוא מוכר במספר השנים לארבעים או ששים שנה ומעלה, ״ימכר״ – פרוש יכול למכר וימשך המכר גם אחר היובל, ואין היובל מפסיק להוציאה מידו כיון שמכר למספר שנים. ומה שגמר אומר במספר שני תבואת וגו׳ – פרוש נותן טעם לדבר למה מכר לשנים ימשך אחר היובל, ואמר ״במספר שני תבואת ימכר לך״ מכר זה, פרוש, כיון שמוכר לשנים הרי זה אינו מוכר אלא שני תבואות לא גוף הקרקע, שעל מכירתו הוא שמקפיד הכתוב.

ולא תונו וגו׳. רבותינו זכרונם לברכה דרשו (בבא מציעא נח:) שהכתוב מדבר באונאת דברים, ולפי פשט הכתוב ירצה כי הגם שאמר למעלה אל תונו ודקדק לומר מיד להודיע כי באונאת מטלטלים הכתוב מדבר ולא באונאת קרקע, חש הכתוב שיטעה הטועה כי בקרקעות מתר לאונות, לזה אמר לא תונו וגו׳. ואמר ויראת מאלהיך פרוש, הגם שאין דין אונאה בהם, הוא דוקא לענין משפט יושבי תבל, אבל לעולם אסור אונאה יש בדבר, וטעם שאמרתי שאין בו אונאה הוא מטעם שהנחתי משפט זה לדון אותו אני, והוא אמרו כי אני ה׳ אלהיכם פרוש, שופט אתכם בדבר הזה לא לצד שמתר לאונות בקרקע. והרבה דינים מצינו בתורה שה׳ סלק משפטם לבית דין של מעלה, ועין מה שכתבתי בפרשת משפטים (שמות כא:יב). ומה שלפנינו יש טעם בדבר לצד שימצא אדם מוכר שוה מאה בחמשים או להפך, אין בית דין יכול לעמד על הדבר לדעת הקנין שהוא לצד הרצון ואת שהוא לצד האונאה, וסלק ה׳ דינו לבוחן לבבות ויודע מחשבות אדם ותחבולותיו.

וכבר כתבתי למעלה כי מקח טעות ישנו אפלו בקרקעות, וכן כתב הרמב״ם בפרק ט״ו מהלכות מכירה: וכן המוכר לחברו קרקע וכו׳ ונמצא במקח מום שלא ידע בו הלוקח, מחזירו אפלו לאחר כמה שנים, עד כאן. ופרושנו זה כללוהו חז״ל במאמרם שאמרו ״אל תונו״ באונאת דברים, שבזה נכלל כל מין אונאה, כי גם המאנה חברו לרמותו בדברי שקר הוא מאנהו, והרי הוא בכלל אונאת דברים.

ונתנה הארץ פריה. פרוש פרי הקצוב בכחה לעשות, שהגם שנראה פרי הארץ לא נשער כי זה הוא כח הארץ ולא יותר, שהלא תמצא (כתובות קיב.) שגער החכם בארץ ועצרה כחה ולא נתנה פרותיה אחר כך כסדר הראשון, והרואה פרותיה אחר גערתו לא קודם יחשוב כי הוא זה כחה.

ואכלתם לשבע. אולי כי לצד שאמר ״ונתנה הארץ פריה״ שהוא בגבול האחרון בשומן הפרות וטעם הפרות, לצד זה אין אדם יכול לאכול מהם כדי שביעה, וזה הוא מדברים הנרגשים כפי הטבע, לזה הבטיחם ה׳ כי יהיו הפרות באפן שיאכלו מהם לשבע.

וישבתם לבטח וגו׳. והגם שכבר אמר בפסוק שלפני זה ״וישבתם על הארץ לבטח״, חזר לומר כן, להבטיח שלא יסובב הפלגת שבח הפרות לבא עליהם שודד. ולזה דקדק לומר בפסוק ראשון ״וישבתם על הארץ״, לומר שהבטחה זו היא על חמוד הארץ, והבטחה שניה על חמוד פרותיה, ובזה נמצאו בטוחים על הארץ ועל פרותיה.

וכי תאמרו וגו׳. פשט הכתוב הוא על זה הדרך: ״וכי תאמרו מה נאכל״, ולצד שיש במשמעות מאמר זה שני דרכים: האחד הוא טעם שלילות הרצון בדבר זה שלא יזרעו וכו׳, שאם כן מה נאכל ובהכרח לזרע לחיותנו על האדמה. ודרך שני הוא שאלה על הנסבב מקיום מצוה זו – מה נאכל כיון שלא נזרע. לזה בא הכתוב ופרש הכונה במאמר ״מה נאכל״ במה שגמר אומר הן לא נזרע וגו׳, פרוש, לא שאנו אומרים ״מה נאכל״ לתת טעם לשלילות קיום מצוה זו, אלא הן אנו מקבלים ״לא נזרע״ וגו׳, אלא כבן שאומר לפני אביו ״מה נאכל״, אז ״וצויתי״ וגו׳. אבל אם תהיה כונתם במאמר ״מה נאכל״ לדרך הראשון, אז לא יצו ה׳ אתם את הברכה.

וצויתי את ברכתי וגו׳. ברכה זו אינה בצומח, שכבר הבטיח ״ונתנה הארץ פריה״ שהוא גבול שגבל ה׳ בכחה, אלא שמבטיח ברכת התבואה ככד קמח הצרפית (מלכים א יז:טז) וכשמן אשת עובדיה (מלכים ב ד:ז), והוא שדקדק לומר ועשת את התבואה, פרוש הברכה שיצו ה׳ תעשה רבוי בתבואה כדי שתספיק לשלש שנים, הגם שהארץ תוציא צמחה כמדי שנה בשנה. צא ולמד מקב חטים שבעליה (תענית כד.), ועין מה שפרשתי בפסוק ״וכי יש לי כל״ (בראשית לג:יא).

לשלש השנים. פשט הכתוב הוא לשנה עצמה שהיא ששית, ושנה שביעית, ושנה שמינית. על זה הדרך: מחודש סיון של שנה ששית עד חודש סיון של שביעית ושל שמינית הרי שתי שנים, ומחודש סיון של שמינית עד סיון של תשיעית הרי שלש שנים. והוא מאמר הכתוב עד השנה התשיעית (ויקרא כה:כב), ולא עד תחלתה של תשיעית אלא עד בא תבואתה, הרי שלש שנים מיום ליום. והצרך הכתוב לפרש לבל תחשוב שמקצת שנה חשוב שנה.

וזרעתם את השנה וגו׳. הצרך לומר כן, מצד שאמר ״ועשת את התבואה לשלש השנים״ חש שיאמר האומר: אם שנה שמינית בת זריעה היא, למה יעשה נס כדי שתהיה תבואת שנה ששית עושה לשמינית? לזה גמר אומר ״וזרעתם את השנה השמינית״, ונתן טעם לברכת תבואת שנה ששית צרכי שנה שמינית, שהוא מטעם ״ואכלתם מן התבואה ישן״ כדי שתאכלו שנה שמינית תבואה ישן ולא חדש, כי הישן משבח לבריות יותר מן החדש (בבא בתרא צא:) כידוע, וכרחם אב על בנים ירחם ה׳ על עמו.

כי ימוך אחיך וגו׳. פרשה זו תרמז ענין גדול והערה ליושבי תבל. ״כי ימוך״ על דרך אמרו (קהלת י:יח) ״בעצלתים ימך המקרה״, ואמרו זכרונם לברכה (תענית ז:) עשיתם לאותו שנאמר בו (תהלים קד:ג) ״המקרה במים עליותיו״ מך, כי כשהתחתונים מטין מדרך הטוב מסתלקים ההשפעות ומתמסכן עמוד הקדשה, כי העקר תלוי בתחתונים.

ואמר ומכר מאחזתו. ירצה על המשכן, משכן העדות, אשר הוא אחזתו יתברך שבו השרה שכינתו, ובעונותינו נמכר הבית ביד האמות. וכמאמרם זכרונם לברכה (מדרש תהלים עט) בפרוש פסוק ״מזמור לאסף באו גוים״ וגו׳, והודיע הכתוב כי גאלתו היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה׳, על דרך אמרו (ויקרא י:ג) ״בקרבי אקדש״, הוא יגאל ממכר אחיו. כי האדון ברוך הוא יקרא לצדיקים אח כביכול, דכתיב (תהלים קכב:ח) ״למען אחי ורעי״, והגאלה תהיה בהעיר לבות בני אדם ויאמר להם: ״הטוב לכם כי תשבו חוץ, גולים מעל שלחן אביכם? ומה יערב לכם החיים בעולם זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים סביב לשלחן אביכם, הוא אלהי עולם ברוך הוא לעד?״ וימאיס בעיניו תאוות הנדמים ויעוררם בחשק הרוחני גם נרגש לבעל נפש כל חי, עד אשר ייטיבו מעשיהם. ובזה יגאל ה׳ ממכרו. ועל זה עתידין לתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש ה׳ עלבון הבית העלוב.

ואמרו ואיש כי לא יהיה לו גאל. על דרך אמרם זכרונם לברכה (סנהדרין צג.) אין איש אלא הקדוש ברוך הוא, דכתיב (שמות טו:ג) ״ה׳ איש מלחמה״, כשלא יהיה לו גואל כי אין איש שם על לב, אין מנהל ואין מחזיק ביד אומה ישראלית להשיבה אל אביה, אל תאמר כי חס ושלום אבדה תקוה, אלא ״והשיגה ידו ומצא כדי גאלתו״. אמרו זכרונם לברכה (סנהדרין צח.) כי היסורין והגלות הם תקון האומה להכשירה, והוא מה שרמז והשיגה ידו על דרך אמרו (דברים ב:טו) ״יד ה׳ היתה בם״ שהיא מדת הגבורה החובטת באומה בגלות המר, ובאמצעות זה ישיג למצא כדי גאלת הבית.

ואמרו וחשב וגו׳. הנה לצד שהמכר הוא בעונותינו, כאמרו (ישעיה נ:א) ״הן בעונותיכם נמכרתם״, והעון הוא חוב על האדם, בשעת קריעת השטר צריך לעשות חשבון החוב שעליו ולפרע הנשאר, והוא אמרו וחשב את שני ממכרו השנים שנשאר הבית מכור ויתנכה לפי שעור השנים מעונות ישראל, והעודף ישיב, על דרך אמרם זכרונם לברכה (יומא פו:) במשפטי התשובה ותקוניה תשובת המשקל, אם אדם נהנה מהעון יסגף עצמו כשעור מה שנהנה מהחטא ובזה יפרע חובו. וכמו כן יעשה אדון העולם כשיתקרב זמן הגאלה, והוא מאמרם זכרונם לברכה (סנהדרין צח:) שיהיו חבלי משיח, ובזה ושב לאחזתו פרוש, חוזר אל הקדוש ברוך הוא גם על ישראל, על דרך אמרו (דברים ל:ג) ״ושב ה׳ את שבותך״, ואמרו זכרונם לברכה (מגילה כט:) ״ישיב״ לא נאמר אלא ״ושב״ וגו׳:

ואמרו ואם לא מצאה ידו די השיב. פרוש, אם יראה האדון כי אין כח בעם לסבל חבלים עוד, ורבו חובותיהם למעלה ראש ואפס בהם כח הסבל, והיה ממכרו עד שנת היובל שהוא זמן המגבל לגאלה בעתה, ואז ויצא ביובל ושב לאחזתו כי קץ הגלות ישנו אפלו יהיו ישראל רשעים גמורים חס ושלום.

ואיש כי ימכר. אחר שאמר ענין מכר הבית, חזר הכתוב לתת טעם לדבר איך יהיה הדבר הזה שימכר ה׳ אחזתו בית הבחירה, והוא אמרו ״ואיש״ – זה הקדוש ברוך הוא, כי ימכר בית מושב – פרוש׳ בית שבו מושב אלהים, זה בית המקדש, ״עיר חומה״ – זו ירושלים, דכתיב (תהילים קכ״ה:ב׳) ״ירושלים הרים סביב לה״. אמר הטעם הוא והיתה גאלתו שבאמצעות זה אדרבה נגאל, על דרך אמרם זכרונם לברכה (מדרש תהילים ע״ט:א׳) בפסוק ״מזמור לאסף״ וגו׳, שהשליך ה׳ חמתו על עצים ואבנים, שזולת זה לא היה נשאר מישראל שריד ופליט, ואם אין ישראל אין בית המקדש ולא ירושלים. לזה ״והיתה גאלתו״ של עם וגאלת הבית, כי יש תקוה ושבו בנים לגבולם.

וכי ימוך אחיך וגו׳. פרשה זו תעיר האדם על רוח ה׳ אחינו אשר שכן בתוכנו, ואמר ״כי ימוך אחיך״ שהוא רוח החיים אשר נטע בתוכנו לחיותנו, אם ראה האדם כי לא האיר בתורה ולא במצוות כי אין עני כי אם מן התורה והמצוות, ומטה ידו והחשיך אורו והודו, עמך פרוש לצד היותו עמך הוא שנתמוטט שזולתך היה אורו מאיר מסוף העולם ועד סופו, ותמצא שיבקש ה׳ להחזיר לו הרוח כאשר נתנה, כאמרו (קהלת יב:ז) ״והרוח תשוב״ וגו׳ ואמרו זכרונם לברכה (שבת קנב:) ״תנה לו כמו שנתנה לך״, ויצו ה׳ והחזקת בו פרוש, שיתחזק לשוב בתשובה להשיבו למכונו, כי אין לך דבר המעמיד לרוח החיוני במקום גבוה כתשובה.

וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך. דע כי אמרו יודעי נסתרות לה׳ (קב הישר פרק לב) כי יש בחינת נפשות שה׳ מביאם באדם בסוד העבור לסבות ידועות, יש שבאים להתגורר עם האדם בעשותו איזה מצוה כדי להשתתף במעשה וזוכה בזה, ויש שבאה ומתישבת לסבות מפלאות אשר הפליא ה׳ בתקון הנפשות, וכנגד שניהם אמר גר ותושב וחי עמך כנגד שתי הנפשות הבאים שלא מדעתו כשהוא מתחזק לשוב בתשובה, ויזהר עוד שלא יחשיך אור רוחו והגרים אתו, והוא אמרו אל תקח מאתו מה שיש בו, ובמה, בנשך ובמרבית כאשר אבאר בסמוך, ויראת מאלהיך פרוש כי מאורו (מחלב) [מחצב] הנפשות הטהורות השיב לו פקדונו, ומבקש עוד וחי אחיך עמך שיחזיר הנפש בתוספות חיות באמצעות עבודת הקדש אשר צוהו ה׳, והגם שאמרו תנה לו כמו שנתנה לך, זה צד ההסתפקות, או לפי מה שפרשתי בספרי חפץ ה׳ (שבת קנב.) כי כשיתנה לה׳ כמו שנתנה לו בזה היא מתעלית ומוסיפה חיים ואור עליון ועין שם.

ואמר את כספך וגו׳. כאן פרש מה הוא הנשך והתרבית אשר מחשיכים אורו, את כספך הם הדברים שהאדם כוסף בעולם הזה לדברים הנדמים, לא תתן לו בנשך כי כשאדם משלים תאות נפשו הבהמית ומטעים רוחו מכסופיו הוא נשוך בזה ומטיל בו ארס החטא. ואמר ובמרבית לא תתן אכלך פרוש אפלו אכלך שהוא דבר שהורשית לאכול, לא תרבה בו, כי כשאדם הולך אחר גרונו ויטה גבול התאוה שבו למותרות בזה יחשיך אור הנפש, כי כשזה קם זה נופל, כשמתרבה תאבון המרגש מתמעט תאבון הרוחני, והוא מאמר הכתוב (משלי יג:כה) ״צדיק אוכל לשובע נפשו״, לא להנאת ההרגש. ואמרו אני ה׳ וגו׳, פרוש, והגם שאני אומר לכם להוציא אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען, לא לאכול מטובה ולשבוע מפריה הוא התכלית אלא להיות לכם לאלהים הוא עקר הארץ. ואמרו זכרונם לברכה בתורת כהנים וזה לשונם: כל היושב בארץ ישראל מקבל עליו על מלכות שמים.

וכי ימוך אחיך וגו׳. פרשה זו תרמוז למה שאמרו זכרונם לברכה בספר הזוהר (תיקונים י׳) כי ה׳ צוה לשר אדום שהוא סמא״ל שלא יתנהג באכזריות עם ישראל, והוא אמרו כי ימוך אחיך על דרך אמרו (מלאכי א:ב) ״הלא אח עשו ליעקב״. ״עמך״, פרוש, נמיכותו ועניותו הוא לצד היותו עמך, שנתלוה לדרכיך הרעים. ונמכר לך על דרך (ישעיהו נב:ג) ״חנם נמכרתם״, ודרשו בספר הזוהר (ח״ב קכח.) כי בחינת סמא״ל תקרא חנם, שגלות החל הזה הוא לאדום, ״זכור ה׳ לבני אדום״.

ויצו ה׳ לא תעבד בו עבודת עבד, על דרך אמרו (ירמיה ב:יד) ״העבד ישראל״ וגו׳, אלא כשכיר כתושב יהיה וגו׳, לצד שיש בישראל שתי בחינות: המון העם ויושבי בשבת תחכמוני (שמואל ב כג:ח). ותמצא שהגם שישראל מעלין מסים וארנוניות, אין לומדי התורה בכלל, דכתיב (דברים לג:ג) ״והם תכו לרגלך״ ואמרו זכרונם לברכה (בבא בתרא ח.) וכו׳, וכתיב (עזרא ז:כד) ״מנדה בלו והלך לא שליט״ וגו׳. כנגד המון עם אמר ״כשכיר״, שהם מכורים בעד עונותיהם, וכנגד הצדיקים אמר ״כתושב״, שאינם אלא יושבים בין האמות בגלות אבל אין עליהם משא מלך.

ואמרו עד שנת היובל – הוא גבול הגאלה כידוע, ״יעבד עמך״, ומודיע ה׳ כי סוף סוף יצא מעמו, דכתיב ויצא מעמך, הוא ובניו – פרוש, הניצוצים המתבררים באמצעות היותם עמו, והוא סוד הגלות. שאם לא כן, למה לא ייסרם ה׳ בשבט מוסר שם בארצם ובנחלתם? אלא אחד מהטעמים הוא כדי שיבררו הניצוצות של הקדשה מבין הארצות, כי כל מקום ומקום שימצאון שם ישראל, באמצעות היסורין והתורה והמצוות, הניצוצות מתבררים מעצמם, והוא סוד אמרו (קהלת ח:ט) ״עת אשר שלט האדם באדם לרע לו״.

ואם תאמר, אם כן אם לא היו ישראל חוטאים וגולים מי היה מברר המתבררים עתה בתפוצת ישראל? דע כי אם לא היו ישראל חוטאים היה להם כח לברר ניצוצות הקדושות במקום שהם מכל המקומות אשר באו שם, מה שאין כן אחר חטאם דחלש כחם, ולואי שתשיג ידם במקום עצמו אשר שם הניצוצות.

ואמר ושב אל משפחתו, כי בבא הגואל יטע ה׳ בתוכנו אורו יתברך אשר שם הוא משפחת עם בני ישראל, גם יקומו שוכני עפר וישובו כל אחד אל אחזת אבותיו, הוא אור עולם בית המקדש כוננו ידיו יתברך.

לא תרדה בו בפרך ויראת מאלהיך, ומצד דבר זה יתחיב מיתה סמא״ל לעתיד לבוא, כמאמרם זכרונם לברכה (סוכה נב.), שהרי הוא מותרה ועבר מצות ה׳:

כי לי בני ישראל עבדים וגו׳. צריך לדעת למה כפל לומר ״עבדים עבדי הם״, ונראה כי יכון לומר על זה הדרך: ״כי לי בני ישראל עבדים״ מעיקרם, קדושים מבטן ומהריון בשרש נפשותם, הגם שלא היה מוציאם ממצרים, וכל זה למה שממנו ואליו. אבל מה שמהם לחיבם להחזיק את עצמן לעבדים – ״עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים״, שהוא טעם מכרח להם ומחיב להתיחס להם שם עבדות.

אני ה׳ אלהיכם. טעם שהתחיל הכתוב לדבר דרך נסתר ״כי לי וגו׳ עבדי הם״ וגמר אומר לנוכח ״אני ה׳ אלהיכם״, אולי כי לצד שמצוה לקונה עבד עברי שישלחנו בשנת היובל, לזה נתן לו הטעם לצד שהוא עבד ה׳, כאמרו ״עבדי הם״. ולצד שיאמר הקונה כי טעם זה יצדק לגבי העבד שלא יפקיע עבודתו וימכר עצמו לצמיתות, אבל הקונה אין עליו חיוב, ומה גם אם הוא מוכר עצמו לגר תושב או לעקר הוא העובר על מצות ה׳, לזה גמר אמר אני ה׳ אלהיכם מדבר עם הקונה שעמו התחיל לדבר בתחלת הפרשה ״כי תקנה״ ועם אותם שצוה אותם לנוכח ״לא ירדנו בפרך לעיניך״, כי דבר מלך שלטון עליהם לקים כל הכתוב.