ויקרא כו, כט

וְתֵיכְלוּן בְּשַׂר בְּנֵיכוֹן וּבְשַׂר בְּנָתֵיכוֹן תֵּיכְלוּן

וְתֵיכְלוּן בְּשַר בְּנֵיכוֹן וּבְשַר בְּנָתֵיכוֹן אָמַר משֶׁה נְבִיָא כַּמָה קַשְׁיָין הִינוּן חוֹבַיָא וּמָה מְרִירִין אִינוּן חַטְיָיאֵי דִי גָרְמוּ לְאַבְהָתָא לְמֵיכַל בְּשַר בְּנֵיהוֹן וּבְנָתֵיהוֹן עַל דְלָא נָטְרוּ מִצְוָתָא דְאוֹרַייְתָא

אֵי מָה בִּשִׁין אִינוּן חוֹבַיָא וּמָה מְרִירִין אִינוּן חֲטַיָיא דְּגָרְמוּ לְאַבָהָתן בִּיְרוּשָׁלַיִם לְמֵיכַל בְּשַר בְּנֵיהוֹן וּבְנָתֵיהוֹן:

ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם. אין למעלה מן הרעב הזה:

ואכלתם בשר בניכם כנגד והפריתי אתכם. וי״מ אלו בני אדם מיוחסים המשיאים את זרעם למשפחה שאינה הוגנת ולוקחים מהם מעות בשכר והיא מכה ראשונה.

ואכלתם בשר בניכם. מקום שאמרתי: והפריתי אתכם:

ואכלתם בשר בניכם וגו׳ תאכלו. טעם שכפל לומר ״תאכלו״ פעם שניה, לומר שאפלו אחר שכבר אכלו, לא יכמרו רחמיהם כדרך הרגיל להנחם אחר מעשה ויכמרו רחמיהם ויבכו ״הוי בני, הוי בתי״, אלא עוד יסכימו לאכול אם ימצאום מחדש.

או ירצה כי יקדימו לאכול הבנים, והטעם לצד שנותנים עיניהם לאכול גם הבנות, לזה יקדימו הבנים שיש בהם ספק שימאנו ויברחו בראות הבנות נאכלות, מה שאין לחוש כמו כן בבנות כי אין כח בהם כזכרים, והוא אמרו ואכלתם בשר בניכם, וטעם הקדמת הבנים ולא הבנות לא לצד שאין דעתכם לאכול הבנות, אלא תוסיפו גם כן לאכול בשר בנותיכם, ואתם מקדימין הבנים שיש לחוש לטעם מורגש.

או יאמר על זה הדרך, כי לצד שרחמי האב על הבנים יותר מהבנות (שבת סו:), לזה הם מתחכמין לאכול הבנים תחלה כדי שבזה יהיה נקל להם לאכול הבנות, וזה שעור הכתוב: ואכלתם בשר בניכם, וטעם הקדימה כדי שבשר בנותיכם תאכלו, פרוש לא יכאב לבבכם כפי מה שקדם ויהיה לכם כמאכל הרגיל:

ובשר בנותיכם תאכלו. אכילה מיותרת משום דאכילת בנים זכרים אינו אלא כשהם מתים דבחייהם נודדים בעצמם ללחם ואינם ברשות אביהם. אבל בנות אין דרכם לחזור כדאיתא בכתובות דס״ז ע״כ המה בית אביהן והאבות הורגין אותן ואוכלין ברעב: