ויקרא כו, יט

ושברתי את גאון עזכם. זה בית המקדש, וכן הוא אומר (יחזקאל כד כא) הנני מחלל את מקדשי גאון עזכם:

ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחשה. זו קשה משל משה, ששם הוא אומר (דברים כח כג) והיו שמיך אשר על ראשך נחשת וגו', שיהיו השמים מזיעין כדרך שהנחשת מזיעה והארץ אינה מזיעה כדרך שאין הברזל מזיע והיא משמרת פירותיה, אבל כאן השמים לא יהיו מזיעין כדרך שאין הברזל מזיע ויהא חורב בעולם והארץ תהא מזיעה כדרך שהנחשת מזיעה והיא מאבדת פירותיה:

וְאֶתְבַּר יָת יְקַר תָּקְפְּכוֹן וְאֶתֵּן יָת שְׁמַיָא דִי עִלָוֵיכוֹן תַּקִיפִין כְּפַרְזְלָא מִלַאֲחָתָא מִטְרָא וְאַרְעָא דִתְחוֹתֵיכוֹן חֲסִינָא כִּנְחָשָׁא מִלְמֶעְבַּד פֵּירִין

וְאִיתְבַּר יַת אִיקַר תְּקוֹף מִקְדָשֵׁיכוֹן וְאֶתֵּן יַת שְׁמַיָא דְעִילַוֵיכוֹן בְּרִידַן הֵי כְפַרְזְלָא דְלָא מְזִיעַ מִן דְלָא לְמַחְתָא לְכוֹן טַלִין וּמִיטְרִין וְאַרְעָא דִתְחוֹתֵיכוֹן הֵי כִנְחָשָׁא דִמְזִיעַ לְמוֹבְדָא פֵּירָהָא

גאון עוזכם השובע כטעם וישמן ישורון והגאה אם ישבר יפול וישח:

ושברתי את גאון עזכם - כדכתיב: בשברי לכם מטה לחם. וכדכתיב: גאון שבעת לחם היה לה. ובאגדה: היא בית המקדש, כדכתיב: הנני מחלל את מקדשי גאון עזכם. ולפי הפשט: כמו שפירשתי, שכך מוכיח סוף המקרא: ונתתי את שמיכם וגו'.

ושברתי את גאון עזכם. בחרבן משכן שילה, כאמרו ויתן לשבי עזו:

את גאון בגי' זה המקדש. את גאון עוזכם. בגי' זה ירושלים:

ושברתי את גאון עזכם כנגד ואשבור מוטות עולכם והיא ראשונה. שמיכם כברזל כנגד ונתתי גשמיכם והיא שנייה.

ארצכם כנחשה כנגד בעתם והיא ברכה לעצמה והיא שלישית.

כנחשה שם דבר של נחושת כמו ונחתה קשת נחושה זרועותי.

ושברתי את גאון עזכם. כנגד: ואשבר מטת:

ונתתי את שמיכם כברזל. כנגד: ונתתי גשמיכם בעתם:

ושברתי את גאון עזכם. אמרו זכרונם לברכה (תורת כהנים): זה בית המקדש שנקרא כן. והכונה בזה, כיון שלא חזרו בתשובה, זה יורה שחושבים בדעתם כי ה׳ חפץ בהם עדין, ממה שעודו שוכן בתוכם, ובזה מתחזקים. לזה אמר ״ושברתי״ וגו׳.

ונתתי את שמיכם כברזל וארצכם כנחשה. ומשה אמר בהפך זה שמיכם כנחשה וארצכם כברזל (דברים כח כג) לפי שרוב המפרשים הסכימו שכל תוכחה זו כנגד חורבן בית ראשון, ושבפר' כי תבא כנגד חורבן בית שני, וידוע שהברזל קשה מן הנחשת ובבית ראשון היה עיקר חטאם לשמים על ידי שעבדו לכוכבים ומזלות כמו שנאמר (ירמיה מד יח) ומן אז חדלנו לקטר למלאכת השמים. על כן יהיו השמים קשים להם מן הארץ כמו שנאמר (איוב כ כז) יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו. כי גם השחיתו דרכם על הארץ. אבל בבית שני לא עבדו עבודה זרה והיתה עיקר רעתם בארץ על ידי שנאת חנם ומריבה שהיתה ביניהם ותשחת הארץ כמו בדור המבול, על כן תהיה הארץ קשה להם יותר מן השמים.

ושברתי את גאון עזכם. ידוע פי׳ הת״כ שהוא בהמ״ק. ומש״ה מצורף הקללה ונתתי את שמיכם כברזל וגו׳ כפרש״י לענין גשמים שהרי ברכת התבואה תלוי בקרבנות ואחר שיהא נשבר כח מעלת בהמ״ק ממילא יהא עצירת גשמים ורקבון תבואה. עוד תני׳ בת״כ והובא בגיטין דל״ז ושברתי את גאון עזכם רע״א אלו הגאים שביהודה כגון פפוס ואלכסנדרי וחבריו הן המה תקיפי יהודה. מעתה עלינו לפרש סיפא דקרא ונתתי שמיכם וגו׳ באופן שיהא נמשך לקללה הקודמת. והנה כבר ביארנו ר״פ בראשית דהמשפיע מכונה שמים והמושפע מכונה ארץ. ומזה הטעם מכונים גדולי הדור בשם שמים שהמה משפיעים להמון ד״ת ומוסר. והמון עם המקבלים בשם ארץ. ודרך ישראל בעת צרה ומצוקה ר״ל הגדולים עוינים את תקיפי ישראל ועשיריהם משום שבדעת העשירים לתקן עניני הכלל לפי דרכם והגדולים דעת אחרת אתם ע״כ במות תקיפי ישראל אין הגדולים מרגישים בצרת ישראל ובחסרון שלהם. והיינו ונתתי את שמיכם. היינו גדולי ישראל:

כברזל. שאינו מזיע כלל והנמשל שלא יחושו להצטער ע״ז כלל. ובזה יגיע ואת ארצכם היינו המון עם ה׳ שירגישו בחסרון הניכר אבל יהיו כנחושה שמזיע ונאבד ומרקיב. ה״נ יהיה ההמון מרגישים בחסרון שלהם. אבל לא יוכלו לעשות מאומה מבלי התעוררות גדולי ישראל. ואלו היו הגדולים ג״כ מרגישים בחסרון. היו משתדלים להעמיד אחרים תחתיהם אבירי הדעת:

צ כיון שהיא לחה הפירות נרקבין: