ויקרא כו, ג

אם בחקתי תלכו. יכול זה קיום המצות, כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו, הרי קיום המצות אמור, הא מה אני מקים אם בחקתי תלכו, שתהיו עמלים בתורה:

ואת מצותי תשמרו. הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקים, כמו שנאמר (דברים ה א) ולמדתם אתם ושמרתם לעשותם:

אִם בִּקְיָמַי תְּהָכוּן וְיָת פִּקוֹדַי תִּטְרוּן וְתַעֲבְּדוּן יָתְהוֹן

אם בחקתי אִין בִּקְיָימֵי אוֹרַיְיתִי תַּהֲכוּן וְיַת סִדְרֵי דִינַי תִּנְטְרוּן וְתַעְבְּדוּן יַתְהוֹן

אם בחקתי. תשמרו ועשיתם. מצוה ללמוד וללמד ולעשו׳:

אם בחקותי תלכו. חוקות הם גזרות מלך שינהג האדם בהם בהשתדלות עסקי חייו וההתנהג בהם יקרא הליכה, כאמרו ובחקותיהם לא תלכו וכן ואת חקתי תשמרו ללכת בהם וכן בחקות החיים הלך:

ואת מצותי תשמרו. הנה השמירה במצות היא ההשגחה באופן עשייתם ובמכוון מהם וזה בעיון נאות כאמרם ז"ל שמור זו משנה. אמר אם כן אם תתנהגו בדרכי האל יתברך הנכללים בחלק המעשי בתורתו ותעיינו במצות לדעת אופן עשייתן ותכליתן ובזה תשלימו כונתו להיותכם בצלמו כדמותו:

ועשיתם אותם. ואז יהיה לכם זה השלמות בקנין באופן שתעשו אותם כמו פועלים הטוב ברצון נפשכם לא כמצווים ועושים מיראה אשר בזה יהיה העושה מתפעל בצד מה אבל תעשו מאהבה חפצים ברצון האל יתברך כאמרם (אבות) עשה רצונו כרצונך:

אם בחקותי וכו' ורדפו מכם חמשה וכו'. תימה שהרי חשבון זה אינו דחמשה למאה הוי אחד שרודף עשרים ומאה לרבבה הוא שאחד רודף מאה. וי"ל דתפלת צבור עדיפא אי נמי ה"ק ומאה מכם כלומר מאה מנינים של חמשה רבבה ירדופו דה"נ אחד לעשרים ומיהו אותו חשבון דפרשת האזינו דכתיב איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה הוי אחד רודף חמשת אלפים ועוד קשיא מהתם דהא אמרי' מדה טובה מרובה ממדת הפורענות ולכאורה התם ר"ל אחד מן האומות ירדוף אלף מישראל ושנים רבבה והכא גבי טובה לא קאמר אלא אחד מישראל ירדוף עשרים. ונ"ל דהתם נמי ר"ל שהרודפים ישראל והנרדפים עכו"ם ולעיל קאי לו חכמו ישכילו זאת האומות ישכילו זאת יבינו לאחריתם איך היה שרודף אחד מישראל אלף עכו"ם דהיינו שמשון שהרג אלף פלשתים כדכתי' בלחי החמור הכיתי אלף איש. ושנים יניסו רבבה זה יהונתן ונטרו אם לא כי צורם מכרם לאומות ביד אלו וה' הסגירם וא"כ היה להם להבין שה' פעל כל זאת. א"נ הכא רודפים והורגים קאמר כדכתיב ונפלו אויביכם לפניכם לחרב אבל התם יניסו כתיב אבל לא הורגין:

אם בחקתי תלכו בגי' עמלים בדברי תורה. סמך אם בחקותי לשבת וע"א לומר ששקולים הם ככל המצות והחוקים. ועוד סמך שבת לונתתי גשמיכם בעתם דהיינו בלילי שבתות:

אם בחוקתי תלכו ר"ת אבת שתלכו בדרכי אבות. בחוקתי תלכו. היא היראה וכתיב יראת י ה' היא אוצרו אם תמלאו את אוצרותי אמלא אוצרותיכם יפתח ה' לך את אוצרו:

ועשיתם אתם אותיות אמת א"נ שתתעסקו בתורה דכתיב בה עשיה שכל טוב לכל עושיהם. י' פסוקים מאם בחקותי (ר"ל מן ונתתי) עד ואולך אתכם קוממיות כנגד עשרה ברכות שבויתן לך וכנגד עשרת הדברות:

עטרת חכמים עשרם אולת כסילים אולת (משלי יד, כד)

שלמה המלך הודיענו בכתוב הזה (משלי יד) כי העושר היא מדה שהחכמים זוכין בה ופושעים יכשלו בה, כי כשהעושר ברשות החכם הנה הוא לו עטרה וכבוד, מפני שכל זמן שהוא חסר העושר חכמתו בזויה ודבריו אינם נשמעים, ועם העושר יש לאל ידו להרים ראש האמת ולהשפיל השקר ואת כל הדוברים אותו, ועוד שיפזר אותו במעלות ובמעשים שהוא מתעטר ומתכבד בו. ולמדך הכתוב כי העושר הזה שהוא עטרה לחכמים הוא לכסילים אולת, לפי שהכסילים מתגאים בעשרם ובו ירימו קרן להחזיק ידי כל עוברי עברה ותגבר ידם לעשות כל דבר פשע.

והנה העושר כדמיון השמש שהוא עושה שתי פעולות זו הפך זו, מלבין הבגד ומשחיר פני הכובס, והכל לפי המקבל, כן העושר בענינו יש בו שתי פעולות זו הפך זו, עטרה לזה אולת לזה, והכל לפי דעתו של אדם. ובא כפל הלשון שהזכיר שתי פעמים אולת לומר כי העושר לכסילים אולת לנפשם, וכלל הדבר כי הכסילים עשרם יכשילם ויאבדם אבדן הגוף ואבדן נפש, אבל החכמים נזהרים שלא ינזקו בו, אבל הם מתכבדים בו ומקבלים ממנו תועלת הגוף והנפש, לפי שהם יודעים כי העושר וההצלחה בעוה"ז אינן אלא הכנות לצורך הנפש כדי שתלמד החכמה ותקבל המושכלות. ומזה הזכיר עוד (שם טו) אולת שמחה לחסר לב ואיש תבונה יישר לכת, כי השמחה ושפע השלוה הוא אולת לחסר לב, יגיע לו מזה שיעשה אולת, אבל איש תבונה יגיע לו מזה שיתקן מדותיו בסבת השמחה והשלוה, זהו יישר לכת, יתקן בה מדות גופו ונפשו. ועל כן תאריך התורה תמיד במעשה המצות ביעודי הצלחת הגוף ושפע השלוה והטובה בעוה"ז.

וידוע שאין הדברים ההם תכלית כי הם יעודים גופניים, שכלם מתאימים להיותם הכנות לנפש השכלית לדרוש ולהשיג ידיעת השם כדי לזכותו בסוף באור פני מלך חיים שהוא התכלית, ולכך הבטיחה התורה כי בעשותנו החקים והמצות יגיע אלינו הכנות העוה"ז שבהם נזכה ונחיה חיי עד מה שלא הגיעו לנו מעולם על השלמות לא במקדש ראשון ולא במקדש שני זהו שכתוב.

אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם. החקים שהזהיר בהן כאן הם השמיטה והיובל שהזכיר בפרשה של מעלה, ואמר עתה כי אם נלך בהם ונשמור המצות, שיתן הגשמים בעתם ויברך לנו התבואה והפירות וכל צמח האדמה כדי שיהיה לנו בזה השפע והשלוה וכל יתר ההכנות.

אם בחקתי תלכו אם תעשו מה שהטלתי עליכם לעשות אף העננים והארץ והאילנות שנבראו בשבילכם יעשו לכם מה שעליהם מוטל לעשות.

אם בחקתי תלכו ואת מצותי [תשמרו]. שתעשו מה שעליכם לעשות אף העננים והארץ והאילנות שנבראו בשבילכם יעשו לכם מה שעליהם לעשות, שאצוה העננים לתת גשמים בעתם, בעת הצרך, ולא מרובים יותר מדאי ולא מועטים יותר מדאי:

אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה והשיג לכם דיש וגו' בזאת הפרשה יש ספקות: הספק הא' שנראה מזה ששכר המצות הוא בעולם הזה ואינו כן שהעולם הזה הבל וריק וכמו שאומר בספר קהלת ואין ראוי שהמצות שהם קדושות ורמות גדולות ובצורות בשמים יהיה השכר בעולם ההבל שהיום כאן ומחר בקבר: הספק הב' שאמר וחרב לא תעבור בארצכם והכוונה אפילו חרב של שלום לפי שלא היו צריכים ישראל חרב שנאמר מגן אם יראה ורומח בארבעים אלף בישראל ואם כן איך אמר ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב שאין להם חרב: הספק הג' שאמר ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו וכי כך הוא המנין שהמנין הוא חמשה מאה ומאה מכם אלפים ירדופו: הספק הד' שזאת הפרשה שלא כסדר שהתחיל בגשמים ושפע המזונות ואח"כ בשלום ונצחון האויבים כמו שאמר ונתתי שלום בארץ ורדפתם את אויביכם ורדפו מכם חמשה מאה ואחר כן חזר על הראשונות ואמר ואכלתם ישן נושן שזה הפסוק היה מקומו למעלה בשפע הגשמים והתבואות. התשובה לראשונה שהקב"ה רצה להוליך עם ישראל הדרך שהאב מוליך עם בנו לשיעסוק בתורה כשהוא קטן אומר לו לך לבית המלמד ואתן לך מן הרמונים ומן התאנים ואחר שאינו כל כך קטן אומר לו שילך ללמוד ואתן לך זהוב א' ואח"כ אומר לו לך ללמוד ואתן לך מלבוש כשהוא גדול אומר לך ללמוד ותירש עולם הבא ואח"כ אומר לו האמת לך ללמוד בעבור מעלת הקב"ה שברא העולם ועשה לנו את הנפש הזאת לא תכלית שום שכר וכל זה שמתוך שלא לשמה בא לשמה וכן הקב"ה אמר בתחלה אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו אתן לכם לחם ופירות גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו ואח"כ אמר ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד ואח"כ ורדפתם את אויביכם ובסוף אמר להם האמת ונתתי משכני בתוככם והתהלכתי בתוככם אטייל עמכם בגן עדן ואמר עוד האמת והייתי לכם לאלהים בעבור מעלתי ועצמותי ואתם תהיו לי לעם שעבדי המלך ראוי למות בעבודתו בעבור מעלת המלך עצמו וזה הדרך עצמו הוליך בסדר עקב תשמעון ולזה אמר שם וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך הכוונה זה שאמרתי הוא שהוליך עמהם בברכות הדרך שהאב מוליך עם בנו ואמר אם בחקותי לומר החוקים אין אדם עושה אותם בעבורם שהרי אין להם טעם אלא בעבור הקב"ה שמצוה אותם אבל המצות עושה אותם האדם בעבור הקב"ה המצוה ובעבור המצוה בעצמה שהרי יש לה טעם ולז"א ואת מצותי תשמרו בעבורי ועשיתם אותם בעבור המצות בעצמם וזהו טעם ועשיתם אותם אחר אמרו ואת מצותי תשמרו עוד אמר תשמרו כמו ואביו שמר את הדבר שצריך להמתין האדם למצוה ולא המצוה לאדם שזריזין מקדימין למצות וזהו שאמר שומר מצוה לא ידע דבר רע וכמו שארז"ל אעירה שחר אני מעורר השחר ואין השחר מעורר לי. ואמר מצותי תשמרו תמתינו ואח"כ כשיבא זמנם ועשיתם אותם ולפי שמרבה נכסים מרבה דאגה ויבאו גזלנים ונתתי שלום בארץ ועוד שאפילו שחרב לא תעבור בארצכם ולא יהיה להם חרב עכ"ז ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם כאלו היה לכם חרב ולא עוד אלא ירדפו מכם חמשה מאה. ולקושיית המנין נראה שישראל הלוחמים בראשונה צריך שיהיו כמות אלה כאלה ויעשה הקב"ה נס שינצחו ישראל ואחר שנצחו ולוחמים עוד במלחמה עצמה אין צריך שיהיו כל כך ישראל בכמות אלא אפי' יהיו מועטים ואח"כ יותר מועטים ינצחו וזהו שאחר שהתחילו ישראל לנצח מתחיל לב הגוים להשבר ואח"כ נשבר יותר ולזה אמר ורדפתם את אויביכם כמות אלו כאלו ואח"כ ורדפו מכם חמשה מאה ואח"כ ומאה מכם רבבה ירדופו. וא"ת שאם ישראל לוחמים מועטים לפי שישראל מועטים אינו כן אלא והפרתי אתכם וכל כך תהיו פרים ורבים עד שאע"פ שאמרתי שיהיו לכם ריבוי מזונות עד שישיג דיש את בציר ובציר את זרע עכ"ז לא יספיק לכם הלחם והיין של שנה זו ותהיו צריכים לאכול משל השנים שעברו ואכלתם ישן נושן. וא"ת שיהיה מעופש לא יהיה וישן מפני חדש תוציאו ולא יתבייש הישן מפני החדש ובזה הותרו כל הספקות. ונוכל לומר עוד בסדר אלו הברכות לפי שיש ארבעה כתות של בני אדם במדינות יש עובדי אדמה ויש בעלי מלחמות רגליים ופרשים ויש בעלי תורה חסידים קדושים ויש אנשים שאינם לא זה ולא אותו אלא עשירים שלוים ושקטים האוכלים למעדנים ובעלי מלאכה. ולכת הראשון שהם עובדי אדמה אמר ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו. לעשירים והמוניים בעלי מלאכה ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד. לבעלי מלחמה אמר ורדפתם את אויביכם ורדפו מכם חמשה מאה ומאה רבבה ירדופו. לבעלי תורה אמר ונתתי משכני בתוככם והתהלכתי בתוככם:

אם בחקתי תלכו וגו׳. בתורת כהנים אמרו זכרונם לברכה: יכול אלו המצוות? כשהוא אומר ״ואת מצותי״ וגו׳ הרי המצוות אמורות, מה אני מקים ״אם בחקתי״? להיות עמלים בתורה, עד כאן. וטעם שקרא הכתוב עמל התורה חקה, לצד שיש בה מצוה אפלו ללמד דברים שלמדם פעמים ושלש והם נטועים אצלו, כי חפץ ה׳ בעסק התורה חקה חקק. ותמצא שאמרו זכרונם לברכה (קהלת רבה ג) כי לטעם שילמד האדם תורה בחשק תמיד, גזרה חכמתו יתברך שיהיה האדם לומד ושוכח.

וטעם אמרו חקתי לשון רבים, ירמז לשתי תורות – תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ומסרת התיבה לשון יחיד, שאין וא״ו בין קו״ף לתי״ו, לומר כי תורה שבעל פה היא כלולה בתורה שבכתב ושם בנינה. עוד רמז באמרו חקתי לשון רבים על דרך אמרו (יהושע א:ח) ״והגית בו יומם ולילה״, שצריך לקבע עתים בתורה ביום ובלילה, והמסרת לשון יחיד כי שני העתים הם ביום אחד. עוד ירצה כי צריך האדם בקיום מצוות התורה שני דברים, האחד ללמד לעצמו, והשני ללמד לאחרים, דכתיב (דברים יא:יט) ״ולמדתם אתם את בניכם ושננתם״ וגו׳, לזה אמר חקתי לשון רבים – ללמד וללמד, לשמר ולעשות, כאמרו ״ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם״.

וטעם אמרו לשון הליכה, לומר שצריך לעסק בתורה אפלו בהליכתו, על דרך אמרו (דברים ו:ז) ״ובלכתך בדרך״, באהבתה ישגה תמיד וגו׳:

עוד ירצה על דרך מה שאמרו זכרונם לברכה (ויקרא רבה לה.) בפסוק ״חשבתי דרכי״ וגו׳ שהיה דוד חושב לעשות ענינים, ורגליו מוליכים אותו מעצמם אל בית המדרש, לרוב החפץ והרצון והרגילות בדבר, והוא אמרו אם בחקתי תלכו, פרוש, הליכתכם מעצמה תהיה אחריה כמאמר דוד לרוב החשק והרגילות.

עוד ירצה על פי מאמרם זכרונם לברכה (זוהר ח״ג רב.) כי התורה יש בה ארבע דרכים, והם: פשט, רמז, דרוש, סוד, ומאלו נפרדו שבעים פנים, וכל אופן לכמה אורחין ושבילין ונתיבות, והוא מה שאמר חקתי לשון רבים, תלכו פרוש, בכל אורחין ושבילין ילך בהם בפרוש הכתובים, ולא יאמר שאין בתורה אלא פשט המובן לכל.

עוד ירצה באמרו תלכו על דרך אמרו (משלי ג:ו) ״בכל דרכיך דעהו״ וגו׳, וכתב רמב״ם בפרק ג׳ מהלכות יסודי התורה (הלכות דעות) וזה לשונו: ישים אל לבו כדי שיהיה גופו שלם וחזק כדי שתהיה וכו׳ לדעת את ה׳, שאי אפשר שיבין ויסתכל בחכמות וכו׳, נמצא המהלך בדרך זה כל ימיו עובד ה׳, עד כאן. והוא מאמר הכתוב כאן אם בחקתי תלכו, בשביל עסק התורה תלכו בכל דרככם, באכילה וכו׳ במשתה בדבור וכו׳ בכל מעשה המסבב מהטבעיות.

עוד יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (סנהדרין לד.) שהרשות נתונה ללומדי תורה לפרש בה ולדרש בכמה אורחין ושבילין, ותלמיד ותיק יחדש בדרשת הכתובים כאשר יוכל הכתוב שאת ככל אשר תשיג ידו בתורתו. ויצו ה׳ כאן באמרו אם בחקתי שהיא התורה, תלכו בפרדסה, תנאי הוא הדבר ״ואת מצותי״ וגו׳, פרוש, שלא יהיה מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, שלא לטהר את הטמא ״ועשיתם אתם״ שלא לטמא את הטהור. והוא מאמרם זכרונם לברכה (אבות ג:יא) המגלה פנים בתורה שלא כהלכה אין לו חלק לעולם הבא.

עוד יתבאר על דרך אמרם (אבות ב:ו) ״ולא עם הארץ חסיד״, פרוש, שאסור לעם הארץ להתנהג בחסידות, שיעשה חומרות וגדרים כמנהג החסידים, כי לפעמים יעשה חומרא בדבר שהוא אדרבה עברין, כי ימצא חסיד שירצה לגדר עצמו לקים מצות עונה בימים המקדשים ותהיה בעיניו מצוה גדולה לשמש מטתו בליל כפור, כמו ששמענו שהיה מעשה כן, וכדומה, לזה צוו חז״ל שאין לעם הארץ להתנהג במדת חסידות, והוא מאמר ה׳ כאן אם בחקתי תלכו שהוא עסק התורה, אז ואת מצותי תשמרו פרוש, תעשו לכם משמרת כדי לקימם גדרים ושמירות ולא זולת זה.

עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (אבות ד:א) ״הוי גולה למקום תורה״, שצריך לכתת רגליו ממקום למקום ללמד תורה. וצא ולמד דבריהם זכרונם לברכה בגמרא (חגיגה ה:) כי כלן היו גולין ללמד, ויש שהיה הולך ששה חדשים וחוזר כמו כן לעסק ביום אחד. והוא אמרו אם בחקתי שהיא עסק התורה, צריכים שתלכו ממקומכם אחריה. גם כדי שתהיו פנויים, אין נכון ללמד והוא בביתו כי יטרדוהו בצרכי הבית, לכן יעזב איש את אביו ואת אמו ויסע ממקומו ללכת אחריה.

ואמרו ״ואת מצותי תשמרו״, יתבאר על דרך מה שאמרו במסכת שבת (שבת לא:): מכריז רבי ינאי ״חבל על מאן דלית ליה דרתא, ותרעא לדרתא עביד״, שעקר עסק התורה צריך שיהיה לשמר ולעשות, והוא אמרו אם בחקתי וגו׳ שהוא עסק התורה, תנאי הוא הדבר ״ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם״. ואמר ואת מצותי יתבאר על דרך אמרם בגמרא (ברכות יז:) הלומד שלא לשמה נוח לו שלא נברא, והקשו בתוספות עם אותה שאמרו לעולם יעסק אדם בתורה אפלו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ותרצו כי הם שני אופנים שלא לשמה: אחד לקנטר, ואחד להתכבד. לקנטר – נוח לו שלא נברא, להתכבד – יעסק שמתוך וכו׳. והוא מאמר ה׳ אם בחקתי תלכו ותנאי הוא הדבר ״ואת מצותי״ שבה שתי מצות הצריכין בלמודה, שלא ילמדו לא לקנטר ולא להתכבד, אז תשמרו ועשיתם אתם. מבטיח הכתוב שהגם שתבא עברה לידו יהיה נצול ממנה, וכאמרם (סוטה כא:) תורה מגנא ומצלא מיצר הרע, וכמו שאמרו במסכת עבודה זרה (ע״ז יז:) באותה מעשה של רבי חנינא ורבי יונתן שחלפו אפתחא דזונות וכו׳, דכתיב (משלי ב:יא) ״מזמה תשמר עליך״ וגו׳. ודקדק לומר ועשיתם על דרך אמרם זכרונם לברכה (קידושין לט:) ישב אדם ולא עבר עברה נותנין לו שכר כעושה מצוה, והעמידוה כשבאה עברה לידו ונצול ממנה, הגם שאינה אלא שמירה מעלה עליו הכתוב כאלו עשה מעשה מצות.

והגם שדרש רבא (פסחים נ:) בפסוק ״כי גדול עד שמים חסדך״ (תהלים נז:יא) – זה הלומד שלא לשמה אלא להתכבד, הטעם לא שיש רצון הבורא בלמוד זה אלא לתכלית היוצא ממנו שיבא ללמד לשמה, ותורה זו אין בסגלתה להציל מיצר הרע בבא עברה לידו. ובזה יש לתרץ מה שהקשו שם בסוטה לרב יוסף שאמר תורה בין בעדנא דעסיק בה בין בעדנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא, אלא מעתה דואג ואחיתפל מי לא עסקו בתורה? אמאי לא אגינא עלייהו? עד כאן. לדברינו אין קשיא, שהם היו לומדים מתחלתם שלא לשמה, ואין כח בתורה כזו להגן עליו מיצר הרע.

או יאמר על זה הדרך, להיות שיש שני סברות (עבודה זרה יז.), אחת של רבי חנינא ואחת של רבי יונתן. אחד אמר ״נחלף אפתחא דעבודה זרה דנכיס יצריה״, ואחד אמר ״נחלף אפתחא דזונות כי היכי דנכפייה ליצרין ונקבל אגרא״. ובא הכתוב כאן והכריע עם האומר נחלף אפתחא דזונות, והוא אמרו אם בחקתי תלכו, פרוש יכולין אתם לילך ואני מבטיחכם ש״את מצותי תשמרו״, שיהיו כופין יצרם. ואם תאמר ולמה יכניס עצמו בספק זה, לזה אמר ועשיתם אתם כדי שתטלו שכר כעושה מצוה כיון שבא לידכם העון, והוא מאמרם שם ״ונכפייה ליצרין כי היכי דנקבל אגרא״:

או ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה במשנת חסידים (אבות פ״ו) התורה נקנית בארבעים ושמנה דברים, כי לא כל הרוצה לקנות תורה ישיג קנינה אלא באמצעות הארבעים ושמנה דברים, והוא מה שאמר כאן אם בחקתי תלכו – אם אתם חפצים להשיג התורה, תנאי הוא הדבר ״ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם״ שהם אותם הארבעים ושמנה דברים, כי יש בהם בחינת המניעות וכנגדם אמר ״תשמרו״, ויש בהם בחינת המעשה וכנגדם אמר ״ועשיתם״ וגו׳:

עוד ירצה להודיע מעלת עסק התורה שיש בו מה שאין בעסק המצוות, כי עסק המצוות יכול להיות שיהיה אדם פועל ועושה, ויגרם החטא וימיר כבודו לבסוף ולא תזכרנה צדקתו ביום פשעו, אבל מצות עסק התורה מבטיחו כי כל העוסק בתורה צדקתו עומדת לעד וילך עמו צדקו, על דרך אמרם (סוטה כא.) כי עברה מכבה מצוה ואין עברה מכבה תורה לבטל זכותה של תורה, ויזכה ללכת בה בלכתו לעולם העליון. ועין מה שפרשתי בפרשת אחרי מות (ויקרא יח:ד) ״את חקתי תשמרו ללכת בהם״.

עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (שבת סג.) בפסוק ״ארך ימים בימינה״ וגו׳ (משלי ג:טז), שהמימינים בה שכרם לעולם העליון, והמשמאילים בה שכרם בעולם הזה. הוא מה שאמר כאן אם בחקתי שהיא עסק התורה, תהיה כונתכם בעסק זה לא לתכלית עולם הזה, והוא כת המשמאילין בה, אלא ״תלכו״ – תהיה כונתכם לתשלומין כשתלכו לעולם העליון, והוא כת המימינים.

עוד יתבאר על פי דבריהם זכרונם לברכה במשנת חסידים (אבות ג:ט): ״כל שחכמתו מרבה ממעשיו וכו׳ וכל שמעשיו מרבים״ וכו׳, והוא מה שרמז הכתוב באמרו אם בחקתי תלכו שהוא עסק התורה, ולפי ערך זה תהיה שמירת המצוות וקיומן כדי שלא תהיה חכמתו מרבה ממעשיו, והוא אמרו סמוך למצות עסק התורה ״ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם״.

עוד יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (פאה א:א) ״אלו דברים וכו׳ ותלמוד תורה כנגד כלם״, והוא אמרו אם בחקתי תלכו שהוא עסק התורה, מעלה אני עליכם גם כן ששמרתם מצותי ועשיתם אותם.

או ירצה על דרך אמרו (ויקרא ז:לז) ״זאת התורה לעולה ולמנחה״, ודרשו זכרונם לברכה (מנחות קי.) אדם עוסק בפרשת עולה מעלה עליו כאלו הקריב עולה וכו׳, על דרך אמרו (הושע יד:ג-ד) ״ונשלמה פרים שפתינו״, ולא זה בלבד אלא כל מצוה ומצוה שאינה בפרק השג יד כשאדם לומד מצותה בתורה כאלו עשאה, והוא מאמר הכתוב אם בחקתי תלכו ואת מצותי וגו׳ אותם שאין מציאות לעשותם תשמרו, פרוש, תהיו מחכים אותם מתי יבואו לידכם לעשותם, מעלה אני עליכם כאלו עשיתם אותם גם כן. והוא אמרו ועשיתם אותם, לומר, לא שכר מחשבה לבד אני נותן. והגם שכתבנו בסמוך ותלמוד תורה כנגד כלם, יש מצות שמבטלין תלמוד תורה בשבילן, כגון מעשה הקרבנות וכדומה, ולבחינה זו צריך שילמד מצותה ויקו לעשותם.

או יאמר על זה הדרך, שלא יאמר אדם, כיון שתלמוד תורה ימלא מקום המצוות, אם כן הרי הוא פטור ממעשה המצוות אשר תזדמן לפניו, תלמוד לומר אם בחקתי תלכו שהוא עסק התורה, ואת מצותי שהם לא תעשה תשמרו, לא מפני זה תהיו פטורין מקיום מצוות, אלא ״ועשיתם אותם״. ומה שפרשתי שהוא שקול הוא פרט למזדמן שאינו יכול להתקים על ידי הזולת.

עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (ברכות יד.) שאסור לאדם לשום לדרך פעמיו עד שיקדים דברי תורה, דכתיב (תהלים פה:יד) ״צדק לפניו יהלך וישם לדרך״ וגו׳, וצא ולמד מה שאמרו בזהר (ח״א סט.) על ההולכים בדרך ואין ביניהם דברי תורה שמתחיבים בנפשם, והוא מאמר ה׳ אם בחקתי תלכו פרוש, כשיש למוד תורה, תלכו אז לבטח, כי כשיש עסק התורה כחותיה מלוין את האדם.

עוד נתכון לומר מה שאמרו זכרונם לברכה (שבת סג.) חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו כאלו עשאה, והוא מאמרו אם בחקתי תלכו לשון עתיד, פרוש, תחשבו ללכת וגו׳, תשמרו גם כן תחשבו לעשות שמירה, ועשיתם אותם פרוש, מעלה אני עליכם כאלו כבר עשיתם אותם:

עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (סוכה מה:) כי שלש הדרגות בבני עליה: הא׳ המסתכלים באספקלריא דלא נהרא, ב׳ המסתכלים באספקלריא דנהרא, הג׳ דעילי בלא בר. ופרשתי על דרך זה פסוק (איוב ג, יט) ״קטן וגדול שם הוא ועבד חפשי מאדניו״, קטן הוא המסתכל באספקלריא דלא נהרא, בסוד (בראשית א, טז) המאור הקטן, גדול הוא המסתכל באספקלריא דנהרא, בסוד (שם) המאור הגדול, ועבד חפשי מאדוניו זה שעולה בלא רשות, שה׳ אדוניו נתן לו חפשיות ללכת בכל אשר יחפץ. ואין אני יודע במה ישג הכבוד הגדול הזה. לזה בא מאמרו יתברך ואמר אם בחקתי, פרוש, באמצעות השתדלות התורה כמצטרך בזה אין אתם צריכין לרשיון להוליך אתכם אלא אתם מעצמכם תלכו בלא בר.

עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (סנהדרין קב.) שאמר הקדוש ברוך הוא לירבעם: ״חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטיל בגן עדן״ וכו׳ עד כאן, ואמרו המקובלים כי טיול זה היא הדרגת שעשוע שאין למעלה ממנו, אשרי אנוש יזכה לו. ויאמר אדם: במה יזכה ילוד אשה להדרגה זו? לזה בא המאמר כאן ואמר ״אם בחקתי״ – באמצעות עסק התורה ״תלכו״, היא הליכה נעלמה מעיני כל חי שהוא הטיול, באמצעות התורה תטילו במקומות הנעלמים.

עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (ילקוט תהלים תתל״א) כי כשברא ה׳ אדם הראשון בעולם הזה, לא בראו לשבת בעולם הזה לעולמי עד כשלא יחטא, שאם כן אדרבה ירידה היא לו ושפלות, כי תכלית המקוה היא בעולם העליון ששמה יקצר אשר זרע, אלא היתה הכונה כי עלה יעלה לשמים ולאוצרות החיים בעת אשר יחפץ, ויהיה כמי שדר בבית ועליה על גבה, וכשירצה לעלות ולהשתעשע יעלה, כמו שמצינו (מלכים ב׳ ב:יא) שעלה אליהו בסערה השמימה, ועל ידי החטא הצרך להפשיט עורו מעליו ויניח הגוף בעולם הזה. והודיע הכתוב כאן כי בהתעצמות האדם בעסק התורה יכול להשיג באמצעותה שלא ירגיש במות אלא כאדם ההולך ממקום למקום, ותמצא (זוהר ח״ב קע״ד:) שהצדיקים אינם מרגישים בצער הפרדה על דרך אמרו (קהלת ה:יא) מתוקה שנת העובד, כי מי שהוא עובד ה׳, שנתו, שהיא המיתה, מתוקה וערבה עליו, ואם יתעצם יותר הרי לך אליהו שעל ידי התעצמות תורתו לא מת.

עוד ירצה על דרך מה שאמרו במשנת חסידים (אבות ד:כב) ועל כרחך אתה מת ועל כרחך אתה חי, שאין אדם מת ברצונו אם יחפוץ למות. ואמרו במסכת נדה (דף לו:) וזה לשונם: כי קא נח נפשיה דרב אמר ליה לרב אסי זיל צנעיה, ואי לא ציית גרייה, הוא סבר גדייה אמר ליה, בתר דנח נפשיה דרב אמר ליה הדר ביה דהדר ביה רב וכו׳ גדייה וכו׳, נח נפשיה דרב אסי. אזל שילא אמר ליה לדביתהו צבית לי זוודתא וכו׳, צביתה ליה זוודתא ונח נפשיה דשילא, עד כאן. הרי שבערך בעלי התורה יכולין ללכת לעולם העליון כשהם חפצים ורוצים ללכת, הגם שעדין לא הגיע זמנם ולא שלח המלך אחריהם. והוא מאמר אם בחקתי – בסבת חקותי שאתם עמלים בהם, אתם ברשות עצמכם אם תרצו ללכת תלכו.

עוד נתכון ה׳ להודיע הפלגת תועלת התורה, כי העוסק בתורה יתאו תמיד ללכת לעולם העליון, כי יראה רב ערך תועלת המסובב ממנה וכי הוא למעלה וישאף הלוך לפני ה׳ בארצות החיים. ולדרך זה פרשתי אמרו (תהלים מט:טז) ״אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול כי יקחני סלה״, פרוש כשיהיה האדם בטוח שלא יראה שאול ויתעדן בעדן ה׳, בזה ישאף לקחתו סלה, וכאלו אמר ״סלה כי יקחני״. ועין מדרש רבות (ילקוט שמעוני פרשת מסעי תשפז) במאמר אהרן למשה כשעלה להר ההר למות שם, שאמר לו שאלו כן היה יודע היה מקוה שילך קדם. והוא מאמר הכתוב אם בחקתי, פרוש שתעמלו בתורה, באמצעות זה אתם מעצמכם תחפצו ללכת לטעם טעם שאין ערך אליו.

עוד ירצה על דרך אמרם בספר הזהר (זוהר ח״ג צא:) בפרוש פסוק ״שור או כשב״ וגו׳ (ויקרא כב:כז), כי מין הבהמי אינו משתנה מגדר שבו נולד, מה שאין כן בני אדם ישתנו לצד מעשיהם והולכים מגדר לגדר עליון, כאמרם (זוהר ח״ב צד:) ״זכה יתיר יהבין ליה וכו׳, זכה יתיר״ וכו׳ הולך וגדל, ואין אני יודע מי הוא הסובב מהלכים אלו, ובא הכתוב כאן וגלה ואמר אם בחקתי, באמצעות עסק התורה תהיה ההשגה הלז הולך ואור ממדרגה שפלה למדרגה עליונה ומן העליונה לשלמעלה ממנה.

עוד יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (זוהר ח״א קעה:) בפסוק (משלי ו:כב) ״בהתהלכך תנחה אותך״, כי הדרכים אשר תעלה בהם הנשמה בצאתה מן העולם הם חשך וצלמות המלאים גערת ה׳, ומי שיש בידו תורה היא מאירה לפניו, כאמרו (תהלים קיט:קה) ״נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי״, והוא אמרו אם בחקתי תלכו, פרוש בתורה תלכו כי היא אור לנתיבתכם, אבל זולתה עליהם נאמר (משלי ד:יט) ״דרך רשעים כאפלה״ וגו׳, גם נקראה תורה כי היא תורהו דרך אשר ילך בה.

עוד יתבאר הכתוב חוץ מדרכם זכרונם לברכה על זה הדרך: אם בחקתי – הכתוב מדבר במצוה שנקרא חקה, שהיא מצות תפלין, שנאמר (שמות יג:י) ״ושמרת את החקה״ וגו׳. ואמר ״תלכו״ על דרך אמרם זכרונם לברכה: מנהג הראשונים מניחין תפלין בזרועם ובראשם כל היום, הולך מביתו לבית המדרש תפלין בראשו וכו׳, מבית המדרש לביתו תפלין וכו׳. ואמרו (סוכה כח.) על רבן יוחנן בן זכאי ועל רבי שלא הלכו ארבע אמות בלא תפלין, והוא מאמר ה׳ ״בחקתי תלכו״. ואמרו ואת מצותי תשמרו – הן מצות השיכים ללבישתם שצריכין גוף נקי, ולמאן דאמר (שבת מט.) שלא יפיח בהם, ולמאן דאמר שלא יישן בהם, ושלא יסיח דעתו מהם, שזולת זה אסור להניחם. ואמרו ועשיתם אתם – כאלו אמר ״ועשיתם אתם״, שבזה אתם מתקנים עצמכם להשרות שכינתו יתברך עליכם, כאמרו (דברים כח:י) ״וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך״ וגו׳, ואמרו זכרונם לברכה (ברכות ו.) וכו׳.

עוד יתבאר על דרך אמרם (בראשית רבה מד:יב) בפסוק ״הבט נא השמימה״, שהעלה ה׳ לאברהם ודרך על המזלות, והוא אמרו אם בחקתי תלכו פרוש חקותי על דרך אמרו (ירמיהו ל״ג:כ״ה) ״חקות שמים״ וגו׳, אם בהם תלכו כמו (בראשית י״ג:י״ז) ״קום התהלך בארץ״, תנאי הוא הדבר ״ואת מצותי תשמרו״, כי באמצעות קיום המצוות הוא שולט ודורך על המזלות, והן הנה שבהם זכה אברהם לבחינה זו. ואמרו ועשיתם אתם, ״צדק יקראהו לרגלו״ (ישעיהו מ״א:ב), ואמרו זכרונם לברכה (שבת קנ״ו.) שאמר לו הקדוש ברוך הוא ״מאי דעתך דקאי צדק״ וכו׳, עד כאן, הרי שמעריך המזלות בסדר הנאות לו ויוליך מזל ממקום למקום, והוא אמרו ועשיתם אתם פרוש, לחקותי תתקנו אותם בסדר הנאות לכם, והוא מאמרם זכרונם לברכה (שבת קנ״ו.) ״אין מזל לישראל״, פרוש, הם שולטים בו. או יאמר ״ועשיתם אתם״ על דרך אמרו (ישעיהו ס״ו:כ״ב) ״כי כאשר השמים החדשים וגו׳ אשר אני עושה״, ״עשיתי״ לא נאמר אלא ״עושה״, מלמד שעל ידי עסק התורה והמצוות נבראים שמים חדשים (זוהר ח״א ה.), והוא אמרו ועשיתם אתם:

עוד יתבאר על דרך מה שאמרו במסכת שבת דף קנ״ו: מאן דאתיליד בנוגה יהי זנאי. עוד שם: אמרו כלדאי לאמיה של רב נחמן בר יצחק שבנה יהיה גנב וכו׳, יעין שם. הרי שהמזל יפעיל באדם פועל עשות הרע, וחש ה׳ כי יאמר אדם כי כשיש המזל מגיד על רשע הנולד בו אין בידו לתקן ואנוס הוא ופטור מהעונש. לזה אמר אם בחקתי שהם המזלות, תלכו, פרוש, יסובבו אתכם הלוך בדרך לא טוב – אינכם פטורים בטענה זו, אלא ואת מצותי תשמרו על כל פנים אתם חיבים, ויש תקון למזל, וכמעשה שעשתה לו אמו של רב נחמן, והוא אמרו ״ועשיתם אותם״.

או יאמר על דרך אמרם במסכת שבת (קנו.) האי מאן דאתיליד במזל מאדים אושיד דמא, אמר רב אשי: או אומנא, או גנבא, או טבחא, או מוהלא עד כאן. והוא אמרו אם בחקתי תלכו שהם חקות השמים שהם המזלות, ואת מצותי תשמרו, שהם שחיטה מילה, בזה אתם עושים מה שמראה במזלות בדבר מצוה, והוא אמרו ועשיתם אתם:

עוד יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (ספרי פרשת האזינו) שצריך האדם ללמוד מוסר מחקות השמים שאין משנים את תפקידם, וששים ושמחים לעשות רצון הבורא. והוא אמרו אם בדרך חקתי, שהם חקות שמים וארץ המתמידים לעשות רצון קונם בשמחה בלא שנוי, תלכו, בזה גם אתם מצותי תשמרו שלא תעברו עליהם ותעשו את שישנם בעשה, כי תאמרו ומה אלו שאין להם שכר וענש כן, אנו על אחת כמה וכמה.

עוד ירצה אם בחקתי על דרך אמרם (אבות ג:יז) ״אם אין קמח אין תורה״ וכו׳, ופרשתיהו במקומו שירצה לומר ״אם אין קמח״ – אם אתה רואה שעצר ה׳ השמים ואין קמח, הטעם הוא משום אין תורה, כאמרו (דברים לב:ב) ״יערף כמטר לקחי״, פרוש כשעור המוכן הבא מן הגשמים יהיה לקחי, וכשאין לקח יעצר ה׳ השמים. ואמרם ״אם אין תורה אין קמח״ – פרוש, כשאין תורה בודאי שלא יהיה קמח כי יעצר ה׳ שמיו. והוא אמרו אם בחקתי, פרוש, בשעור חקתי שהם חק המזונות, תלכו, פרוש, אם אתם רוצים לתת לכם חקכם שהם המזונות צריכין אתם כמו כן לקים המצוות, והוא אמרו ואת מצותי תשמרו על דרך אמרו ״יערף כמטר לקחי״ – כשעור המטר שהוא המזון צריך שתהיה העבודה. ואמרו ועשיתם אתם פרוש יעשו כדי שיתמיד ה׳ המעשה לתת חקם.

עוד ירצה על דרך אמרו (תהלים עב:ה) ״ייראוך עם שמש״, ואמרו זכרונם לברכה (ברכות כט:) כי כל הנבראים זמן עבודתם הוא בזמן שהשמש עולה בבקר, זמן תפלת שחרית, ובזמן שהשמש יורדת וכו׳, והוא אמרו אם בחקתי תלכו על דרך אמרו (תהלים נה:טו) ״בבית אלהים נהלך ברגש״, ואמרו ואת מצותי תשמרו ירמז לאמרם זכרונם לברכה (ברכות לב:) חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת וכו׳ ואחר תפלה שעה וכו׳, וכנגדן אמר ואת מצותי וגו׳, ואמרו ועשיתם אתם פרוש בזה יתקנו המאורות, כי על ידי מעשה התחתונים כשהולכין בדרך לא טוב המאורות לוקין (סוכה כט:).

עוד יש לפרש הכתוב בקרבנות, שמצינו שנקראו חקה, דכתיב בהם (ויקרא ו:יא) ״חק עולם״ וגו׳, וכתיב (ויקרא ז:לו) ״חקת עולם״ וגו׳. ואמר אם בחקתי תלכו להביא קרבנותיכם, תנאי הוא הדבר, ואת מצותי תשמרו על דרך אמרם במסכת סכה (כט.): אמר רבי יוחנן אמר רבי שמעון בן יוחאי, גזול דומיא דפסח וכו׳, אף גזול לית ליה תקנתא בין לפני יאוש בין לאחר יאוש וכו׳ לאחר יאוש משום מצוה הבאה בעברה. והוא מאמר ה׳ כאן ואת מצותי תשמרו, שלא יביאו לא גזול לפני יאוש ולא גזול שלאחר יאוש. ומסורת התבה אחת יורה לצד ששתי המצוות הם ענין אחד של גזל. ואמרו ועשיתם אתם יתבאר על דרך אמרם שם בפרק לולב הגזול וזה לשונם: אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב (ישעיהו סא:ח) ״אני ה׳ אוהב משפט שונא גזל בעולה״? משל למלך שעבר על בית המכס, אמר לעבדיו תנו מכס וכו׳, אמר להם: ממני ילמדו עוברי דרכים שלא להבריח מן המכס. אף הקדוש ברוך הוא שונא גזל בעולה כדי שילמדו וכו׳. ואמרו זכרונם לברכה (קידושין לט:) כי מי שבאה עברה לידו ונצל הימנה נותנין לו שכר כעושה מצוה. והוא אמרו טעם למצוה האמורה שלא יביאו מן הגזל, ״ועשיתם אותם״, פרוש, כדי שילמדו עצמן גם כן לברוח מן הגזל. וזה יקרא מעשה, הגם שאינו אלא הרחקת הרשע, כיון שהוא בשעת מעשה כמדיק ממאמר ״לברוח״ וכו׳.

עוד יתבאר הפסוק על כללות המצוות על זה הדרך: לצד שיחשוב אדם כי עקר המצוות ותועליותם אינו אלא למי שיודע עקרן וטעמן, אבל עשית מצוה בלא ידיעת טעם הרי הוא עושה מעשה שאין בו ממש כגוף בלא נשמה. ותמצא שכן כתבו בשם הרב האר״י ז״ל (ליקוטי תורה פרשת עקב) כי מעשה בלא כונת הדבר הוא ככלי ריק, שהעקר הוא המחשבה. ולזה בא מאמר ה׳ כאן אם בחקתי תלכו, פרוש, אם האדם יעשה המצוה בכונה זו לצד אשר חקק ה׳ ברוך הוא, תועיל להם כונה זו כאלו קימו המצוות כמו שנתכון ה׳ עשות. והוא אמרו ואת מצותי תשמרו בכנוי אל המצוה שהוא בכל כונותיהם וסודותיהם. ולצד שיאמר אדם, אם כן, כיון שהקדוש ברוך הוא יקבל דבר זה לצד הרצון שבאדם הגם שלא נתכון, אם כן גם כן לא יעשה דבר ויתרצה בדעתו עשות ויועיל הרצון גם בהעדר המעשה, תלמוד לומר ״ועשיתם אתם״ – תנאי הוא הדבר שיעשה מה שיש בידו וה׳ יגמר בעדו.

עוד יתבאר על דרך מה שפסק מרן בהלכות תפלין סימן ל״ב סעיף י״ח וזה לשונו: אם נדבקה אות לאות וכו׳ פסול, ובהלכות ספר תורה כתב הרא״ש דבקות פוסל בספר תורה ואם גרר הדבקות וכו׳ כשר. נמצינו אומרים שיש התר לחקק דבק שבין אות לאות בספר תורה ולא בתפלין, והוא מה שרמז הכתוב כאן אם בחקתי פרוש חקיקות האותיות תלכו כמשפטיהן לחוק אותם, לא לכל תמחקו אלא ואת מצותי שהם תפלין, תשמרו לבל תחקו אפלו דבק שבין אות לאות. ואמרו ועשיתם אתם יתבאר על דרך מה שפסק הרא״ש בתשובה ט״ז כלל ג׳ וזה לשונו: מ״ם פתוחה שנדבק פתיחתה, ימחק כלה ויכתב אחרת במקומה, אבל גרירת הסתימה אינו עושה אותה אות, דהוה ליה חק תוכות, ואמרינן (גיטין כ.) ״וכתב״ ולא חקק וכו׳, עד כאן. והוא אמרו ״ועשיתם אתם״ פרוש, שאין לחוק תוכה אלא לגררה ולעשות אחרת במקומה.

עוד ירמז על פי מה שהעלו האחרונים (מגן אברהם סימן קמ״ג) כי ספר תורה שנמצא בו דבק מתר לקרות בו ואין צריך להוציא אחר, מטעם שיכול לגררה וכל שראוי לבילה וכו׳ (מנחות קג:). וחדשו עוד האחרונים (טורי זהב או״ח סימן ל״ב) שאפלו הוא יום שבת שאין יכול לגררה, מטעם שהמניעה אינה מצד הספר תורה אלא לצד שמירת שבת. והוא אמרו אם בחקתי – דבר שהוא עומד לחק שהוא דבק האות, תלכו – פרוש יש לכם רשות להורות כי הוא דרך שילכו בו ולא יצטרכו להוציא אחר, ואפלו יהיה בזמן שאינם יכולין לתקן שהוא יום שבת קדש שמצותי עליכם לאסר, והוא אמרו ״ואת מצותי תשמרו״. ונתן הטעם ועשיתם אתם – כיון שיש בידכם לעשות ויכול לתקן הרי זה כשר, שאין התקון מעכב כטעם שנתנו האחרונים.

עוד יתבאר על פי מה שפסק מהרי״ק ביורה דעה סימן רע״ו סעיף י״א, וזה לשונו: דבקה אות לחברתה באותיות שם ב״ה, יש לגררה. וכתב המרדכי במנחות וזה לשונו: שאף על פי שאזהרה למוחק ה׳ מ״לא תעשון כן״ וגו׳, הא תקון הוא, עד כאן. הוא מה שאמר אם בחקתי תלכו, פרוש, הגם שאסרתי למחוק, אם הוא דבר שצריך לחוק הדבק אתם רשאין לעשות כן, והוא מה שאמר תלכו על דרך (שמות יח:כ) ״והודעת להם את הדרך אשר ילכו בה״. ואמרו ואת מצותי וגו׳, פרוש, תנאי הוא הדבר לאמן ידיו שלא יגע אלא בחלק הדבק ולא בגוף האותיות שנצטוה עליהם לבל ימחוק. ואמר לשון רבים שיצו ה׳ על שתי אותיות הדבוקות שלא יגע בשניהם. ואולי שיש לסמוך גם כן דבריהם זכרונם לברכה שאמרו (שבועות לה.) שאסור למחוק גם אות הנטפל לה׳ מאחוריו, והוא מה שרמז באמרו מצותי לשון רבים – השם והנטפל לו, שישמור לבל ימחוק בגרירתו הדבק. ואמרו ועשיתם אתם נתן טעם להתיר למחוק הדבק כדברי המרדכי שאין זה אלא תקון. וגם ירמוז במאמר ״ועשיתם אותם״ על פי מה שאמרו בבריתא (מסכת סופרים פ״ה) וזה לשונם: המוחק אות אחת וכו׳ ואם נשפך דיו על השם מתר למחקו שלא היתה כונתו אלא לתקן. וכתב הבית יוסף בשם הר״י אסכנדרנ״י שאפלו נפסדה האות מהאותיות שיוכל למחקו לכל האות, עד כאן. והוא אמרו ״ועשיתם אותם״, פרוש, אפלו אותם עצמן שהם האותיות אם הכרח לתקן יכול למחוק האות עצמה. ומה שהתנה ״ואת מצותי תשמרו״ לבל יגע באותיות הוא כשאין אלא דבק והאותיות שלמים, אבל אם נפסדה האות עמה יכול למחקה ולתקנה.

עוד יתבאר על דרך מה שאמרו בפרק א׳ של ראש השנה (ר״ה כא.), וזה לשונו: שלח ליה רב הונא בר אבין לרבא, כי חזית דמשכה תקופת טבת עד שיתסר בניסן, עבריה לההיא שתא ולא תיחוש, דכתיב (דברים טז:א) ״שמור את חדש האביב״, שמור אביב של תקופה שיהיה בחדש ניסן, עד כאן. והוא אמרו אם בחקתי תלכו, פרוש לפי חשבון העבור, לפי חקות השמים שהם חמה ולבנה בהודעת הזמן תלכו, תנאי הוא הדבר, ואת מצותי תשמרו כדי שיבא זמן האביב בפסח, ואם כפי החקות שאתם הולכים בהם לא יהיה כן, ועשיתם אתם פרוש תעברו השנה כדי שתעשו אותם המצוות, כמו ששלח רב הונא בר אבין לרבא.

עוד יתבאר על דרך מה שאמרו במסכת שבת (שבת קנו:) וזה לשונו: שמואל ואבלט הוו יתבי והוו קאזלי הנהו אנשי לאגמא וכו׳, הרי שהגם שהראה המזל עליו בהליכתו שימות, על ידי ששמר האיש מכלימה ועשה עמו חסד, תקן המזל לטובה. והוא אמרו אם בחקתי תלכו, פרוש, הגם שהוא בזמן שבו הראה עליו המזל לרעה שילך ולא ישוב, אם את מצותי תשמרו יש כח בכם להפך המזלות ולתקן אותם, והוא אמרו ״ועשיתם אתם״.

עוד יתבאר על דרך אמרם (פסחים נו.) ״כתת נחש הנחושת״ וכו׳, ואמרו בגמרא שם לצד שהיו תועים אחריו. והנה ענין נחש הנחושת הוא חקה אשר חקק ה׳ ״והביט אל נחש וגו׳ וחי״ (במדבר כא:ט), והרשה אותם עשות כן. והוא מאמר אם בחקתי שהוא להביט אל נחש הנחושת תלכו, תנאי הוא הדבר – ואת מצותי תשמרו, אבל אם לא, אין כאן חקה ויכול חזקיה לכתתו, ובזה ״ועשיתם אותם״ לבל יטעו אחריו.

עוד יתבאר על זה הדרך, שהכא מירי במצות טבל, שמצינו שיצו ה׳ לאוכל טבל ואפלו כהן שחיב מיתה. ויש לך לתמוה בדבר, כלום מה הוא דבר שיש בתבואה זו שאוסרה הוא הפרשת תרומה, ואם התרומה עצמה היא נאכלת לכהן מכל שכן תערבת? אלא אין זה אלא חקה, והוא מאמר אם בחקתי תלכו שלא לאכול טבל עד עשות מצות ה׳ להפריש תרומות וכו׳, והוא אמרו ואת מצותי תשמרו, ואז ״ועשיתם אותם״, שבזה יתקנו המופרש לאכל לבעליו, והשאר לכל אדם.

עוד ירמז על דרך אמרם זכרונם לברכה (אבות ב:י) שוב יום אחד לפני מיתתך, שבזה יהיה כל ימיו בתשובה, והוא מאמר אם בחקתי שהיא גזרת המיתה שחקק ה׳ שאין מידו מציל, אם תלכו בהם, שכל יום יאמר למחר ימות, בזה ודאי ״ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם״.

עוד יתבאר על דרך מה שאמרו בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא פה.) במעשה ההוא מרבנן שאמר לו אליהו סימן להכיר כסאו של רבי חייא בהליכתו מגן עדן של מטה לישיבה של מעלה, שהיה עולה מעצמו ולא היה צריך למלאכים להעלותו כשאר הצדיקים, וזה השגתו היתה באמצעות השתדלותו נמרץ בעסק התורה לעצמו ולאחרים כאמור שם, והוא מאמר אם בחקתי תלכו פרוש באמצעות השתדלות בתורה ללמד וללמד, כרמוז בתבת ״בחקתי״, ״תלכו״, פרוש, מעצמכם כרבי חייא ולא תצטרכו למלאכים להוליך אתכם.

אם בחקותי תלכו וגו'. פירש רש"י שתהיו עמלים בתורה כו' אע"פ שרש"י הכריח זה מן יתור הפסוקים שהרי קיום המצות כבר אמור כו', מ"מ גם מצד הלשון הדבר צריך ביאור. והוא, שדעתו לעשות שלשה חלוקות בפסוק זה אשר כנגדם אמר שלשה פעמים ונתתי. בפרשה ראשונה אמר אם בחקותי תלכו. על העמל בתורה וקובע עתים לתורה חק ולא יעבור ועל זה אמר לשון בחקותי, כי אין כוונתו על מצות החקיות כי לא מצינו בהם בכל התורה לשון הליכה כי לא נאמר בכל התורה לכו בחקותי, ש"מ שהליכה זו מדברת בדבר שאין הקב"? מצוה עליו זולת שהאדם מעצמו עושה כן ובעל כרחך תפרשו על הדבר שהאדם פועל בטבע כי מצד ההרגל נעשה הדבר לטבע שני, ולא יצדק זה כי אם בקובע חקים ועתים לתורה והוא מרגיל עצמו לבא לבית המדרש בעת ידוע עד שנעשה הדבר לטבע אצל הרגלים. וזה כדעת המדרש (רבה לה א) האומר אם בחקותי תלכו. הה"ד (תהלים קיט נט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותך. אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע בכל יום ויום הייתי מחשב למקום פלוני אני הולך והיו רגלי מביאות אותי לבתי מדרשות כו', ואין זה כי אם מצד שהיה קובע עתים לתורה חק ולא יעבור עד שרגלוהי אינון ערבין להוליכו לבתי מדרשות בלא כוונה כי כבר הורגלו בכך. ועל כן לא היה מקום לצוות זה אל האדם כי על הדבר הנעשה בלא כוונה לא יפול עליו ציווי כי אין ציווי לרגלים, אלא מדבר באם שכך קרה שקבע עתים לתורה עד שבאותו עת ילכו רגליו מעצמם באותו עת אשר נקרא חק, ועל זה אמר אם בחקותי תלכו. וכנגד זה אמר ונתתי גשמיכם בעתם. כי כנגד הקובע עתים לתורה אמר שזה שכרו שיבאו הגשמים בעתם וכארז"ל (תענית ז:) אין הגשמים נעצרים כי אם בעון ביטול תורה שנאמר (קהלת י יח) בעצלתים ימך המקרה.

ואולי שמטעם זה נאמר במתן תורה. אף שמים נטפו מפני אלהים זה סיני (תהלים סח ט) להורות שבזכות לימוד התורה שמן השמים, ירד הגשם מן השמים, כי אם אין תורה אין קמח (אבות ג כא) ובזכות החק דהיינו קביעות עתים לתורה ירדו הגשמים בעתם, ומה שאמר ואת מצותי תשמרו. היינו התכלית היוצא מן הלימוד כי הוא המביא לידי שמירת המצות לא תעשה ועשה ועל מצות לא תעשה אמר ואת מצותי תשמרו. כי כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה, (עירובין צו.) ועשיתם אותם. היינו מצות עשה, ומדלא קאמר תשמרו ועשיתם. למה ליה למכתב אותם ש"מ שרצה לומר שמצות צריכות כונה כי זה המכוון מן מלת אותם.

ואחר כך פרט שכר של כל אחד מאלו הג', כנגד תלמוד תורה הרמוז באם בחקותי תלכו אמר ונתתי גשמיכם בעתם לא אמר סתם גשמים לפי שעכשיו לא רצה ליעד שכר התלמוד תורה שזה הדבר כבר ידוע שהגשמים יורדין בזכות התורה וכבר המה גשמיכם, זולת שעכשיו נוסף דבר שאותן גשמים שהם כבר גשמיכם ומיועדים לכם עכשיו אתן אותם בעתם בזכות אם בחקותי תלכו. ובדרך שנתבאר. ונתנה הארץ יבולה. כי אם יש תורה יש קמח, ואין פירוש יבולה מה שאתה מוביל לה כדרך שפירש"י על פסוק ולא תתן ארצכם את יבולה, דאם כן מאי רבותיה, אלא לקמן דרש רש"י מן יתור לשון של את כי כל את לרבות בא ומרבה שאפילו מה שאתה מוביל לה לא תתן, אבל כאן לא נאמר את ואם כן הכל בכלל יבולה ור"ל מה שדרכה להוביל לך לביתך, דאם לא כן למה לא נאמר כאן את כמו לקמן אלא כאן פירושו מה שדרכה להוביל ולקמן מייתור של את דרשינן אף מה שאתה מוביל לה. והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע. לא נאמר בו לכם כי הלחם מן המוכרחות יהיה לכם אבל היין מן המותרות אינו לכם להנאתכם כי אם לשם מצוה יהיה. ואכלתם לחמכם לשובע. למ"ד של לשובע מורה שלא יאכל עד שישבע לגמרי אלא יפחות מכדי שביעתו קצת כדרך שאמרו הרופאים באופן שיהיה קרוב לבא לידי שביעה. וישבתם לבטח בארצכם. למ"ד של לבטח מורה שהשביעה גורמת אל הבטח כמ"ש (תהלים קמז יד) השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך. ורז"ל (ב"מ נט.) אמרו כד משלם שערא מכדא נקיש ואתי תיגרא.

ואחר כך יעד שכר של ואת מצותי תשמרו. דהיינו מצות לא תעשה ואמר ונתתי שלום בארץ על דרך ארז"ל (דב"ר ד ד) שמור נרי שבידך ואני אשמור נרך שבידי, וסתם שמירה היא לבלתי עשות דבר רע המזיק ואם תהיה נשמר שלא לעשות הדברים המזיקים לך גם אני אשמור נרך מכל דבר מזיק, ויהי נא שלום בחילך. וחרב לא תעבור וגו'. מפני שכל שמירת מצות לא תעשה הוא בשב ואל תעשה כך השמירה מן החרב וחיה רעה הוא בשב ואל תעשה, לכך נאמר ונפלו לפניכם לחרב. ר"ל אף על פי שתרדפם מכל מקום אין צורך לזה לרדפם בקום ועשה אלא בשב ואל תעשה מעצמם יפלו אל החרב. ומ"ש ורדפו מכם חמשה מאה וגו'. שאין החשבון מכוון אמרו המפרשים שמתחילה קודם שיכנס מורך בלבבם ירדפו חמשה מאה, ואחר זה שהאויבים רואים שחמשה ירדופו מאה אז יכנס מורך גדול בלב האויבים ויחלש כחם עד שמאה מכם רבבה ירדופו, ואחר כך יוסיף מורך גדול עליהם ונפלו אויביכם לפניכם מעצמם אפילו בלא רדיפה כלל.

ומן ונתתי משכני בתוככם. התחיל לייעד שכר קיום מצות עשה הנעשים בידים ממש, ע"כ אתן משכני דהיינו הבית המקדש כפירש"י כי בו נאמר מקדש ה' כוננו ידיך כי הקדוש ברוך הוא בעצמו כוננו בידים ממש כמו שפירש רש"י פרשת בשלח (טו יז) ולא תגעל נפשי אתכם. והוא לשון פליטה כפירוש רש"י לא תחשבו כשאשרה שכינתי בבית המקדש שתהיו נדחים ונפלטים משם כי קצר המצע מהשתרע, מכל מקום אצמצם שכינתי ביניכם באופן שנדור יחד במדור אחד אף אם השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו ולא תהיו נפלטים משם. וי"א ונתתי משכני בתוככם ממש, ולא תחשבו שכאשר תראה נפשי אשר נתתי בכם את השכינה תגעל אתכם ותחשוק להתדבק בשכינה, על כן אמר ולא תגעל נפשי אתכם ובסמוך יתבאר בדרך אחר.

אם בחקתי. אין לפרש חקתי מצות שאין בהם טעם. דלמאי החל הכתוב בהם. ותו הרי המה בכלל מצותי. מש״ה פרש״י בשם הת״כ שתהיו עמלים בתורה ולפי זה משמעות חקתי כמש״כ כ״פ שהמה י״ג מדות שהתורה נחקקת בהם. אבל ברבה אי׳ חקות שחקקתי בהם שו״א ועוד הרבה יסודי העולם כמבואר שם ונמצא רמז הכתוב בזה שפירש שהוא כן. שהוא תנאי המתבקש ממנו ית׳ שיעשו כן כדי שיתקיים ישוב העולם. דאם אינו אלא תנאי שאין בהם רצון ובקשת המתנה למאי הודיע הכתוב שהמה חקות שו״א. והיינו דתניא בת״כ והובא בעבודת כוכבים ד״ה אם בחקתי אין אם אלא לשון בקשה וכה״א לו עמי שומע לי. פי׳ האי אם הוא לשון בקשה. ויש להבין מהיכן הבינו חז״ל דהאי משמעו כך. וגם בעיקר הענין מה השמיענו התנא שהקב״ה מבקש וחפץ שנלך בדרך מצותיו. אלא כלפי דאי׳ שם עוד ד״ג מ״ד ראה ויתר גוים ראה שאין אוה״ע מקיימין ז׳ מצות שלהם עמד והתיר להם. ומקשה הגמ׳ אתגורי מיתגיר ומשני שאינן מקבלין שכר. ומקשה והתניא אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אפילו עובד כוכבים שעוסק בתורה ומשני שאין מקבלין שכר כמצווה ועושה אלא כלא מצווין ועושין. וצריך ביאור היאך משמע במליצת הכתוב ראה ויתר גוים שאין מקבלין שכר כמצווין ועושין. ותו הרי באמת המה מצווין ועושין ואמאי לא יקבלו שכר והקב״ה צדיק וישר. אלא הכונה דיש לדעת דשכר ועונש של המצות אינם כגזרת מלך שתלוי בדעתו ורצונו בכל שעה לעשות כמו שלבו חפץ אלא כדבר הרופא המזהיר את האדם ממאכלים אלו שיזיקו שאין הדבר תלוי ברצונו אלא מודיע מה שנעשה בבריאת הטבע. וכך המצות והעבירות כך נוסדו מהבורא ית׳ שיהא שכר ועונש תלוי בקיומן ובבטולן. וכדאי׳ ברבה ר״פ ראה משעה שהקב״ה אמר ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. שוב אין הקב״ה עושה כלום אלא המצות עושות שלהן והעבירות עושות שלהן שנאמר מפי עליון לא תצא הרעות והטוב. וה״ז כמו שכר ועונש של הרופא שאין הרופא מעניש כלל בידיעתו שעבר האדם על אזהרתו אלא נענש מעצמו. ולא כעונש של המלך שאין העונש בא אלא בידיעה ופעולת המעניש. ובמדרש תהלים קל״ב מבואר באריכות ענין העונשין שהוא משל לרופא שהזהיר לחולה כו׳ לבסוף שנענש החולה אמר אני עשיתי לעצמי ע״ש. מעתה היה הדבר ראוי לישאל אם רצון המצוה ית׳ בקיום המצות או אינו אלא כמו רופא המזהיר ומודיע. שאין לו רצון כלל שהאדם יהא נזהר באזהרתו דמה לו בטובת האדם ורעתו. אבל באמת אינו כן אלא הקב״ה חפץ בקיום המצות וה״ז דומה כרופא המזהיר את בנו שחפץ מאד שיהא הבן נזהר כדי שיהי׳ חי ומקיים את עולמו של האב המזהיר. וגם יש הבדל באזהרת הרופא לבנו מאזהרתו לאחר. אע״ג שבגוף אזהרה אין. נ״מ מכ״מ יש הבדל בדבר הרופא שבשעה שמזהיר לבנו מבטיח לו אם יהא נזהר מלבד שיהא בריא עוד יתן לו שעשועים. משא״כ בשעה שמזהיר לילד אחר אין מבטיח לו שעשועים. והיינו משום שע״י זהירות בנו עומד עולמו של הרופא משא״כ ע״י זהירות ילד אחר וזה עצם ההבדל בין שכר ישראל בעשותן המצות בין אוה״ע בז׳ מצות שלהן. דישראל מלבד שמקבלין שכר גוף המצות. עוד מקבלין שכר על שמקיימין העולם. וכדאי׳ ברבה פ׳ תבוא כי המצוה הזאת מצוה אתה עושים על עולמי. משא״כ אוה״ע עובדי כוכבים אין קיום העולם תלוי בהם מש״ה אין להם אלא שכר המצות עצמן. כ״ז נכלל במליצת הנביא ראה ויתר גוים. באשר עד מ״ת היה העולם קיים על אוה״ע והיו מקבלין שכר על שמירת ז׳ מצות גם על קיום העולם. אבל ראה שאין אוה״ע מקיימין ז׳ מצות שלהן ואם יהא העולם תלוי בקיומו עליהם יש לחוש להריסות עולם. ע״כ התיר להם ופי׳ שלא יהא קיום העולם תלוי בהם. והרי המה מוזהרין בז׳ מצות רק לטובת עצמם ומש״ה אין מקבלין שכר כמצווין ועושין לטובת המצוה ג״כ אלא כאינן מצווין. היינו שאין להמצוה רצון בזה ורק לטובת עצמם בא אזהרתן. משא״כ ישראל הקב״ה מבקש מהם שיקיימו המצות ויקבלו שכר באשר שבהם תלוי קיום העולם בכללו. וזהו דתנן ששכר מצוה מצוה. שהקב״ה חפץ בישראל שיקבלו שכר שהוא קיום העולם והוא עצמו מצוה וכן להיפך עונש עבירה עבירה. שהרי בזמן שאדם מישראל מצטער שכינה אומרת קלני מראשי כו׳ ונמצא שהעונש ג״כ עבירה. וכ״ז מרומז במה שהקדים הכתוב לומר אם בחקותי שהמצות הם חקות שו״א שהעולם ומלואו תלוי בקיומן. נמצא דאין אם אלא לשון בקשה שהקב״ה כ״י מבקש ממנו שיקיימו המצות כדי שיהא מוסדות עולמו וחקות שו״א קיימין:

ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם. יש בזה שתי משמעות כמש״כ לעיל כ״ב ל״א. א׳ מצות המה קבלות מתורה שבע״פ ועשיה היינו חדשות בכל דור מה שנחקר ע״פ עיון תורה שזה מיקרי עשיה. כמש״כ לעיל י״ח ה׳. ב׳ מעשה המצות כפשוטו. ושני הפירושים מבוארים ברבה כאן:

א הכי גרסינן כשהוא אומר ועשיתם אותם הרי קיום המצות אמור וכו', ואם כן פירוש ואם בחקותי תלכו בעמלים סתם, ואת מצותי תשמרו בעמלים על מנת לשמור ולקיים:

ב מדכתיב תלכו ולא כתיב תלמדו אלא ללמדך שתלכו אחר מדרש חכמים:

ג רצונו בזה דהא אחרי כן כתיב ונתתי גשמיכם וגו'. והוה משמע שיתעסקו בתורה על מנת שיקבלו שכר והלא אמרו רבותינו זכרונם לברכה אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס לכך פירש על מנת לקיים כו' כמו שנאמר ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם שמשמע שישמרו בלבם בעת שעמלים בה לעשות כל האמור בה:

אם בחקותי תלכו וגומר עד איש כי יפליא לנדור נדר. ויש לשאול שאלות בכאן:

השאלה הא' למה זה היו יעודי התורה ושכרה כלם דברים גשמיים כמו שזכרו בברית הזה ולא יעדם בשלמות הנפשיי ושכר הנשמה אחר המות באשר הוא סוף כל האדם והצלחתו האמתית וטובות העצמי. וכבר שות שתו השערה האויבים עם הכתוב הזה וכחשו היות לישראל שכר נפשיי אחר המות מפני זה. גם יקשה איך יהיו התבואות כפי שמירת המצות ויהיה שכר שומר מצוה לתת מטר ארצו בעתו ולחוטא שיעצר את השמים ולא יהיה מטר והנה אזכור אח"ז דעות החכמים בהתר זה:

השאלה הב' למה כפל פעמים רבות יעוד השלום כי ראשונה אמר וישבתם לבטח בארצכם. ואמר שנית ונתתי שלום בארץ. ואמר שלישית ושכבתם ואין מחריד. ואמר רביעית וחרב לא תעבור בארצכם וענינם אחד:

השאלה הג' למה זה אחר שיעד על ברכת התבואות ורבויי' כמ"ש ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע ואכלתם לחמכם לשובע. ונעתק ליעד על השלום ונתתי שלום בארץ חזר ליעד על ברכת התבואות באמרו ואכלתם ישן נושן והוא כפול:

השאלה הד' באמרו ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם והתהלכתי בתוככם כי ענין השכינה במקום הוא זולת ההליכה וכאלו שני המאמרים סותרים זה את זה כי השכינה תורה שלא תהלוך משם. וההליכה תורה שלא ישכון בטח ובתמידות במקום ההוא גם יקשה למה יגעל אותם שיעדם ולא תגעל:

השאלה הה' למה בברכות התחיל בחקים אם בחקותי תלכו וזכר אח"כ שאר המצוות ואת מצותי תשמרו ובקללות עשה בהפך שהתחיל במצות ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות האלה. ואח"כ זכר החקים ואם בחקותי תמאסו. וגם שם זכר המשפטים שלא זכר בברכות:

השאלה הו' במה שזכר במוסר הזה ד' התראות ובכלם יעד ליסרה שבע על חטאתיכם ולא עשה עוד התראה אחרת זולת אלה:

השאלה הז' אם היו ההתראות משונות ומתחלפות למה לא היו היעודים מתחלפים כי הנה בראשונה יעד וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו אויביכם ויעדם בנצחון אויביהם אותם ובהתראה אמר ותם לריק כחכם וכן אחרי ההתראה הב' יעד שינצחו האויבים אותם ובג' יעד ברעב בשברי לכם מטה לחם. סוף דבר שהעונשים שזכר בהתראה אחת זכר בהתראה האחרת:

השאלה הח' באמרו שבע כחטאתיכם כי הנה ממדותיו ית' ידענו כמו שאמר המדבר ברוח הקדש שהוא ית' חשך עמנו למטה מעוננו ולמה אמר שבע כחטאתיכם כאלו השבע הם יותר מהעונות ופעם יאמר שבע כחטאתיכם כאלו החטא שוה לעונשו:

השאלה הט' במה שיעד פעמים רבות בחרבן הארץ וגלות ישראל ממנה כי בראשונה אמר ונתתי את עריכם חרבה וחזר לומר והשימותי אני את הארץ. וחזר שלישית והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה:

השאלה הי' באמרו והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו' ועם היותו מהראוי שבעבור שיהיה ישראל מודה ועוזב ירוחם. הנה אמר על הודוי ההוא אף אני אלך עמכם בקרי והבאתי אותם בארץ אויביהם ואחרי כן הכביד ענשם ורעתם אחרי הודוי יותר ממה שהיה בלתו:

השאלה הי"א באמרו וזכרתי את בריתי יעקב וגו' והארץ אזכור והארץ תעזב מהם כי אם יזכור ברית אבותיהם וזכות הארץ איך לא ירחם עליהם ואמר שתעזב מהם הארץ בהליכתם בגלות מעליה:

השאלה הי"ב למה לא זכר האבות כפי זמנם אברהם ראשונה ויצחק אחריו ויעקב בסוף. וזכר אותם בהפך יעקב ראשונה ויצחק אחריו ואברהם באחרונה בהפך תולדותם:

השאלה הי"ג למה באו כאן פסוקים סותרים זה את זה כי הוא אמר וגעלה נפשי אתכם וחזר ואמר לא מאסתים ולא געלתים:

השאלה הי"ד למה קצר משה רבינו בנחמות במקום הזה שאמר בלבד וזכרתי להם ברית ראשונים וגו' ולא פירש שיגאלם וכ"ש לדעת הרמב"ן שאמר שהמוסר הזה נאמר על גלות בית ראשון שיקשה מאד למה לא פירש משה שיהיה הגלות שבעים שנה וכמו שפירשו בביאור ירמיהו הנביא הקצור קצרה נבואת אדונינו משה מנבואת ירמיה שלא השיג מה שהוא השיג ויעד. והנני מפרש הפסוקים ומתיר השאלות האלה כלם:

אם בחקותי תלכו וגו' עד ואם לא תשמעו לי. כבר נתקשתה השאלה הראשונה אשר זכרתי על המחברים כלם למה היו יסודי התורה ושכר מצותיה דברים גשמיי' כלם ואין בהם דבר מהשכר המגיע לאדם אחר המות. ואני בספר צדק עולמים אשר עשיתי שער ראשון פרק ע"ט הבאתי ראיות רבות מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים מורות על ההשארות והעונג הנפשיי המגיע לצדיק אחר המות. והעונש הנמרץ המגיע לרשע שמה ודי בזה להכחיש הטענה הזאת ולבטל כחה. האמנם תשאר השאלה לא בכללות התורה כי אם בדברי הברית הזה שביארה התורה השכר הניתן על שמירת המצוות ואיכות הקללות ועונש הרשעים העוברים עליהם. ואם היה השכר הרוחני הוא העקר הראשון אשר אליו תפנה התורה למה שתקה מלזכרו כאן ויעדה בשכר הגופני הכלה והאבד ושמו תכלית המעשים התוריים. והנה במקום הנזכר אספתי על השאלה הזאת שבע תשובות שכפי העיון הטוב אפשר להשיב עליה וזכרתי בכל אחד מהן מי הוא זה ואיזה הוא מחכמי אומתנו אשר העיד עליה עם תוספות ביאור וחוזק דעותיהם. ועתה מפני יוקר הדרוש הזה אזכרם פה. אבל יהיה בקצור גדול נסמך על מה שכתבתי שמה ריש מילין אומר. ואתה המעיין תן חלק לשבע התשובות האלה הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי היא התשובה הז' כי היא ישרה בעיני:

התשובה הא' היא שהטובות והרעות שבאו בפרשיות הברית אינן שכר ולא עונש על המצוות כי הנה השכר או עונש האמיתי הוא רוחני מגיע אל הנפש בעולם הנשמות ושכר מצוות בהאי עלמא ליכא. והתורה לא רצתה להזכיר שכר המצוות וענשם האמתי כדי שיעבוד האדם את בוראו לשמה ולא לתקות העונש. וכמו שאמרו בספרי ואהבת את ה' אלהיך כל מה שתעשה לא תעשה אלא מאהבה. וכן אמרו במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצוותי אבל הטובות והרעות שנזכרו בדברי הברית היו בלבד הסרת המונעים והרחקת הדברים המעכבים את האדם מקנין שלמותו כאלו יאמר אם תעשה ותשמור מצותי הנה אני אסיר מתוכך מוטה וכל דבר מעכב ומונע באופן שתוכל לקנות יותר שלמותך. ואם לא תשמור גם אני אביא עליך עכובים ומונעים כמלחמות וחליי' ורעב באופן שתתרחק יותר משלמותיך והדעת הזה תמצאהו בדברי הרב הגדול בפי' המשנה בפרק רלק והביאו גם כן בספר המדע ואני במקום הנזכר טענתי טענות רבות כנגד הדעת הזה:

התשובה הב' הוא שהגמול הרוחני הוא דבר עמוק וקשה על השכל האנושי לציירו ולהשיגו בהיותו מחובר לגוף. כי כמו שלא ישיג הסומא ענין המראים כן הנפשות בהיותם עם הגשמים לא ישיגו הדברים הרוחניים. והנה התורה האלהית לא ניתנה לחכמים לבד כי אם לכל העם מקצה הקטנים עם הגדולים ולכן מפני חולשת דעת רוב המקבלים וקצור דעתם הוצרכה ליעדם בגמולים גשמיים שיציירום כל אדם. אמנם החכמים יכירו וידעו ענין הגמול הרוחני מפאת שאר המאמרים שבאו בתורה עליו מיוחדים ליודעי דעת ומביני מדע. והתשובה הזאת שרשה בדברי הרא"בע בפרשה האזינו שכתב שם וז"ל ולפי דעתי שהתורה ניתנה לכל ולא לאחד לבדו ודברי העולם הבא לא יבינו אחד מיני אלף כי עמוק הוא ע"כ. וגם בדברי הרב הגדול במקום הנזכר תמצא הערה מה על זה. וכבר חשב בעל ספר העקרים במ"ד מספרו לבטל התשובה הזאת באמרו שהנה לא נמנעה מלצווה על הרחקת הגשמות ממנו יתברך עם היותו מציאות שכל נבדל מחומר בלתי מושג בחושים. ולמה לא עשתה כן באמונה הנפש עם כל עומק ציורה. אבל טענתו זאת אינה כלום לפי שהרחקת הגשמות מהאל ית' היא ידיעה בשלילות שאפשר שימסרו לכל אדם ע"ד האמונה כי אף שיהיה קשה הידיעה יוכל לצייר שאין הקב"ה גשם. אבל ענין שכר הנפש במושגיה ואיך תתקיים עם העונשים התוריים ותדבק בעליונים הוא ציור מחייב ע"ד הקנין בעצם לא שולל ואיך אם כן לא יסכלוהו המקצרים מאומתנו:

התשובה הג' היא שהשאלות הנפש ותגמולה כפי שלימותה הוא דבר מתחייב לטבע האנושי לפי שההצלחה הנפשיית אינה מהדברים שיקובלו מהדת האלהית בלבד כי גם הכרעת השכל ושקול הדעת יחייבה מטבע דרך הבריאה ומהלך שלמות הצורות ומדרגתן כמו שקבלו חכמי המחקר בעיוניהם וידוע שהתורה האלהית לא היו יעודיה שימשכו הדברים הטבעיים כפי המנהג הטבעי לפי שלא יפול בזה ענין שכר ועונש אבל היו יעודיה כלם שימשכו הדברים בהשגחה עליונה מזולת המנהג הטבעי ולכן יחד זה על שמירת המצוות ועשייתם וזה בדרכים נסיים למעלה מן הטבע כפי ההשגחה האלהית וכמו שאמר וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים ושהאוכל חלב יכרת בהיותו דבר מגדל ומי שלא יתן מעשר שירד מנכסיו וכיוצא בזה בכל יעודי התורה שהם כמו שזכר הרמב"ן כלם דברים נסיים ההשגחה על ידי שמירת המצוות וקיומם. וכאשר היו יעודי התורה בדברי הברית כלם דברים נסיים למעלה מן הטבע לכן לא באו בכללם גמול הנפש בשכר ובעונש הרוחני להיותו מחוייב מטבע הנפש ואינו בדרך פלא כשאר היעודים הגשמים שזכר והנה הראשון שהעיר על התשובה הזאת היה ר' בחיי הזקן כפי מה שזכר ממנו הראב"ע בסוף סדר האזינו וגם הראב"ע עצמו בזכרון דעתו חזר והחזיק גם בדעת הזה. והרמב"ן זה דעתו ג"כ בסוף סדר אחרי מות ובסדר והיה עקב והיא תשובה נכונה כי אחרי שמצאנו עונש לנפש והוא הכרת אין ראוי לספק בשכר הנפשיי ועל כן אמרו חכמי המשנה במסכת מדות א"ר חנינא בן גמליאל ומה אם העובר עברה נפשו נטלה עליה ונכרתת העושה מצוה אחת עא"כו שתנתן לו נפשו:

התשובה הד' הוא שהק"בה עשה ברפוי הנפשות כמו הרופא המובהק ברפוי הגופות שבהיות בחולה תגבורת ליחה חמה או קרה ומקרים נמשכים מהחולי יעסוק הרופא בהסרת הסבה המחליאה מבלי שיחוש אל המקרים לפי שהם יוסרו מעצמם בבטול הסבה המחייבת אותם. והנה הקדמונים כל זרע אדם ובני נח זולתי יחידי סגולה כשם ועבר ואברהם כלם עובדים לכוכבים ומכחישים השגחת השם בפרטי בני אדם ונמשכו אחריהם מאמיני הקדמות וחשבו שהיו הדברים נמשכים ממנו ית' על צד החיוב הגמור ושלא ישתנה דבר מטבעו מפאת הרצון האלהי ולזה החליטו שאין לפני הסבה הראשונה לא אהבה ולא שנאה לא חפץ ולא מיאוס ולא שום כוון אל המעשה מן המעשים להרע או להטיב ושמעלת האדם על שאר המורכבים היא בנפש המשכלת אשר בה יגדיל עצה יפליא תושיה בדרכי המופת ושבזה תזהיר נפש החכם כזוהר הרקיע ותדבק בשכל הפועל המשפיע עליה ההשגות ההן והצטרך בהן לכשרון המדור לא להפיק בהן רצון השם ולא להשיב חמתו מהשחית כי הוא ית' לדעתו בלתי מבין מענינים אלה אלא שיעשה האדם כל זה להדמות ולהדבק בשכל הפועל ההוא. ובעבור שרוב העולם היה נכשל בדעת הזה לכן כשרצה הקב"ה לזכות את ישראל סדר לפניהם המעשים אשר יעשו להודיעם שהעולם כלו נברא אחר האין המוחלט ושנמשך ממנו יתברך כפי הרצון הפשוט לא בחיוב ושהוא יכול על הטבעים לשנותם כרצונו ושיש מעשים רצתה נפשו ית' בהם ודברים שיכעיסוהו וכל זה לאמת אצלם פנת ההשגחה הפרטית שהיא שרש הסבה לשאר האמונות כלם. והנה אם היה הקב"ה בדברי הברית אשר עשה על שמירת מצוותיו ותורתו מיעד ביעודים רוחניים לא היו בני ישראל מאמינים אותם לפי שלא נתאמתה להם פנת ההשגחה ולכן הוצרך להבטיחם בדברים שישיגו אותם בחושיהם מורים בהכרח שהוא ית' משגיח ובעל רצון ויכול על הטבעים ובראותם זה מעשה ה' כי נורא הוא יפלו ממועצותיהם ויאמינו שהדברים בידו כחומר ביד היוצר וכמו שקרה לנעמן שר צבא מלך ארם כאשר ראה הפלא המוחש ברפואת צרעתו בזולת מנהג טבעי כדבר הנביא לשעתו. אמר עתה ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל ואלו היו אומרים לו שיהיה שכר לנפש אחר המות היה אומר קול דברים אנכי שומע. אבל עם אמונת ההשגחה והיכולת האלהי ודבקות הנבואה לא ישאר קשה להאמין ענין הנפש כי מי הוא זה אשר יראה הנביא קורא אל אלוה ויענהו זה יקרע את הים וזה יעמיד את השמש ברקיע השמים זה יחיה את המת וזה יאסוף את המצורע או ירפא את המים או יוריד האש או יסגור פי האריות וכדומה לזה מהנפלאות העצומות האלה המבהילים כל חכמי הטבע וחרטומיהם שלא יוכרח להודות שלא במעלת גופו של נביא ולא בעוצם כחו של החסיד עשה את המעשים ההמה אלא בזכות נפשו הקדושה שכאשר תדבק באלהיו תחדש אותות ומופתים בעניני העולם והנפש אשר כזאת אין ספק שתצליח אחר המות ושלא תאבד ותכרת כנפש הסוס והחמור. הנה א"כ המעשים המופתיים המושגים בחושים יעידון יגידון על ההשגחה פרטית ועל היכולת ועל דבקות האדם בבוראו והצלחת נפשו אחרי מותו. וכבר העיר על התשובה הזאת ה"ר ניסים בדרש בראשית אבל בקוצר דברים וגם הוא לקחו מדברי החבר בסוף המאמר הראשון מספר הכוזר שכאשר אמר לו הכוזרי אני רואה שיעודי זולתכם שמנים ודשנים יותר מיעודיכם. השיבו החבר אבל הם כלם אחר המות ואין בחיים ההם מאומה ולא בדבר שיעיד בהם החוש ועכ"ז אין אחד מהמאמינים ביעודים ההם מתאוים לקנותם במהרה אבל אלו היה בידו לאחרם אלף שנים ושהוא ישאר בזכירת החיים ובעול העולם הזה ועצבוניו היה בוחר בו:

התשובה הה' היא שעובדי עכו"ם בימים הקדומים היו מיעדים בהצלחות הטובות הגשמיות והיו עושים עבודות מיוחדות ובשעות ידועות להוסיף התבואות ולהביא את הגשמים בעתם בחשבם שעניני העולם הזה היו מושפעים מהכחות העליונות וכאשר רצה להשלימנו באמתת אמונתו בא האלהים ונתן לנו תורתו ואסר לנו כל מיני העבודות ההמ' הוצרך לומר שלא יחשבו שבבטול אותם העבודות יחסרו מהם הטובות הגשמיות כדברי הקדמונים וכמאמר הנשים הארורות ומאז חדלנו לקטר למלאכת השמים והסך לה נסכים חסרנו כל. שהנה לא יהיה כן אבל בהפך שבהרחיק' מאותן העבודות יושפעו עליהם בהשגחת השם טובות והצלחות יותר ויותר לאין שעור ממה שהיו לעובדים ההם. ואם יעברו על התורה יהיו לעדרות וחסרות מהם כל אותן ההצלחות הגופניות ועצר את השמים ולא יהיה מטר מפאת ההשגחה. וכן בשאר דברים כלם כי הם בידו ית' ואין עמו אל נכר. ועל זה הדרך בעצמו נאמר לא תשתחוה לאל אחר ולא תעבדם ולא תעשה כמעשיהם ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך. לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא. ונתתי את כל אויביך אליך עורף. שהפסוקים האלה מורים התשובה הזאת כי הם מורים שלא יעד הקב"ה לישראל בטובות הגשמיות אלא להרחיקם מדרכי עכו"ם ולהודיעם שבהתרחקם ממנה לא יחסרו דבר מההצלחות הגופניות כי הוא ית' בהשגחתו ישפיע עליהם ברכות על ברכות תהום רובצת תחת ברכות שדים ורחם. ומפני זה לא באו שם יעודים רוחניים לפי שלא היו היעודים הגשמיים בברית אלא להרחיקם מדרכי עכו"ם אבל במקומות אחרים נזכרו היעודים הנפשיים כמו שביארתי במקום הנזכר. והנה התשובה הזאת באה ראשונה בדברי רב סעדיה בספר האמונות אשר לו. וגם המורה בח"ג העיר עליו בטעמי המצוות:

התשובה הו' היא שהצלחת הנפש ודבקותה בבורא ית' שהוא השכר האמיתי. כבר בא מבואר גם בדברי הברית הזה כמ"ש והתהלכתי בתוככם ונתתי משכני בתוככם והייתי לכם לאלהים ואין זה כי אם בהתחברות ודבוק הענין האלהי בנו בדבקותנו הנפשיי בעולם העליון גם בהיותה אצל הגוף כאלו אמר אני אנהיג אתכם ויהיה מכם מי שיעמוד לפני מי שיעלה שמים ויעמוד במקום המלאכים כי כך היתה מדרגת הנביאים העומדים בסוד ה' ובשורש הכולל לשכר התורה ומעלתה הוא קרבת אלהים ומלאכיו וכמ"ש ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים. כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים כה' אלהינו בכל קראינו אליו. הנה א"כ מה שיעדו הדעות המזוייפות לאדם אחר המות הוא אשר יעדה התורה האלהי' שיזכו אליו החסידים בחייהם באופן שישיגו בחושיהם בע"הז הצלחת נפשם העתידים להם אחר המות. כי אם היה שבהיות הנפש קשורה לגוף תזכה בדבקות הרוחני העליון ההוא כ"ש שתזכה אליו אחרי הפרדה מהגוף המונע והמעכב אותה ממנו. ואיך א"כ יתפארו האומות על מה שיגיע להם אחר המות בהיות בני ישראל מגיעים לאותן ההנאות והדבוק בחייהם. כי הנה טבע הנביאים והחסידים יותר קרוב אל החיים הרוחניים והדבקות העליון כפי קדושת חייהם מאותם שלא נתקרבו למדרגת האלהית ההיא בחייהם כלל. וכבר העיר החבר למלך הכוזר על שרש התשובה הזאת בסוף מ"א מספרו והחזיק בה הר' ניסים בדרש החדש. אך ראוי לי לבאר עוד פה ענינם ואמר שהנפש הצומחת לצומח והחיונית לחי והמדבר לאדם לא יושגו בחושים אמנם קויים מציאותם מצד פעולותיהם כי כאשר ראינו הגוף מתנועע בכל הפאות גדל ומוליד בדומה ידענו שיש בו נפש צומחת וכאשר ראינו מרגיש ומתנועע ברצון ידענו שיש בו נפש חיונית. וכאשר ראינו אותו משכיל במחשבתו ובעיון ידענו שיש בו נפש משכלת. וכמו שגזרנו על מציאות הנפשות האלה מצד הראות פעולותיהן כן ראוי שנשפוט על השארותם וקיומם על הצד הנראה קיומם והפסדם. כי הנה ראינו בצמחים ובחיים שכל הוייתם וקיומם הוא בדברים הגופניים לא זולתם ונשפוט מפני זה שאלה הכחות יפסדו בהפסד הגוף שהם מצוים בו. אבל כשנראה באדם שיתקיים ענינו בזולת הגוף ושידבק בעליונים מתוך התבודדותו שאין זה באמצעות הגוף ראוי שנגזור שאין ההתחלה בו נמשכה ומשועבדה אל הגוף שהרי נראה שהגוף נמשך אחר הנפש ובשלמותה ודבוקה באלהיה תתקיים גם היא בזה העולם ויתרבו ברכותיו בזולת המנהג הטבעי. ואחר שראינו שהנפש בשלמותה תקיים עצמה ותקיים הגוף הנושא אותה בדברים עושים רוש' בו. וכן תפסי' גופה באותם הדברים עצמם שמפסידים עצמה מהדעות המשובשות ורוע הדעות ידענו א"כ שקיומה תלוי בעצמה. ולכן באו בתורה יעודי הדבקות והקורבה האלהית שהם מהצלחת הנפש ובאו עם זה היעודי' הגופיים הנמשכים מקיום התורה ושמירת המצוות להודיע שהגוף נמשך אחר הנפש. ואין הנפש נמשכת אחר הגוף. ושהנשמה הקדושה מראים לה שכרה בעולם הזה השמור לה לעולם הבא כמו שארז"ל. ומפני זה התלמידים הקדושים כשהיו נפטרים מבית המדרש היו אומרים לרבינו הקדוש עולמך תראה בחייך ותקותך לדור דורים. כלומר שיזכה להתקרב אל האלהי ולדבקה בו בחייו שהוא התחלת ההצלחה הנפשיית כדי שיזכה אליה אחרי מותו בעולם הרוחני לנצח נצחים. הרי לך שנזכר השכר נפשיי בדברי הברית הזה:

התשובה הז' היא היעודים הגשמיים שנזכרו בדברי הברית הזה לא היה אפשר שיכנס בהם שום יעוד רוחני כלל. לפי שהיעודים כאלה היו כוללים לכל האומה. כי הנה רבוי הגשמים וברכת התבואות ונצחון האויבים ושאר הדברים שנזכרו כאן כלם הם כוללים אל האומה כי לא יתכן שיהיו היעודים האלה לאדם א' ולשכניו הרעים יהיה הדבר בהפך אבל היה הברית עם כלל ישראל והברכות והקללות כפי כללותם ורובם לכן נאמרו בפרשה הזאת בלשון רבים אם בחקותי תלכו ואם לא תשמעו. וגם בפרשה והיה כי תבא שנאמרו בלשון יחיד כלם הם כנגד האומה יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תשים עליך ישא ה' עליך גוי מרחוק שהם כלם יעודים כנגד האומה ולכך היו כלם גשמיי' לפי שניתנו אל האומה כפי רובם במצות ובעבירו'. אמנם יעודי הנפש אינה אלא לכל איש ואיש מישראל בפרטיות לפי שבטובות הגשמיות העולם או העיר או העם נדון אחרי רובו. ולכך בבא עליהם צרה וצוקה פעמים יספה הצדיק בעון העיר. מפני שהגזרה כוללת תבטל את הפרטים מה שאין כן הדבר בעניני הנפש כי הנפש החוטאת היא תמות ולא יהיה האדם נידון בשכר עונש נפשיי אלא כפי מעשיו הפרטיים לא כפי הכלל שאף שתהיה האומה בכללה צדקת ראויה לחיי העולם הבא אם היה בתוכה אדם רשע לא יציל את נפשו בגללה כי הוא בחטאו ימות והבדילו ה' לרעה מכל עמו ולא יזכה לחיי העולם הבא למען רבוי הצדיקים אשר בקרבה. הנה מפני זה היה ראוי שיהיו היעודים הכוללים את האומה ונדונים עליה כפי רובה יעודים גשמיים בהכרח כי בהיות רובם צדיקים יקבלו את הטוב ואם רובם רשעים יענשו בכל אלות הברית. אמנם השכר והעונש הנפשיי המגיע אחר המות יעדה התורה עליו יעוד פרטי לכל איש ואיש מישראל במצות הפרטיות כמו שאמר בכבוד אב ואם ושלוח הקן ובשאר המקומות. כללו של דבר שדברי הברית שהיו לכללות האומה כפי רובה הביא הצורך שיהיו יעודים גשמיים ולא רוחניים יען וביען השכר הרוחני אינו ניתן אל האומה כפי כללותה או רובה אלא לאיש ואיש כפי מעשיו הפרטיים. והנה שרש התשובה הזאת ואמתתה בא בדברי הרמב"ן שכתב בפרשת עקב בפסוק ובכל לבבכם ובכל נפשכם וז"ל והלא כבר הזכיר בכל לבבך ובכל נפשך אלא אזהרה ליחיד אזהרה לצבור לשון רש"י מספרי. וביאור הענין כי השם לא יעשה נסים לתת מטר הארץ בכל עת יורה ומלקוש. ולהוסיף בדגן ובתירוש אז יעצור את השמים רק למעשה רוב העם. אבל היחיד הוא בזכותו יחיה והוא בעונו ימות ע"כ. והיא תשובה נכונה אמתית קיימת. ובעל ספר העקרים הביא התשובה הזאת בשמו ולא בשם אמרה והרחיב בה דברים וכלם נכללים בדברי הרב:

הלא כתבתי לך על השאלה הזאת שבעה דרכים למען הודיעך כי הספק הזה השגור בפי הכל אם בדרך אחד יצא אליך בשבעה דרכים ינוס לפניך אם תיטיב העיון בעניני תורתינו ודרכי יעודיה ויחסתי כל דבר לאמרו בהיות כל דבר מפוזר ומפורד בין ענינים אחרים בדברי החכמים האלה ועוד היותם מקצרים בדבריהם אנכי הלצתי בעדם והקרבתי את משפטם בהרחבת ביאור וחוזק ועם מה שביארתי בזה הותרה בשלמות תשובת השאלה הראשונה ולזה אמר בתחלת הפרשה:

אם בחקתי תלכו כי אחר שהשלים משה לבאר אליהם את חקי האלהים ותורותיו שניתנו לו בסיני ואמר יתברך ושמרתם את כל חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. אמר עתה כנגד עם ישראל וכללות האומה אם בחקתי אלה שחקקתי לכם תלכו רוצה לומר ולא בחקות הכנעניים ואת מצותי שהם התורות והמשפטים הנזכרים תשמרו ועשיתם אותם שבזה כלל החכמה והמעשים הנה אז ונתתי גשמיכם בעתם שאם הגשמים בעתם הארץ משמרת פירותיה ולא תרקב התבואה ובזמן שהגשמים בעתם האויר זך ויהיה בריאות בגופות האנשים. ואמר גשמיכם בלשון רבים לפי שהמטר מינים רבים וכל אחד יבא בעתו באופן שתתן הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו כי לא יחסר הלחות למזונם ולא יהיה גם כן שטף להשחית התבואות. ויו"ד יבולה נוסף כיו"ד היקום. וכלל גם כן בזה הפסוק כוונה שנית והיא שאם ישראל ילכו בחקות השם לשמרם שהם המצות שאין טעמם נודע אלינו הנה אז בלי ספק בשאר המצוות כלם שאינם כל כך קשות על השכל האנושי לפי שטעמיהם מושגים בדעת האדם בנקל ישמרו ויעשו אותם כי המורגל לשאת על שכמו משא כבד יקל עליו אחר כך לשאת משא יותר קל ממנו וזה הוא שאמר אם בחקותי תלכו שהם המצות היותר זרות אצל השכל הנה בלי ספק את מצותי תשמרו ועשיתם אותם מבלי עמל ופתוי יצר הרע. והיותר נכון אצלי שאמר כאן חקותי על מצות השמטה והיובל שזכר למעלם. ואמר שאם ישמרו אותם החקים כראוי לא יפחדו שיחסר מאכלם מפני שביתת הארץ כי הנה יבואו גשמיהם בעתם. רוצה לומר הגשמים הצריכים לארץ ישראל. כי עם היות שכאשר הארצות לא ימטיר להיות גשמיהם מכח הכוכבים הנה הגשמים שיהיו בארץ ישראל ירדו בעתם לפי שיבואו כפי ההשגחה העליונה בזמנים הצריכים אליהם ולכך אמר גשמיכם בכנוי. ולפי שפעמים אף על פי שיבא הגשם בעתו הארץ לא תוכל לתת יבולה ולא העץ פריו מפני כחישות הארץ עד שתצטרך להשמן בזבל מרוב הטרדה. לכך אמר שכאשר ישמרו חקות השמיטה והיובל וערלה וכלאים והארץ תרצה את שבתותיה יהיה זה סבה שתתן הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו ותהיה ברכת התבואה והפירות כל כך עד שישיג לכם דיש את בציר מרוב התבואה שלא תוכלו לאסוף כלה אל הביתה עד הבציר וכן הבציר עד שיבא זמן הזרע שהוא תחלת השנה הבאה. ואכלתם לחמכם לשובע כי כל דבר מאכל נקרא לחם. ובהיות לכם שובע רב תשבו לבטח בארצכם ולא יצטרך אחד מכם ללכת נע ונד בארץ לבקש מאכל כמ"ש נודד הוא ללחם איה. הנה אם כן וישבתם לבטח בארצכם אינו יעוד השלום ושלא ילחמו בהם אויביהם. אלא שמפני רוב התבואה שתהיה בארצם ישבו בה לבטח ולא ילכו אל ארץ אחרת מפני הרעב. האמנם מפני שרבוי התבואות פעמים רבות יהיה סבה לריבות בין אנשי הארץ עצמם. אמר ונתתי שלום בארץ ר"ל שיתן ביניהם שלום אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצור את אפרים עד שאפילו בשדות ובכרמים ישכבו ואין מחריד. ואפשר לפרש שעל השלום שיהיה ביניהם אמר ונתתי שלום בארץ ועל מלחמת האויבים שלא יבא בארצם הצר הצורר אותם אמר ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם כי לא יכנסו אויבים בארצכם אבל אתם תצאו להלחם כנגדם בארצותם וחז"ל אמרו אפילו חרב של שלום הנה התבאר שאין ביעודי השלום כפל ומותר כלל והותרה בזה השאלה הב'. וחז"ל פירשו והשבתי חיה רעה מן הארץ כפשוטו של מקרא וחלקו בדבר שר' יהודה אומר שישביתוה מן הארץ ור"ל אומר שישביתוה שלא תזיק ולזה נטה הרמב"ן והנה זכר השלום ראשונה ואח"כ נצחון האויבים לפי שהשלום הוא יותר נבחר מהנצחון. ואמר ורדפתם את אויביכם. לפי שג' סוגים מהיעודים הטובים זכר כאן יתברך. הא' ברכת התבואות. הב' השלום. הג' נצחון האויבים כי הנה הבריאות והחיים הם נכנסים בצד מה בסוג ברכת התבואות כי בהיותן מבורכות יתמידו האנשים בבריאות וחיים טובים וכמ"ש וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך. ומפני זה בברכות האלה זכר ראשונה סוג ברכת התבואות ואחרי כן סוג השלום. ואחר כך יעד בסוג הג' שהוא נצחון האויבים וזהו ורדפתם את אויביכם כי יתנו עורף לפניכם ולא יעצרו כח לבא בארצכם ולרדוף אתכם אבל אתם תרדפו אותם והמה יפלו לפניכם לחרב כי יהיה פחדכם ומוראכם עליהם וגם ברדיפה ההיא יהיה הפלא שירדפו חמשה אנשים מכם מאה מהאויבים וזה יהיה כשתהיה מלחמה קטנה ואנשים בה מעט. ופעמים שתהיה מלחמה גדולה ואז מאה מכם רבבה ירדופו והרבבה היא עשרת אלפים. וכבר הקשה רש"י וכי כך הוא החשבון והלא לא היה צריך לומר אלא מאה מכם שני אלפים ירדופו ותירץ שאינו דומה מועטים העוסקים בתורה למרובין העוסקים בתורה. ויש משיבין באופן אחר שאמר ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם שהם חמש מאות כי חמשה מכם שזכרתי הם ת"ק אותם החמש מאות רבבה ירדופו והוא העולה בחשבון ישר ועם היותם רבבה לא די שיהיו נרדפים מאנשים מועטים אבל גם יפלו הרבים ההם לפני אותם המועטים לחרב שלא יוכלו העשרת אלפים איש להציל את נפשם וזה כפל ונפלו. והראב"ע כתב שטעם הכפל הוא שפעם אחר פעם יפלו לפניהם תמיד בלא תקומה. ולפי שהברכות האלה שזכר הם כלם דברים חיצונים להם ואינם נוגעים בגופם לכך אמר ופניתי אליכם ר"ל אשגיח בעניניכם ועצמכם בפנים מאירות כאשר תקראו אלי. והפרתי אתכם ברוב בנים ובני בנים. והרבתי אתכם בחיים ואורך ימים מלשון וחיית ורבית. והענין שלא יהיה בהם עקר ועקרה כי כלם יעשו פרי ולא ישכלו בניהם אבל ימלאו ימיהם וזהו שאמר והרבתי אתכם. ואמר והקימותי את בריתי אתכם כלומר שעד עתה הטיבותי עמכם בכל החסדים האלה מפני הברית שהקימותי עם אבותיכם אבל עתה כאשר תשמרו תורותי ומצותי לא אצטרך לזכור לכם ברית ראשונים. אבל והקימותי את בריתי אתכם כאשר עשיתי עם אברהם יצחק ויעקב ואז תהיינה הברכות בזכותכם כפולות ורבות יותר ויותר. והוא אמרו ואכלתם ישן נושן ורמז בזה כפי פשוטו שכאשר ישמרו השמיטות והיובלים תהיה ברכת ה' בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים עד שתאכלו בשנה התשיעית ישן נושן וישן נגזר משנה וישן נושן הוא משתי שנים ועדין לא תכלה התבואה בבא החדש בבא השנה העשירית. ותוציא את הישן מן האוצר למכור אותו מפני החדש שצריך להניח באוצר ההוא. ואפשר לפרש ואכלתם ישן נושן על הברית שזכר שיאכלו מהברית הישן מאבותיהם הראשונים ולכך אמר ישן נושן שהוא רמז לשלש ישנים אברהם יצחק ויעקב. שיוציאו אותם מפני הברית החדש אשר יקים עמהם כי יאכלו מפרי דרכם ומזכותם ולא יצטרכו אל ברית אבותיהם וזכותם. והותרה בכל אחד מהדרכים האלה השאלה הג'. והנה רוב היעודים האלה או כלם כבר נאמרו בפרשת משפטים. אך נתחדש פה ענין אחד והוא שהיעודים שנזכרו שמה וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך וגו' היו ליחידים שומרים את התורה. אבל כאן יעד על כללות האומה או רובה וכבר כתב זה הרמב"ן והוא דעת אמיתי ונכון. ואחרי שיעדה בברכות הגשמיות המגיעות לכללות האומה או לרובה יעדם בטובות הרוחניות לא בשכר הפרטי המגיע לכל איש ואיש מבני ישראל כפי מעשיו כי אם על הטובות הרוחניות המגיעות לכלל האומה. ועליהם אמר ונתתי משכני בתוככם ר"ל שתשרה השכינה בקדש הקדשים במשכן אשר יעשו מתרומתם ובבית המקדש אשר יבנו בארצם עם היות שהפלוסופים סלקו ההשגחה האלהית מפרטי בני אדם באמרם שהיה גרעון בחקו יתברך להשגיח בבני אדם. אמר יתברך שלא יהיה הדבר כאשר תשבו כי לא תגעל נפש אותם ולא תמאסם מלהשגיח בהם והוא ע"ד הן אל כביר לא ימאס כביר כח לב. והרלב"ג פירש ונתתי משכני בתוככם כאשר תהיו באופן שלא תגעל נפשי אתכם. וגם פירש ונתתי משכני בתוככם אף על פי שתחטאו לפני לא תגעל נפשי אתכם כי אכפר בעד חטאתכם באופן שלא תסתלק השכינה מביניכם. ואמר והתהלכתי בתוככם להגיד שאף על פי שהם היו אז במדבר הגדול והנורא ארץ בלתי מוכנת לקבל השפע האלהי וההשגחה העליונה כמו שביארתי בפרשה הנה אנכי שולח מלאך לפניך. הנה הוא יתברך לעשות עמהם חסד לא יעזבם שמה להנהגת המלאך ועל זה אמר והתהלכתי בתוככם מלשון ילך נא ה' בקרבנו. ולזה אמר עוד והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם ר"ל שלא ילך לפניהם מלאך להנהיגם כי ה' הוא אלהיהם המנהיג אותם ולא מלאך והם יהיו חלקו ונחלתו ולא יהיו נכנעים לשרי מעלה ונתן הטעם בכל זה באמרו אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים כלומר שעל מנת כך שתעבדוני ולא לאלוה אחר ואשבור מוטות עלכם שהוא משל לשור החורש שאדוניו יוליכהו לאשר ירצה ונותן מוטות על צוארו וילך שחוח ומושכו בעל כרחו כי לא יוכל ללכת השור אך כאשר ינהיגוהו כן היו המצריים מעבידים את ישראל בפרך ושברתי מוטות עלכם מהיות להם עבדים ולא די זה אבל יצאתם ביד רמה וזהו ואולך אתכם קוממיות ר"ל בקומה זקופה הפך למי שהעול על צוארו שהולך שחוח. ואפשר לפרש והתהלכתי בתוככם כמלך מתהלך בתוך מחנהו מחפש מה שצריכים אליו והותרה במה שפירשתי השאלה הד'. והנה הרמב"ן האריך במקום הזה להוכיח שהיו הברכות האלה כלם בדרך נס. והם באמ' דברים מצודקים ואין צורך בהעתקת דבריו פה: