ויקרא כו, לו

והבאתי מרך. פחד ורך לבב מ"ם של מרך יסוד נופל הוא, כמו מ"ם של מועד ושל מוקש:

ונסו מנסת חרב. כאלו רודפים הורגים אותם:

עלה נדף. שהרוח דוחפו ומכהו על עלה אחר ומקשקש ומוציא קול, וכן תרגומו קל טרפא דשקיף, לשון חבטה, שדופות קדים (בראשית מא ו) שקיפן קדום, לשון משקוף, מקום חבטת הדלת, וכן תרגומו של חבורה (שמות כא כה) משקופי:

וּדְיִשְׁתַּאֲרוּן בְּכוֹן וְאָעֵל תַּבְרָא בְּלִבְּהוֹן בְּאַרְעֲתָא דְסַנְאֵיהוֹן וְיִרְדוֹף יָתְהוֹן קַל טַרְפָּא דְשַׁקִיף וְיֵעַרְקֻן כְּמֵעִירוֹק מִן קֳדָם דְקַטְלִין בְּחַרְבָּא וְיִפְּלוּן וְלֵית דְרָדִיף

וּדְיִשְׁתַּיְירוּן בְכוֹן וְאָעֵיל תַּבְרָא בְּלִבְּהוֹן בְּאַרְעֲתָא דְסַנְאֵיהוֹן וִיהֵי רָדִיף יַתְהוֹן קַל טַרְפָא דְנָתִיר מִן אִילַן וִיעַרְקוּן הֵי כְּמַעֲרוּקֵי חַרְבָּא וְיִפְּלוּן וְלֵית דְרָדִיף

הנשארים בכם. בעבור שאמר והריקותי אחריכם חרב:

מורך מפעלי הכפל וכן במועל ידיה׳ מגזרת ורך הלבב ויפחדו עד שירדפם קול עלה נדף והוא שם התאר מבנין נפעל ונו״ן השרש מובלע:

מרך בלבבם - אינו לשון רך הלבב. ואל הרך לבי. כי המ"ם של מרך עיקר שהרי הניגון במ"ם. כמו אהל אוכל בכסף. וקראת לשבת עונג. ואין חבר כי אם בתלמוד בשחיטת חולין (מה, ב) נתמרך באלו טריפות.

והנשארים בכם והבאתי וגו׳ עוד אשלים עליהם עד מ״ט מכות כנגד מ״ט שנים שביובל שבטלו בהן שמיטים.

מרך בלבבם מכה ראשונה. ורדף אתם קול מכה שניה.

ונסו מנסת חרב שלישית.

ונפלו ואין רדף רביעית.

מרך בלבבם. מדה טובה, ושלא יתגרו בגוים:

והנשארים בכם וגו׳. פרוש, אותם שישארו אחר כל זה ברשעם ולא חזרו בתשובה, כדרך שאמר למעלה ״ואם תלכו עמי קרי״ וגו׳, כמו כן אמר ״והנשארים בכם״, פרוש, בתכונה הראשונה, אוסיף בהביא להם מרך וגו׳ ונפלו וגו׳, והנשארים וגו׳ פרוש: שלא חזרו וכו׳ אחר כל זה ימקו וגו׳. וממוצא דבר אתה יודע שהגם שתבא להם כליון אחר כליון לא תכלה האמה, כמאמרו לבסוף ״לא מאסתים לכלותם״.

ורדף אתכם קול עלה נדף. הדא הוא דכתיב וכשלו איש באחיו כי זה מדבר בפירוד לבבות המצוי בישראל יותר מבכל האומות כמו שנאמר ואתכם אזרה בגוים. כמזרה שאין אחת דבוקה בחברתה כך ישראל גם בהיותם בארץ אויביהם הם מפורדים איש מעל אחיו אף על פי שמדרך הגולים לנחם זה את זה, אבל ישראל אינם כך שהם מפוזרים ומפורדים אף בהיותם בגולה וכל אחד דוחף את חבירו בחזקת היד ומבקש להדיחו ממצבו להתגולל ולהתנפל עליו כקללת אחיה השילוני שנאמר (מלכים א' יד טו) והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים. כי כל קנה נדחה ומתנודד מפני הרוח הנושב בו ונוסף על דחיפת הרוח כל קנה דוחף את חבירו, נמצא שכל קנה נדחה שני פעמים אחד מפני הרוח שנית מפני קנה חבירו הדוחה הסמוך לו וכן מאחד לחבירו עד שכולם כשלו ונפלו, כך כל איש מישראל נהדף מן הרוח דהיינו מן המלכיות כנבואת דניאל שהמשיל כל ארבע מלכיות ברוח, לא ברוח ה' שנאמר (דניאל ז ב) וארו ד' רוחי שמיא מגיחן לימא רבא. ואולי שלימא רבה רמז לים סוף שבו קנה וסוף, וכוונתו אל ישראל כמשל הקנים שנוסף על דחיפת האומות את ישראל כל אחד דוחף את חבירו במהמורותיו, על כן המשילם כאן לעלה נדף כי העלה חלוש מאוד ונדף מחמת הרוח הנושב בו ואף על פי כן כל עלה דוחף את חבירו ומכה בו, כך כל איש מישראל בגלות דומה לעלה הנדף מפני רוח הנזכר ואף על פי כן הוא רודף אחר חבירו להכותו בשוט לשונו או כנגד האומות או בלשון הרע ברחוב היהודים דהיינו קול עלה, לכך נאמר מיד וכשלו איש באחיו.

ורמז עוד בעלה נדף, לרוב שיחת חולין הנאמרים בלא אמת בכל רחובות קריה כדרך שנאמר (תהלים א ג) ועלהו לא יבול ודרשו רז"ל (סוכה כא:) אלו שיחת חולין של תלמידי חכמים כו', כך כל איש מישראל נהדף ונרדף מן קול עלה דהיינו שיחת חולין של לשון הרע המשמיעים בחוץ קולם קול ענות, הקול קול עקב מלב על שכבי וערי (סנהדרין כט:) כי בעלי הלשון השמיעו את כל ישראל אין נקי כי כל אחד שמח לאיד חבירו ותהיה בפיו כדבש למתוק אם ימצא מקום לדבר בגנות חבירו, וכמה נעלבים עובר עליהם כוס זה ואין אומר השב. ובדורינו מדה זו לבדה תספיק אריכת גלותינו.

והנשארים בכם וגו׳. מכאן ואילך עד גמר הענין מבאר איך יגיעו בהשגחה מן השמים הסיבות להסיר טעות שלהם שהיו סבורים בהיותם בא״י שכאשר יצאו מא״י לגלות יהיו פטורים מעול מ״ש גם ברצון ה׳. ומש״ה אמר ירמיה הנביא ג׳ מדוע אמרו עמי רדנו. ופי׳ בבמ״ר פ״א שאמרו ישראל אחר שרדנו לחו״ל אין אנחנו תחת השגחתו ית׳. והכי אי׳ בחלק דק״ה א׳ שאמרו תשובה ניצחת מכנ״י לנביא עבד שמכרו אדוניו ואשה שגרשה בעלה כלום יש לזה ע״ז כלום. ולא היה להם דעת להבין כי מצוה שאינה תלויה בארץ נוהגת גם בחו״ל. וכאשר רצה הקב״ה שיכירו ישראל האמת שהשגחת ה׳ עליהם עדיין ע״י תורה ומצות ולא היה אפשר להראות להם השגחה לטובה. דא״כ יאמינו שמקום שהטבע שולט באוה״ע בלי תורה ועבודה טוב גם להם ולא ה׳ פועל עוד בהם. וכדאי׳ שם דק״ד דעשרת השבטים כשגלו שמחו בזה בתחלת גלותם שהיו סבורים שכאן אין השגחת ה׳ עליהם לא לרעה ולא לטובה וטבע הארץ לבד ייטב גם להם וככל הגוים בית ישראל. ע״כ היה ההכרח להשגיח לרעה גם שמה. עד שיבינו וישכילו כי הטבע הטוב לאוה״ע אינו מועיל להם. ואדרבה השגחתו ית׳ הפרטית רודפם גם שמה. עד שמגיע מזה להכרה אמתית כאשר יבואר. זהו כלל הענין. ועתה נבא לפרטי הדברים. מתחלה והבאתי מרך בלבבם. כאשר יתיישבו שמה ימצאו מורך בלבבם לא כמו שהיה בתחלת בואם לשם ששמחו כמש״כ:

ורדף אותם קול עלה נדף. יהיו נודדים ובורחים מאיזה קול ובזה יכירו שאין טבע ארץ אחרת טוב להם:

ונסו מנוסת חרב ואין רודף. לא נודדים לבד יהיו אלא גם נפילה לפני חרב. וגם בלי רודף:

ג כאלו אמר ונסו כמנוסת חרב לא מנוסת חרב שהרי כתיב אחריו ואין רודף:

ד כי פירוש נדף נדחף ואין העלה הנדחף מוציא קול רק כשידחף אצל עלה אחר, גם אין העלה נדחף מעצמו רק על ידי הרוח, לכן האריך הרב בראיות. והביא התרגום דשקיף שפירושו הכאה לא שפירוש מלת נדף דשקיף, דנדף לשון דחיפה הוא רק שמן הדחיפה תתחדש ההכאה והתרגום פירש הכונה ולא המלה, כדרך התרגום שהוא שומר הטעם בהרבה מקומות, והקדים לזה פירוש ינוסו מנוסת חרב כמנוסת חרב לא מנוסת חרב ממש כדי שיפול עליו הפירוש של קול עלה נדף דהא שהם נסים לא מפני שהאויב הורג אותם אלא מרוב מורך שבלבם, הרא"ם: