ויקרא כו, ד

בעתם. בשעה שאין דרך בני אדם לצאת, כגון בלילי שבתות ובלילי רביעיות:

ועץ השדה. הן אילני סרק, ועתידין לעשות פרות:

וְאֶתֵּן מַטְּרְכוֹן בְּעִדָנְהוֹן וְתִתֵּן אַרְעָא עֲלַלְתָּהּ וְאִילַן חַקְלָא יִתֵּן אִבֵּהּ

וְאֶתֵּן מִטְרַיָא דְאַרְעֲכוֹן בְּעִידַנְכוֹן בַּכִּיר וְלָקִישׁ וְתִתֵּן אַרְעָא פֵּירֵי עֲלַלְתָּהּ וְאִילַן דְאַנְפֵּי בָרָא יַצְלַח בְּפֵירוֹי

ונתתי גשמיכם בעתם הקדים דבר הגשמים כי בבואם בעתם כאשר יאות יהיה האויר זך וטוב והמעינות והנהרות טובים ויהיה זה סיבת בריאות לגופים והפירות כולם ירבו ויתברכו בהן כאשר יאמר "ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו" והנה עם זה לא יחלה האדם ולא יהיה בהם משכלה ועקרה ובבהמתם וימלאו ימיהם כי בהיות הגופים גדולים ובריאים יתקיימו כימי האדם והנה היא גדולה שבברכות והנה אמר כי השמים יענו את הארץ בגשמים בעתם והארץ תענה את יבולה והיא הצמח ובעלי נפש התנועה בהמה וחיה ורמש ועוף גם הדגים כי הארץ תכלול הכדור התחתון כלו כמו בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ (בראשית א א) ויכלו השמים והארץ (שם ב א) וכן הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהומות (תהלים קמח ז) וכן ברוב המקומות הכתוב והנה כל התולדות שבתחתונים יבול הארץ:

וי״ו ונתתי כוי״ו והארץ היתה תהו ובהו ולעולם כאשר המלה מלרע עם וי״ו הטעם הוא לעתיד ואם מלעיל עבר חוץ ממתי מעט:

יבולה. מן כי בול הרים ישאו לו ולא נדע אם היו״ד שרש או אינו שרש כמלת יקום:

גשמיכם בעתם אבל בשלא בעתם הם מרקיבים את התבואה.

ונתנה הארץ יבולה. כמו שיש עליה לעשות, ועץ השדה יתן פריו:

ונתתי גשמיכם – צריך לדעת אמרו ״ונתתי״ בוא״ו המוסיף ולא קדם לזה יעוד אחר. ולמה שכתבתי בפרוש ״אם בחקתי״ שיש גזרה בתבת ״תלכו״ יצדק לומר ״ונתתי״ בתוספת וא״ו. גם יתישב מה שיש להעיר עוד, כי מפשט הכתוב משמע ששכר עסק התורה והמצוות עשה ולא תעשה הוא ונתתי גשמיכם, אם כן שכר מצוה בעולם הזה הוא ויצא אדם נקי משכר עבודתו, ובמה שדקדק לומר ונתתי בתוספת וא״ו העיר אותנו שקדמו יעודים אחרים לעולם הבא, והם מה שרמזתי בפסוק ״אם בחקתי תלכו״.

או יאמר, לצד ששכר עולם העליון רוחני ואין יעודיו נתפסים בנרשם ולא בדבור, לזה רמזו במה שהוסיף וא״ו בתחלת ענין לומר כי יש שכר אחר, ומוסיף עוד לתן גשמיכם. ודקדק לומר גשמיכם כאלו הם שלכם, לא בעד שכר מצוות ומעשים טובים, אלא לצד שהם מעמידי עולם בעסק התורה וכו׳ זוכים בשלהם. ואולי כי לטעם זה ראה ויתר גוים התיר ממונם לישראל (בבא קמא לח.), כי ישראל קנו העולם וכל אשר בו, והן הגוים כנכסי בני ישראל:

עוד נתכון לומר, שהגם שהוא נותן בתורת ״גשמיכם״ מתנה, אינו מחשב הדבר שהוא שלו, אלא כאלו הדבר שלכם.

ודקדק לומר ונתתי, שהוא האדון צריך לעשות הדבר, כדי שיוריד טפות גשמיכם בזמנם וכפי השעור הצריך, כי הוא יודע הזמן והשעור אשר תשתה הארץ ושיועילו לה, מה שאין כן כל זולתו יתברך. וכן תמצא שאמרו זכרונם לברכה (ויקרא רבה כח:ג) וזה לשונם: אדם שוכב על מטתו והקדוש ברוך הוא מעלה עננים.

עוד נתכון באמרו גשמיכם על כללות המזון, בין הצריך לעולם, בין הצריך לאדמה, בין הצריך לנפשות, כי כלם עומדים לזון, ויש טללים וגשמים גשמיים, ויש טללים וגשמים רוחניים כידוע ליודעי חן, ועל כלם אמר ״ונתתי גשמיכם״, ועין מה שכתבתי בפרשת בהר סיני.

ונתנה הארץ וגו׳ – פרשתי בפרשת בהר סיני.

ונתנה הארץ יבולה. לא כתיב פריה כמו לעיל כ״ה י״ט. דפרי הארץ אחר עבודת הארץ אינו שכר מצוין שהרי כך דרך העולם אלא יבולה משמעו הולכה ממקום למקום כמש״כ לעיל בפי׳ יובל. ונכלל בזה פירות שאין באים ע״י הזריעה וגידול במקומו אלא ממציאים כחות הארץ מרחוק ומעומק עד שנעשו הפירות גדלים מהרגלן וכמו שידוע שיש לזה המצאות מאומנים במלאכת גידולי הארץ. אבל בזמן שישראל מתברכין הארץ נותנת יבולה בלי פעולה יתירה לזה וכדאי׳ בתענית פ״ג שבימי שמעון ב״ש היו חטים ככליות ועדשים כדנרי זהב. וע׳ מש״כ בס׳ דברים י״א י״ז:

ועץ השדה. המה אילנות שאין גדלים בגנה ובהשגחת בעלים אלא בשדה שהוא גדל פרא. ומש״ה רגיל להיות פירותיו מועטים וגרועים אבל בשעת הברכה גם הוא יתן פריו האצור בכחו. וע׳ בספר שמות ט׳ כ״ה:

ד ואם תאמר מנא ליה לרש"י דלמא בעתם פירוש בעת שצריכים אתם לגשמים. ויש לומר מדכתיב גשמיכם ולא כתיב גשם אלא גשמיכם משמע גשם שלכם רצה לומר בעת שצריכין לו ואם כן בעתם למה לי אלא בא ללמדך בשעה שאין וכו':

ה כדאמרינן בערבי פסחים דף קי"ב. ובמקצת פירושים לא גרסי אלא לילי שבתות, משום דבעתם קאי אלעיל דכתיב בסוף פרשת בהר את שבתותי תשמרו ודרשינן סמיכות. עיין לקמן בפרשת עקב עוד על זו:

ו מדכתיב ועץ השדה דהוא מיותר אלא השדה משמע אילנות שגדלין בשדה שאין דרכן לעשות פרי דהיינו אילן סרק: