ויקרא כו, לג

ואתכם אזרה בגוים. זו מדה קשה, שבשעה שבני מדינה גולים למקום אחד רואים זה את זה ומתנחמין, וישראל נזרו כבמזרה, כאדם הזורה שעורים בנפה ואין אחת מהן דבוקה בחברתה:

והריקתי. כששולף החרב מתרוקן הנדן ומדרשו חרב הנשמטת אחריכם אינה חוזרת מהר, כאדם שמריק את המים ואין סופן לחזור:

והיתה ארצכם שממה. שלא תמהרו לשוב לתוכה ומתוך כך עריכם יהיו חרבה, נראות לכם חרבות שבשעה שאדם גולה מביתו ומכרמו ומעירו וסופו לחזור כאלו אין כרמו וביתו חרבים, כך שנויה בתורת כהנים:

וְיָתְכוֹן אֲבַדַר בֵּינֵי עַמְמַיָא וֶאֱגָרֵי בַתְרֵיכוֹן דְקַטְלִין בְּחַרְבָּא וּתְהֵי אַרְעֲכוֹן צָדְיָא וְקִרְוֵיכוֹן יְהוֹן חָרְבָּא

וְיַתְכוֹן אַדְרֵי בֵּינֵי עַמְמַיָא וְאַגְרֵי בַּתְרֵיכוֹן עַם שְׁלוּפֵי חֶרֶב וּתְהֵי אַרְעֲכוֹן צַדְיָיא וְקוּרְיֵיכוֹן יֶהֶוְויָין צַדִיאָן

אזרה. מבנין הכבד הדגוש ולא די שתזרו עד אשר אריק אחריכם חרב:

וטעם אריק. מנדנה:

והיתה ארצכם. דבק עם הפסוק הבא אחריו והטעם כאשר תהיה ארצכם שממה:

ואתכם אזרה בגוים. בלכתם למצרים אחר החרבן:

והריקותי אחריכם חרב. חרב נבוכדנצר במצרים כאמרו החרב אשר אתם יראים ממנה שם תשיג אתכם בארץ מצרים:

ואתכם אזרה הזי"ן עקומה לומר לך שנתתי לכם ארץ ז' עממין לקיים התורה שחצבה עמודיה שבעה. ואתם שבעה תועבות בלבבכם לכך אתכם אזרה:

והריקותי ב' במסורה הכא ואידך והריקותי לכם ברכה עד בלי די ואתם לא רציתם לקיים מצותי על כן והריקותם אחריכם חרב:

ואתכם אזרה בגוים כיצד והריקתי אחריכם חרב. ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה כפל מלה הוא.

ואתכם אזרה בגוים. גם זה חסד, כדכתיב: צדקת פרזונו של ישראל, צדקה עשה הק"[בה] עם ישראל שפזרם לבין האומות, שאם מוצאים אותם במקום אחד היו מכלים אותם, כדאיתא בתלמוד:

והריקתי אחריכם. על הבאים אחריכם:

והיתה ארצכם שממה. שממה מכם ומאחרים:

ואתכם אזרה וגו׳. יתבאר הכתוב על דרך אמרם זכרונם לברכה במסכת כתובות (קיא.) שהשביע ה׳ את ישראל שלש שבועות, א׳ שלא יעלו בחומה, פרוש ביד חזקה, ואחד שלא ימרדו באומות העולם וכו׳ עד כאן, והוא מאמר ואתכם אזרה בגוים כאן רמז לשני דברים, אמרו אזרה שלא יעלו בחומה, בגוים שלא ימרדו בגוים, ואמרו והריקתי אחריכם חרב יתבאר על דרך שגמר שם וזה לשונו: אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, אם אתם מקימין השבועה – מוטב, ואם לאו אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה, עד כאן, והוא אמרו והריקתי אחריכם חרב שתהיה חרב מרוטה לפניכם, אם לא תקימו גזרת זרוי בגוים כנזכר יהיה בשרכם וגו׳. ואמרו עוד והיתה ארצכם וגו׳ חרבה, הוא נתינת טעם על הדבר למה יחפץ ה׳ בזרוי בגוים, כדי שתהיה ארץ שממה וערים חרבות, כדי שאז תרצה הארץ וגו׳, לזה צריך שתהיו אתם בארץ אויביכם, והוא אמרו ״ואתם״ וגו׳:

ואתכם אזרה בגוים. להרחיק אתכם ממנה שלא תשובו לא״י כשיסולקו האויבים ממנה לאחר שיכבשוה ויחריבוה. ע״כ תהיה ההשגחה שהגלות יהיה בפזור מעט כאן ומעט כאן וכדתניא בת״כ כאדם שהוא זורה שעורים במזרה ואין אחת מהם דבקה בחברתה ומש״ה יהיה קשה לשוב. עוד והריקותי אחריכם חרב. בין מקום שיגלו בין א״י יהיה בעלי חרב שלא יניחום לשוב מגלותם ולעבור דרך ארצם. ואם לא היו ניזורים מעט מעט היו יכולים לשוב אח״כ מגלותם ולהלחם ולעבור דרך החרב. אבל כאשר אזרה אתכם וגם אחריכם החרב מעתה והיתה ארצכם שממה. אפילו מאוה״ע כי אחר שיהיו בטוחים שלא תוכלו לשוב אז ילכו גם המה מא״י ותהי׳ הארץ שממה לגמרי:

ועריכם יהיו חרבה. לא כמו חרבן הראשון דכתיב לעיל שאינו חרב אלא מישראל המשגיחים על ישובה. אבל עוד ישבו אוה״ע בה משא״כ אח״כ ילכו גם אוה״ע וישארו הערים חרבה ממש בלי יושב:

צ דלשון ריק לא נופל אחרב כמו שפירש בפרשת בשלח. הנדן רצה לומר תיק החרב:

ק ולכך כתיב והריקותי:

ר רוצה לומר אותן מים: