אור החיים על במדבר פרק יד

ותשא וגו׳ ויבכו העם. אמרו העם, ולא הספיק במה שזכר הנושאים קולם, לומר כי לא כל העדה בכו בלילה ההוא אלא חלק מהם, הגם שבכללות כלם נשאו קולם לדברי המרגלים אשר הפליאו להפחיד.

עוד יתבאר על פי דבריהם זכרונם לברכה (סוטה לה.; תענית כט.) שאמרו וזה לשונם: אמר הקדוש ברוך הוא, אתם בכיתם בכיה של חנם, אני אקבע לכם בכיה לדורות, עד כאן. והוא מאמר הכתוב ותשא כל העדה וגו׳, פרוש שהיתה אז, וזה גרם לעם בכיה בלילה ההוא לדורות, ואם אמר הכתוב ״ויבכו בלילה״ היו חוזרים הדברים לעדה הנזכרת אשר שמעו דברי המרגלים.

וילנו וגו׳ כל בני ישראל וגו׳ כל העדה. טעם כפל זכרון המלינים, גם שנוי הזכרון, לצד שכללות ישראל היו בכלל המלינים, אבל דברים שבאו בטענה היו מפי כללות העדה הראויים לדבר בטענה עם משה. ואמרו סדר בחירת הרע: חלוקה ראשונה ״לו מתנו בארץ מצרים״, וזה נמנע מהם שכבר יצאו, ובחרו ברעה יותר ממנה שימותו במדבר, וזה ישנו במציאות כי ימיתם במדבר. למה ה׳ מביאם למדרגה רעה יותר למות בחרב ולשבות נשיהם וגו׳, וגמרו אומר ״הלא טוב״ – פרוש, אם ה׳ לא ימיתם במדבר מסכימין לשוב מצרימה, שאפשר שלא ימיתום מצרים ותהיה נפשם להם לשלל. ולא פחדו שיגזר ה׳ עליהם וימיתם במדבר ולא יגיעו למצרים, כי זה הוא מבקשם כאמרו ״או במדבר הזה״ וגו׳:

ויהושע וגו׳ מן התרים את הארץ. הצרך לומר שהיו מן התרים, לתת טעם לקריעת בגדיהם, כי האומר: ״מי אתם יהושע וכלב לעשות מעשה זה מה שלא עשו כל גדולי ישראל?״ ואמר הטעם כי לא היה לצד שהחשיבו עצמן יותר מכל גדולי ישראל, אלא לצד היותם מן התרים שתרו אותה וראו מעלתה ועשו ההרגשה. גם נתכון בזה לומר כי נתכונו בקריעתם זו כדי להרעישם, לומר: אלו תרו אותה וקרעו בגדיהם על מאיסתה בעיני ישראל, ויכחישו דברי הממאנים.

ויאמרו לאמר. אמרו תיבת לאמר אחר שאמר אל כל בני ישראל. אולי כי לצד שגם המרגלים גם הם אמרו ״ארץ זבת חלב״ וגו׳ שהוא שבח הארץ, וכונתם היתה להרע להצדיק מאמר הדופי, לזה העיד הכתוב כי יהושע וכלב נתכונו לרומם ולפאר הארץ, ותיבת לאמר כאן לשון רוממות על דרך אמרו (דברים כו:יז) ״האמרת והאמירך״.

טובה הארץ וגו׳. נתכונו לסתור דברי המרגלים שאמרו ״ארץ אוכלת״ וגו׳, ואמרו ״טובה מאד מאד״ בין בענין פרותיה בין בישובה. וכנגד הפלגת המניעה אמרו ״אם חפץ״ וגו׳ ״ונתנה״ בתורת מתנה לא בכח יגבר איש, וגמרו אומר ״לחמנו הם״.

אם חפץ בנו ה׳. נתחכמו לדבר בלשון ספק, כדי שיניחו להם לגמור הדברים, כי יאמרו שאין דבריהם אלא לגדר האפשרות ולא בבחינת ההחלט, ולזה הניחום לומר כל הדברים ובגמרן אמרו לרגום. וכאן הבן שואל: למה לא רגמו על תחלתן של דברים, שהרי אין בדבריהם האחרונים תוספת ושנוי מתחלת דבריהם? אלא לצד שבתחלת דבריהם אמרו ״אם״, היו יושבים ומצפים גמרן של דברים, וכשעמדו בהן אמרו לרגום.

ארץ אשר וגו׳. כאן גזרת מאמר ״אם חפץ״.

היא זבת חלב ודבש. פרוש היא ולא אחרת כיוצא בה, והמרגלים אמרו ״זבת חלב ודבש היא״, אין תיבת ״היא״ מופלגת מהארץ שוללת מציאות כיוצא בה, אלא לזכרון אשר עליו בא מאמר ״זבת חלב ודבש״.

ואתם אל וגו׳. פרוש, כל הפלגות המורא ישנו בערך זולתכם, אבל לא אתם. ודקדק לומר וא״ו של ״ואתם״ לרמוז אפילו אחר שהצדיקו דברי המרגלים ודברו דברים בלתי הגונים.

כי לחמנו הם. טעם שהוציאו הדבר בלשון לחם, יתבאר על פי דברי אנשי אמת שחקרו במעשה ה׳ אשר עשה בהרכבת הבעלי חיים שכל חי אוכל ושותה, שהיה ה׳ יכול עשות שיתקימו בעלי חיים בלא מאכל, והנה לפניך מין בריה ששואפת רוח והיה לה למזון, ואם ככה היה ה׳ עושה היו ישראל נפנים לעסק התורה ולמצוות, גם היו נמנעים מכמה מעשים בלתי הגונים אשר יסבבו מצרכי המחיה והכלכלה.

ולזה הייתי מתרץ מעצמי, כי רצה ה׳ לזכות ישראל בתרי״ג מצוות אשר רובם תלויים במיני המאכל והמשתה: התרומות, מעשרות, חלה, מצות שמטה, ושבזריעה, ושבחרישה, ושבקצירה, וכדומה.

אבל חכמי האמת (שער הגלגולים פ״ד) הוסיפו בזה טעם לשבח בדרך כלל, כי כל עקרי הנבראים מעלין בקדש בסוד הברורין של ניצוצי הקדשה, הן הנה המתבררים באמצעות המאכלים, ומעתה ניצוצי הקדשה יקראו לחם עם ה׳. גם אמרו זכרונם לברכה כי כל נברא יש בו ניצוץ קדוש, ואפלו בנבראים בלתי טהורים, והאנשים הרשעים, וגם בס״מ הרשע, אין מהם שאין בו חלק החיוני שהוא בחינת הטוב שהוא דבר המעמיד שזולתו לא יתקים כל דבר, ובהפרד ניצוץ החיוני ממקומו יתבטל ויאבד כל הבנין. גם אמרו (שם פי״ח) כי בחינת הקדשה בטבעה להמשיך מינה כאבן השואבת, ובזה תשכיל להבין מאמרם זכרונם לברכה (שבת לד.) שאמרו יהיב ביה עיניה ונעשה גל של עצמות, והבן. ועל פי הדברים יכון אמרו ״אל תיראו וגו׳ כי לחמנו הם״, וחזרו ופרשו, מין הלחם שאנו אומרים הוא ״סר צלם מעליהם״, והוא ניצוץ המחיה אותם כבר הוסר מעליהם, ועוד וה׳ אתנו שהוא בחינת כללות הקדשה, ובזה נעשה כאבן השואבת לכל ניצוצין המחיים אותם ונאבדים כלם יחד, ומעתה אין מקום לירא מהם, כאמרו ״אל תיראם״.

ויאמרו וגו׳ לרגום וגו׳. צריך לדעת למה לא נרגשו במאמר ראשון שאמר כלב ״עלה נעלה וירשנו וגו׳ נוכל לה״. ונראה כי לדברי כלב לא חששו, לפי שדבריו בטלים מעצמן, שאין עדות יחיד עומדת לגבי עדות רבים, דכתיב (דברים יט:טו) ״על פי שני עדים יקום דבר״, לזה לא חשו לדבריו. מה שאין כן כשבאו יחד דברי יהושע וכלב, מעתה הורעה עדות המרגלים, כי דין שני עדים כדין מאה עדים (מכות ה.), ועדות שקולה היא זאת, ואין כאן עדות לא של מרגלים ולא של יהושע וכלב, וחזר הדין למה שהיה קדם שלוח המרגלים, לזה חשו להם ואמרו לרגום אותם.

וצריך לדעת למה לא השכילו לדון על פי משפט התורה להכחיש דברי העשרה בדברי השנים, כיון שדין העדות הוא תרי כמאה ומאה כתרי. ואפשר שדנו ביהושע שהוא פסול לעדות במה שנוגע למשה, כי היה משרתו מבחוריו:

ויאמר ה׳ וגו׳. המאמר כאן בא למנוע משה מלהתפלל על ישראל, כדרך שאמר לו במעשה העגל (שמות לב:י) ״הניחה לי״, כמו כן במעשה זה הקדים לומר אליו ענין האמור בסמוך כדי שימנע מלהתפלל עליהם, ולזה לא אמר ״לאמר״.

עד אנה ינאצני וגו׳ ועד אנה לא יאמינו וגו׳. קשה, אם הם מנאצים, מה מקום להתרעם על העדר האמונה? ואולי שכנגד המרגלים אמר ״ינאצני״, וכנגד שהאמינו להם אמר ״לא יאמינו בי״ שהבטחתים לתת להם את הארץ:

עוד לצד שהיו בישראל כת אחת מנאצים שהרשיעו ופקרו, ומה גם לדבריהם זכרונם לברכה שאמרו (סוטה לה.) בפסוק ״לרגום אותם באבנים וכבוד ה׳״ וגו׳ שהיו זורקים אבנים גם כנגד מעלה, וכנגדם אמר ״ינאצני״, וכת אחת מתפחדים מהעמים וכנגדם אמר ״לא יאמינו״, וכנגד שתי בחינות אמר ״אכנו בדבר ואורישנו״, כנגד שלא האמינו אמר אכנו בדבר, ונתכון לגמר כנגד המנאצים ואורישנו פרוש מעולם הבא, ושתי גזרות אלו נתקימו במרגלים, שהכה אותם ה׳ בדבר דכתיב (במדבר יד:לז) ״וימתו האנשים וגו׳ במגפה״ ואין להם חלק לעולם הבא כמאמרם זכרונם לברכה (סנהדרין קח:).

ואמרו ואעשה אותך, פרוש – ישפיע בו ובענפיו כל ניצוצי הקדשה הראוי לבא, מה שלא היה בכחו קודם. ואמרו ממנו, פרוש – שהגוי עצום יהיה מהעם המזכר בתחלה, שיטה ה׳ כל נשמות התלויות בעם ויטעם בשרש נשמתו של משה.

עוד יתבארו הכתובים על זה הדרך, והוא לצד שכבר קדם מעשה העגל ומאמר ה׳ שם (שמות לב:י) ותשובת משה שבה נצח את הדין ובטל את הגזרה בטענות האמורים שם, בעבור זה בא האלהים לדבר נגד טענות הראשונות, והתחיל לומר עד אנה, פרוש אין קצבה לנאוץ האנשים האלה לומר העבר להם זאת ואפס כח הסבל. ובזה דחה גם כן לטענת משה שיאמרו מצרים ברעה הוציאם, כי זה יהיה נאוץ הגוים פעם אחת ונאוץ של ישראל אין לו קצבה. גם בזה דחה טענת זכות אבות, כי אין ראוי למלך גדול ורם ברוך הוא לסבל כל כך נאוצין מביניהם.

ותמצא שאמרו רז״ל (שבת פט:) שהשיבו האבות להקדוש ברוך הוא כשאמר להם ״בניכם חטאו״, אמרו לו ״ימחו על דבר כבוד שמך״, שגם הם לא יחפצו בהכעסות ה׳ ברוך הוא. וכנגד טענת ״אשר הוצאת מארץ מצרים״ שאמר משה במעשה העגל, שנתכון לומר שלא ישוה הגוי אשר יצא ממנו להביא ראשו בעל האלהות כעם היוצא ממצרים אשר להם נעשו המסות הגדולות, לזה אמר כי לא הועיל להם מה שראו ביציאת מצרים, והוא אמרו ועד אנה לא יאמינו בי בכל האתות וגו׳, ומעתה אין הפרש להם לצד פרט זה, אם כן ״אכנו״ וגו׳. ואם תאמר, ומה אעשה לשבועת האבות? – ואעשה אותך שאתה מבניהם לגוי גדול וגו׳. ועדין ישנה לקשיא: ובמה תהיה בטוח מהבאים תחתיהם שלא ינאצו גם הם? לזה אמר ואעשה וגו׳ לגוי גדול ועצום, פרוש שיהיו הנשמות גדולות ועצומות יותר ממנו, פרוש מהעם הנמצאים, שיהיו קרובים לקדשה ביותר מהעם ההוא שיוכל עמוד במצוות ה׳. ותמצא כי באמצעות נפש קדושה יסתיע עשות מעשה קדש וימאס עשות רע, ועין מה שפרשתי בפסוק (בראשית מ״ט:ג׳) ״ראובן בכורי אתה״ וגו׳. והעם היוצא ממצרים, לצד שהיו תוך קלפת מצרים ושמלת שבים לא נטהרו ממנה בהחלט, וזה סבה לנאץ, מה שלא יהיה כן העם היוצא ממשה.

ושמעו מצרים וגו׳. צריך לדעת למה אומר ושמעו בתוספת וא״ו בתחלה, היה לו לומר ״ישמעו מצרים״. עוד צריך לדעת כונת אמרו כי העלית, אם רצונו לומר ישמעו שהעלה זה אין לו שחר, כי הלא המה ראו מעשי ה׳ ונפלאות אשר עשה בתוכם. ועוד מה יסובב הריגתם לשמיעת מצרים שהעלה בכחו וגו׳. ואם הכונה היא לצין מי הם מצרים אשר ישמעו, ואמר, אותן אשר העלית בכחך וגו׳, קשה, וכי יש מצרים אחרים לטעות בהם, ולו יהי שיש מצרים אחרים, עם כל זה מן הסתם אינו חוזר אלא על מצרים הידוע.

ונראה שהכונה היא במה שנעיר על משה עליו השלום, למה לא הזכיר טענות שטען לפני ה׳ במעשה העגל. והגם שפרשתי בפסוק ״עד אנה ינאצני״ וגו׳ שה׳ סתר טענה זו בטענת ״נלאיתי נשוא״, גם לצד שאין לניאוץ זה קצבה, עם כל זה היה למשה להזכיר זכות אבות בצרוף הטענות שהזכיר כאן, שבהם נצח הדין כאשר אבאר.

אכן משה עליו השלום נתחכם בנועם דבריו, שאמר ״ושמעו״ בתוספת וא״ו, לומר מלבד טענות הראשונות שאמר כשהתפלל על מעשה העגל שחוזר הוא וטוען ומוסיף עליהם להשיב על מאמר ה׳, והוא אמרו ושמעו מצרים וגו׳. ונתן טעם לדבריו שאמר הדבר בהחלט שישמעו, ואם תאמר מי אמר לך שישמעו ודאי ואפשר שלא ישמעו, לזה אמר כי העלית בכחך הגדול וגו׳. ודקדק לומר מקרבו, לומר שהגם שנסי מצרים היו ידועים לכל, עם כל זה ישתנה הדבר לאותם שהיו בקרבם, ואומה כזו לא תמנע מחקור מהנעשה מישראל ועניניהם. ולזה אני מחליט שידעו אשר יעשה מהם בדקדוק. וכפי זה תיבת ״כי״ היא נתינת טעם למאמר ״ושמעו״.

עוד ירצה על זה הדרך, שבא לתן טעם למה לא חש אלא לשמיעת מצרים ולהנסבב ממנה ולא לשאר העמים. לזה אמר כי העלית בכחך וגו׳, פרוש, הם שידעו אומה זו שאין בה יכלת ולא יכלה עלות ממצרים אלא בכחך הגדול. כשישמעו שמתו כאחד, הגם שה׳ יקים הבטחתו ויכניס לארץ זרעו של משה, אף על פי כן יתלו כי המשפחה ההיא היתה בת כח היכול עמוד מפני יושב הארץ. וזה הוא מדברים הרגילים כי אומה חזקה תמשול בלמטה ממנה, אבל העם היוצא ממצרים שאין לו אלא כח ה׳ – לא היה כח בה׳ חס ושלום להביאם. והוא מה שדקדק לומר העלית בכחך את העם הזה, מראה באצבע העם היוצא שלא היה בו כח זולת כח עליון, לשלול עם הבא במקומו שאין ממנו מופת לסתור טענת ״מבלתי יכלת ה׳״. ומחוש זה אינו אלא מצד מצרים, אבל שאר האומות אם לא היה טעם שמצרים ידעו העם ואיכותו לא היה חלול השם. נמצאת אומר מתוך דברי משה שני דברים מכרחים: האחד שישמעו מצרים הנעשה מישראל, והשני כי מצרים ידעו שישראל אין בהם כח לעמוד במלחמות גדולות זולת כחו יתברך.

ואמרו אל יושב וגו׳ שמעו וגו׳. צריך לדעת מה יאמרו ליושב הארץ, ואם כונתו לומר שיאמרו מבלי יכלת ה׳ חס ושלום להם, היה לו להסמיך הדברים על זה הדרך: ״אל יושב וגו׳ מבלי יכלת ה׳״, והיה לו להקדים מאמר ״שמעו״ וגו׳ או לאחרו.

אכן כונת המאמר הוא על זה הדרך: ואמרו וגו׳, פרוש כשישמעו מצרים יתלו הדבר לטעם יושב הארץ, פרוש לצדם היה הדבר. ולהיות שיש כאן שני דרכים: האחד הוא שלא היה העם ראוי לכל כך מעלה בעיני ה׳ להאביד לפניו יושב הארץ גוים גדולים ועצומים, והגם שאבדה מצרים בשבילם אין למדין ממצרים ליושב הארץ שבעה גויים גדולים ועצומים, ולא היו כל כך אהובים אצלו עם בני ישראל אז לאבד מפניהם עמים רבים. והשני הוא שה׳ היה חפץ בעם ואוהבם אלא שלא השיגה ידו חס ושלום ליושב הארץ. לזה אמר שמעו כי אתה ה׳ בקרב וגו׳, פרוש, לא יאמרו שהסבה שנולדה מיושב הארץ הוא לצד שגם הם אהובים וחביבים אצל הבורא ברוך הוא כנזכר, שהרי שמעו חביבות ישראל אצלך כי אתה ה׳ בקרב העם אשר עין בעין וגו׳, הרי נפלאה אהבתם לה׳ ופרסם כי שמו הגדול נקרא עליהם. ואלו היה יכול לעשות עמהם טובות לא היה נמנע ממחוש אומות שלא באו לכלל חלק מרבוא מאהבת ישראל גלוי לכל העולם. ומעתה כשתמית את העם הזה לא יתלו הדבר לצד מעוט השגת אהבתך בהם, ואם תעשה את הדבר הזה ״והמתה וגו׳ ואמרו״ וגו׳.

והמתה וגו׳ כאיש אחד וגו׳. גלה דעתו עליו השלום בזה שאינו מבקש שיסלח ה׳ על החטא, אלא שלא יבא לידי חלול השם, ורמז בדבריו כי ההרגש שממנו ימשך האמור בדבריו הוא דוקא אם ימיתם כאיש אחד, אבל מעט מעט לא ירגש הדבר, וכן מצינו שעשה ה׳.

ואמרו הגוים וגו׳. פרוש, לא מצרים לבד אלא כל הגוים ששמעו שמעך, לאמר פרוש, לשון מעלה ורוממות רום יכולת ה׳, עתה יאמרו ״מבלתי״ וגו׳, ויתהפך קדוש השם לחלול חס ושלום בפי כל העמים. ולזה דקדק לומר ואמרו בתוספת וא״ו, לומר כי מלבד מצרים וכו׳ גם כל הגוים. עוד טעם אמרו לאמר, לצד שאין ידוע מבטא הדברים הנאמרים מהגוים וסדרן, לזה אמר ״ואמרו״ אמירה שהכונה בה לומר ״מבלתי״ וגו׳. עוד אמרו לאמר פרוש, הגם שלא יצדיקו הם עצמן הדברים בדעתן, אף על פי כן יאמרו המתחיב מהמעשה, וזה הוא שיעור הענין ״ואמרו״ וגו׳, ודבר זה אין בו אלא אמירה לבד ולא הצדקת הדברים בדעתם.

מבלתי יכלת ה׳ וגו׳. פרוש, או שאין בו כח חס ושלום כנגד יושבי הארץ, או על דרך אמרו (תהילים י״ד:א׳) ״אמר נבל בלבו אין אלהים״, פרוש, שאפס היכולת שהיה קודם לזה חס ושלום, ויש בזה חלול השם גדול.

העם. בא מאמר זה לסתור טענת הכנסת זרעו של משה, ואמר כי חלול השם יהיה גם בזה, כל שלא מכניס העם הזה, וכמו שכתבתי בפסוק ״ושמעו מצרים״ (במדבר יד:יג). וכח טענת משה היא שהגם שהם מנאצים אותו, אם יהרגם בבת אחת יש חלול השם גדול בכל העולם. ואולי כי הוא זה שרמז הכתוב בתחלת דברי משה שאמר ויאמר משה אל ה׳, פרוש אמירה זו היתה לסבת דברים הנוגעים אל ה׳ כדי שלא יתחלל שמו חס ושלום.

וישחטם במדבר. טעם שדבר בלשון זה, לרמוז את אשר יגשימו הדברים באלהי עולם, והטעם כי כשתהיה הסבה כי חס ושלום הגבל בכח הנה הוא בגדר הגשם חס ושלום.

ועתה יגדל נא וגו׳. יש להעיר: א׳ אמרו ועתה. ב׳ אמרו יגדל משמע שיעשה איזה דבר שבו יגדל עוד, ולא מצינו שעשה דבר בענין זה להתגדל. ג׳ אמרו נא, אם הכונה היא עתה הלא אמר עתה יגדל, ואם לשון בקשה למה לא הקדימה. ד׳ אמרו כאשר דברת, מה דבר ה׳ והיכן דבר. ה׳ תיבת לאמר, למי יאמרו הדברים.

אכן לצד שנתחכם משה בטענה הנשמעת כי יש חלול השם גדול בהמיתם, הוסיף לדבר כי עתה יש יתרון לגדלתו יתברך אם ישוב מחרון אפו ויכנסו ישראל לארץ, מה שלא היה מקודם ענין זה, והוא שאחר שספרו המרגלים הפלאת תוקף הארץ וגבורת הגבורים, ואף על פי כן הורישם לפני ישראל, בזה יגדל כח ה׳.

ואמרו כאשר דברת – הוא מאמר ״שלח לך וגו׳ אשר אני נותן לבני ישראל״ (במדבר יג:ב), ופרשנוהו במקומו שנתכון במאמר זה כי הוא משלל מבחינת ההשגה כפי בחינת היכלת, אלא בתורת מתנה אשר הוא הבורא נותן לבני ישראל, כמו שכתבנו שם. ופרט זה אמר ה׳ אליו לאמר לישראל, והוא מאמר ״דברת לאמר״.

ואמרו נא – פרוש ״עתה״, וכפל לומר שתי פעמים ״עתה״, יתבאר על פי דבריהם (בראשית רבה פכ״א) שאמרו אין ״ועתה״ אלא תשובה, ולפי שאמר משה לפני ה׳ הדברים שאין כדאי ליאמר על האדון, הגם שהיה אומר דברי הגוים ולא דברי עצמו חס ושלום, אף על פי כן אינו מן המוסר. ותמצא כיוצא בדבר שהשומע ברכת ה׳ מפי עדים, הגם שאינם אלא מעידים מה שאמר הרשע המברך, אף על פי כן קורע השומע (סנהדרין ס.), וכמו כן כשאמר משה מאמר הגוים נגד כבודו יתברך, התודה ועשה תשובה על שהוציא מפיו דברי זלזול כנגד הבורא ברוך הוא, והוא מאמר ״ועתה״.

גם רמז הכתוב במאמר ועתה שיקח תשובתם של ישראל, ואמרו יגדל נא על דרך אמרם זכרונם לברכה (ברכות לד:) במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמד. והטעם שיותר מתקדש שמו יתברך כשמטיבים הרשעים את דרכיהם, והוא אמרו יגדל נא פרוש, יהיה יותר גדלת ה׳ עתה כשיחזרו בתשובה אחר המרד. גם רמז בתבת ״נא״ על דרך אמרם (אבות ד,יז) יפה שעה אחת בתשובה וכו׳:

עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך: ועתה יגדל – פרוש, מה שאני מבקש מה׳ לא להחליט המחילה לכל המנאצים, אלא ״ועתה יגדל נא כח ה׳״ – פרוש להתנקם מהמנאצים הרשעים שהם המרגלים, כי כשה׳ עושה משפט ברשעים שמו מתגדל ומתרומם. ואמרו כאשר דברת הוא מה שאמר (במדבר י״ד:י״ב) ״אכנו בדבר״, ופרשנוהו במקומו באחד מהדרכים שחוזר למרגלים. ודקדק לומר ״נא״ – פרוש עתה בשעת מעשה העברה ולא יתלה להם זמן, וכמו שכן היה, דכתיב (במדבר י״ד:ל״ז): ״וימתו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה׳״, ועין מה שפרשתי שם. ואמרו לאמר אולי שבקש משה מה׳ שיאמר הדברים להם קדם שימותו כדי שיראו ויחתו. או ירצה לאמר לישראל: ראו אלו שדברו שקר מה עלתה בידם – להחרירם לבל ישובו להכעיס, וכן אמר דוד (תהילים ט׳:י״ז) ״בפעל כפיו נוקש רשע הגיון סלה״. ורמז בראשי תבות ועתה יגדל נא כח שם אלהים, ושם ״אדני״ שרשם הכתוב גם כן יגיד משפט, ואחר כך חזר לעורר הרחמים על כללות העם דכתיב ״סלח נא לעון העם הזה״.

עוד נתכון משה במאמר ועתה וגו׳ על מה שאמר אליו ה׳ ״ואעשה אותך לגוי גדול ועצום״, שהגם שינחם ה׳ מהרעה אשר אמר, לא מפני זה ישוב ה׳ מדברו הטוב. ותמצא שאמרו זכרונם לברכה (מכות יא.) קללת חכם אפלו על תנאי וכו׳, ומכל שכן ברכה, ומכל שכן דברי אלהים חיים. והוא אמרו ועתה, פרוש וגם עתה יגדל נא כח ה׳ שדבר לאמר ״ואעשה אותך לגוי גדול״, לקים גוי גדול שישנו עתה, ויגדיל עשות להוסיף גוי גדול ממשה. ותמצא שכן היה, דכתיב ״ובני רחביה רבו למעלה״ (דברי הימים א כג,יז), ואמרו זכרונם לברכה (ברכות ז.) למעלה מששים רבוא. ודקדק לומר ״דברת לאמר״, לצד שבעת אשר דבר קשות כנגד ישראל האמיר את משה במדה טובה, לזה אמר ״דברת״ – דבור קשה לישראל, ״לאמר״ – אמירה רכה למשה.

עוד ירצה כאשר דברת שיהיה לגוי גדול, ואמרו לאמר פרוש כנגד מה שאמר ״ועצום ממנו״, שתהיה בחינתם חזקה יותר מהם:

ויש לנו לחקור זאת, למה לא שאל משה דבר זה כשאמר לו כן כשעשו העגל, כי גם שם נאמר לו (שמות לב:י) ״ואעשה אותך לגוי גדול״? ואפשר כי כאן בא בטענה לפי שיצא הדבר מפי עליון שני פעמים, והוא מה שדקדק במאמרו כאשר דברת לאמר, פרוש, דברת במעשה העגל ואמרת עתה במעשה המרגלים.

עוד נראה שבמאמר ראשון לא אמר ה׳ אלא ״ואעשה אותך לגוי גדול״ ולא אמר ״ועצום ממנו״, ולפי אחד מהדרכים שפרשתי במאמר ״ועצום ממנו״ הכונה היא שהגוי גדול שיהיה ממשה הוא מהעם עצמו כמו שכתבתי, ולזה אחר שהתפלל שתעמד העטרה במקומה בעם היוצא ממצרים חש על טובתו שאמר אליו ה׳ ״ואעשה אותך״ וגו׳ שתתבטל, כי ה׳ לא אמר לעשותו גוי גדול אלא מהעם, לזה אמר ״יגדל נא כח ה׳״ וגו׳. מה שאין כן במעשה העגל לא אמר ה׳ אלא ״ואעשה אותך לגוי גדול״, מן הסתם הגם שחזר בו ה׳ ונחם על הרעה אשר דבר על עמו לא מפני זה יתבטל הטוב אפלו היה על תנאי, ויטע ה׳ ברוך הוא נטעי נשמות חדשות לפרות ולרבות. ואולי כי זו היתה כונת דבריהם זכרונם לברכה שאמרו (ברכות לב.) שאמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: כסא של שלש רגלים לא יכול לעמד של רגל אחת וכו׳, ישראל שיש להם שלשה עמודים״ וכו׳ עד כאן. וקשה, וכי משה לא מהם הוא, שיאמר על בניו שהם של רגל אחד? ולדברינו יצדקו הדברים, לצד שהגוי העומד ממשה הם נטעי נשמות שלא באו מאברהם יצחק ויעקב, וכפי זה אין להם אלא רגל אחד.

עוד נראה טעם שהתפלל כאן, לצד שהבטח בגוי היוצא ממנו שיהיה עצום במדרגת הקדשה וטהרה שלא ינאץ ה׳, לזה הוא שהתפלל ״יגדל כח ה׳״ על פרט זה. ודקדק לומר ״יגדל נא״, פרוש, שמצינו (ברכות לג:) שבחירת מעשה הטוב אינה ביד הקדוש ברוך הוא, ועתה יגדל נא כח ה׳ אפלו בבחינת דבר זה להמציא נפש נוטה למעשה הטוב.

ה׳ ארך אפים. צריך לדעת למה לא אמר לפניו כל השלש עשרה מדות הנאמרים בפרשת כי תשא. ויתבאר על פי דבריהם זכרונם לברכה בראש השנה פרק א׳ דף י״ז וזה לשונם: ״ה׳ ה׳״ – אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה, עד כאן. ובפרשת תשא (שמות לד:ו) כתבתי דברי הרא״ש זכרונו לברכה בזה ומה שעלה בידי בפרוש הענין, הא למדת שמדת רחמים הראשונה הוא קודם שיחטא, לזה כאן שהיה צריך משה למדה שאחר החטא לזה לא אמר אלא ״ה׳״ פעם אחת.

ולהר״ן גאון שהביאו דבריו התוספות (ראש השנה יז:) והרא״ש, ש״ה׳״ ראשון אינו מחשבון המדות אלא מודיע מי הוא הקורא, כפי זה יש טעם נכון למה לא אמר משה כאן אלא פעם אחת ה׳, אלא דקשה איך יחלוק הר״ן על דברי רבותינו.

ואפשר לפרש הדברים לפי דברי הר״ן, כי מה שאמרו ״קודם שיחטא ואחר שיחטא״, פרוש שה׳ רחמן אפלו אחר שיחטא האדם כמו שהיה רחמן קודם שיחטא, ואין חדוש לרחמים אלא אחר החטא. וכפי זה אין קשית הרא״ש שהקשה ״קודם החטא למה צריך לרחמים״, כי כפי האמת כן הוא. גם דלג שלש מדות: אל, רחום, וחנון, לצד ששלש מדות אלו צריכין להם מי שחסר הצלה מצרה או מי שחסר טוב או מי שנתון במכאובים, ועתה לא הצרך בתפלה למדות אלו. והתחיל מארך אפים להאריך אפו גם לרשעים, וכדבריהם ז״ל שאמרו (סנהדרין קיא.) כשעלה משה למרום מצאו להקדוש ברוך הוא שהיה כותב ״ארך אפים״ וגו׳, יעין שם דבריהם. הרי כי לארך אפים קרא. גם אמר ״רב חסד״ להטות משפטם, כאמרם ז״ל (ראש השנה יז.) ״רב חסד״ – מטה כלפי חסד. ולא הזכיר ״אמת״ ולא ״נצר חסד לאלפים״ כי אינו צריך למדות אלו על מה שלפנינו. והזכיר ״נושא עון ופשע״ כי להם צריך, ולא הזכיר ״וחטאה״ שלא היו אז שוגגין אלא מזידין. והזכיר כל שאר המדות לצד שהם מדות שנוגעות למה שלפניו.

ויאמר ה׳ סלחתי כדברך. פרוש, לא סלחתי על העון בהחלט, אלא כדבריך שלא אהרגם כאחת, מהטעמים שרשם במאמרו שלא יאמרו מבלתי יכלת וגו׳, אבל על כל פנים יעשה בהם משפט באריכות אפים, והוא מאמר הסמוך כל האנשים וגו׳ אם יראו את הארץ וגו׳, ואמרו חי אני פרוש נשבע בחיי המלך כביכול, גם נשבע ואמר ״וימלא כבוד״ וגו׳, פרוש, כן ימלא כבוד ה׳ את הארץ עד שנעשה זה, והוא גם כן שבועה על הדבר.

עוד נראה לפרש הכתוב על זה הדרך: סלחתי כדברך – פרוש, לצד דבריך שחלית פני, ולצד שנאמר בדברי משה מחוש מאמר הגוים ״מבלתי יכלת ה׳״ וגו׳, ופרשנו במקומו שני דרכים: האחד – כי אין אלהים חס ושלום עוד, והשני – שאין בו כח נגד יושבי הארץ, לזה אמר ואולם חי אני – פרוש, כנגד מה שיאמרו שאין בנמצא המציל חס ושלום ואמר ״חי אני״, וכנגד מה שיאמרו שאין בו כח חס ושלום לעמד בפני יושבי הארץ אמר וימלא כבוד ה׳ את כל הארץ – פרוש, במעשה אשר יפליא לבסוף באחד ושלשים מלכים, הגם שיעשה זה לזרעו של משה. והכונה בדברים אלו לומר שלא עשה אלא לכבוד משה שבקש ממנו סליחה ולא למחוש מאמר הגוים.

ולא שמעו בקולי. פרוש, לצד ששמע עם קול אלהים חיים, פנים בפנים דבר ה׳ עמהם, לזה יקפיד על שלא קבלו ולא חשו על קולו יתברך אשר שמעו.

אם יראו וגו׳ וכל מנאצי וגו׳. צריך לדעת למה הצרך לפרש המנאצים, מנין יעלה על הדעת שלא יהיו בכלל הגזרה שהצרך לפרטם? ואפשר כי לפי שה׳ אמר ״וינסו אותי זה עשר פעמים״, שזה יגיד כי כל שלא נסה עשר פעמים, והם אותם שיצאו ממצרים פחות מעשרים, אינם בכלל הגזרה. לזה הוציא המנאצים מהכלל, שהגם שיהיה בהם שלא נסו עשר פעמים, נחתמו בגזרה זו. ומנאציו הם המרגלים או אותם שהיו זורקין אבנים בענן ה׳ כדברי רבותינו זכרונם לברכה (סוטה לה.).

גם נתכון הכתוב לרשום פרט חדש במרגלים, שלא יהיו ראויים לארץ, פרוש שלא יטלו חלק בה. וכמו שאמרו במסכת בבא בתרא (קיז.) שבניהם של מרגלים לא נטלו חלק המרגלים בארץ, אלא חלק אבי אביהם, עד כאן. מה שאין כן כל הדור ההוא שנטלו חלקם בניהם, ופרוש ״יראוה״ פרוש שלא יהיו ראויים לה. ולזה גמר אומר ועבדי כלב וגו׳ וזרעו יורישנה, וידיעת ההפכים משכלת מהנאמר.

ועבדי כלב עקב וגו׳. צריך לדעת למה לא הזכיר אלא כלב ולא יהושע. גם כונת אמרו היתה רוח אחרת עמו, גם אמרו וימלא אחרי, גם אמרו והביאתיו בתוספת וא״ו בגזרת הכתוב.

אכן פרוש הכתוב הוא על זה הדרך: ועבדי כלב, וטעם שאני קורא אותו עבדי הוא עקב, פרוש שכר אשר היתה רוח אחרת עמו, שהגם שיהושע גם כן לא נאץ ה׳ עם המרגלים, אף על פי כן זה היה לו סבה תפלת משה הצילתו מיצר הרע ומכחותיו שהם המרגלים לבל יטעוהו, מה שאין כן כלב שנכנס בגדר סכנת יצר הרע וחברתו הרשעה ותחל רוח רעה לפעמו, והראיה שהלך ונשתטח על קברות האבות. והוא אמרו רוח אחרת עמו, ואף על פי כן וימלא אחרי, פרוש השלים אחר רצונו יתברך. ודקדק לומר בדרך זה לצד שיש באדם שני יועצין: יועץ רע ויועץ טוב ללכת אחרי ה׳, והוא השלים ומלא אחרי חלק ה׳. וזה הוא על דרך אמרם זכרונם לברכה (קידושין לט:) מי שבאה עברה לידו ונצול ממנה נותנין לו שכר כעושה מצוה. וזה אינו ביהושע כי לא היתה רוח אחרת עמו להטעותו מדרך השכל כי משה מנעו, ויש כח בתפלת הצדיקים גם לבחינה זו בסוד (שמואל ב כ״ג:ג׳) ״צדיק מושל יראת אלהים״, והבן. אשר על כן זכה כלב שיקרא עבד ה׳ כמשה רבינו עליו השלום.

והוסיף עוד לומר, מלבד המעלה הנזכר, עוד ״והביאתיו אל הארץ אשר בא שמה״, פרוש להתפלל על עצמו. וכאן רמז התעצמותו עד שמלא אחרי ה׳, וכונת הטבה זו היא שלא בלבד שלא נכנס בגדר הגזרה, אלא הבטיחו בחיים, שהגם שהיה בן ארבעים שנה אז וגזר ה׳ שישבו ארבעים שנה במדבר, הבטיחו שיחיה עד בואו שמה. והוא אמרו והביאתיו, הרי הבטח בחייו ארבעים שנה מה שלא נעשה לשום צדיק בעולם.

ואולי כי לזה הקדים לקרותו עבדו, לומר שהגם שיודיעהו הבטחת החיים ארבעים שנה לא יזור אחור מעבודת ה׳ לצד שארך יום קצו. וכבר פרשתי (שבת ל.) במעשה חזקיה שהוסיף לו ה׳ חמש עשרה שנה, שנשאלתי ישוב מאמרם זכרונם לברכה שהשיב ה׳ לדוד כששאל ממנו ״הודיעני ה׳ קצי ומדת ימי״ וגו׳, ואמר לו גזרה היא מלפני שאין מודיעין לו לאדם קצו וכו׳, עד כאן, ולמה הודיע ה׳ לחזקיה? והשבתי כי דוקא קץ שהאדם מביא עמו החרוץ, דכתיב (איוב י״ד:ה׳) ״אם חרוצים ימיו״, אבל תוספות ימים לא נכלל בכלל גזרה זו. וחפץ ה׳ להודיע על דרך אמרם בגמרא (שבת י.) בפסוק ״לדעת כי אני ה׳ מקדשכם״, שהנותן מתנה לחברו צריך להודיעו, לזה מודיע ה׳ חסדו כשמוסיף ימים על ימי אדם. והוא מאמר ״והביאתיו״ וגו׳, וכן תמצא שאמר הכתוב ביהושע סימן י״ד ״ויאמר אליו כלב״ וגו׳ ״ועתה הנה החיה ה׳ אותי כאשר דבר״, והם דברינו עצמם. ואמר עוד וזרעו יורשנה, לומר כי עשה ה׳ חסד זה גם לזרעו.

עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך: ״עקב״ אשר עשה שני דברים טובים. אחד, ״היתה רוח אחרת עמו״ – פרוש, שלא הלך אחר עצת המרגלים, והשני – ״וימלא אחרי״ שהשתיק העם וסתר דברי המרגלים. ושתים שלם לו ה׳: אחד – ״והביאתיו״ וגו׳, ב׳ – ״יורשנה״. וטעם שלא הזכיר יהושע, לצד שהוא זכה מצד תפלת משה ולא הצרך להתעצם מכחו.

והעמלקי והכנעני וגו׳. כונת הודעה זו כאן, גם תוספת וא״ו, לצד שהחליט ה׳ שכל הדור לא יבואו לארץ וימותו במדבר, והוא אמר שלא ימיתם כאיש אחד, ולזה צריכין להתעכב במדבר זמן ארוך כמו שכן גלה הדברים בסמוך, ויש צד לומר שישבו שם כל הזמן ההוא, לזה אמר והעמלקי וגו׳, פרוש ואינם יכולין להתעכב במקום זה שאתם עלולים לפול לפניהם, על דרך אמרם (תנחומא, ויגש א) השטן מקטרג בשעת הסכנה, לזה מחר פנו וגו׳. והגם שמצינו שישבו אחר כך שם ימים רבים דכתיב (דברים א:מו) ״ותשבו בקדש ימים רבים״, ואמרו זכרונם לברכה (סדר עולם) תשע עשרה שנה, זה היה בחזרה, שאז כבר נתצמצם והוקטן העון אשר לא כן קודם. ובזה מצאנו טעם למה לא נתעכבו אז שם מה שנתעכבו אחר כך. וטעם אמרו והעמלקי בתוספת וא״ו לקשור הדברים עם תחלת הדבור של ״אם יראו״ וגו׳, שמוסיף עוד גזרת המסעות כאמרו ״מחר פנו״, שהוא״ו נמשכת עם מאמר ״מחר פנו״.

וידבר ה׳ וגו׳. שעור הדבור יגיד כי עתה מתחיל לדבר אליו ה׳ בענין זה, ולא כן הוא, שהלא כבר דבר ה׳ דברים רבים בזה כאמור בסמוך. אכן לצד שהדברים שעברו מה׳ למשה עד עתה היו דברים בינו לבין משה לא בשליחות לישראל, והמשכיל במה שפרשנו יצדיק הדברים שלא היה אלא כמלך שמדבר עם עבדו בדברים שרצונו לעשות, ולזה לא אמר שם ״לאמר״ כל עקר, וכאן מתחיל לדבר אליו דברי שליחות לישראל, ולזה אמר וידבר ה׳ וגו׳ לומר לישראל הדברים ככתבן.

עד מתי לעדה וגו׳. הם המרגלים, וכן אמרו במשנה דסנהדרין (קח.), ואמרו את תלנות בני ישראל הם שאר העדה, ואמרו עד מתי, נתכון לומר שעדין היו מפחידים ישראל לסור מאחרי ה׳, ולזה קראם עדה רעה לומר שעודנה ברשעה עומדת. ואמרו אשר המה מלינים עלי פרוש מלבד רעת עצמן עוד מלינים ישראל עלי.

את תלונות בני ישראל וגו׳ שמעתי. הצרך להודיע ששמע, לומר כי לא שמע אלא תלונות בני ישראל ולא דברי רשע המרגלים, ושעור הכתוב הוא על זה הדרך: את תלונות בני ישראל אשר המרגלים מלינים עלי שמעתי, פרוש תלונות בני ישראל לא הלנת המרגלים, כי דברי המרגלים עצמן נמאסו ומנעם מבוא לאזניו.

אמר וגו׳ כאשר דברתם באזני וגו׳. כאן באר דבריו שעל בני ישראל הוא אומר, שהם אותם שהגיעו דבריהם ושמעם ה׳ באזניו, לאלה הוא שהגביל זמן מבן עשרים וגו׳. אבל המרגלים לא באה להם הודעת הגזרה, כי לעיני כל ישראל שם שם ינגפו מיתה משנה כמו שכן היה.

מבן עשרים וגו׳ אשר הלינותם. צריך לדעת כונת אמרו אשר הלינותם, ואם רצה לומר ״על אשר הלינותם״ חסר תיבת ״על״, גם לא היה צריך לומר, שכבר אמר ״את תלנות וגו׳ שמעתי״ וגו׳ (במדבר יד:כז).

ונראה שכונת הדברים היא, לצד שאמר ה׳ מבן עשרים שנה, חש שיבינו שכונת הדברים היא כל מי שהיום בן עשרים, וכפי זה נכללים בכלל הגזרה גם מי שיצא ממצרים פחות מעשרים כיון שבשנה שניה באו לכלל עשרים, לזה אמר אשר הלינתם פרוש מזמן שהתחילו להלין, ושעור הכתוב הוא אותם שהלינו עלי מבן עשרים. וכפי זה חוזר להלנה ראשונה כשיצאו ממצרים, שאם על הלנתם אז לא היה צריך לדיק דבריו ולומר בן עשרים בזמן ההלנה כיון שהוא מדבר באותו זמן שהוא זמן שהלינו, והוא מה שאמר למעלה ״וינסו אותי זה עשר פעמים״ (במדבר יד:כב), הא למדת כל שהיה בכלל עשרים בחטא ראשון הוא שנכלל בכלל הגזרה.

ואולי כי דיוק זה לא הרגישו בו הדור ההוא, וחשבו הדברים כפשטן שבאה הגזרה על אותן שהיו אז בן עשרים, ולזה שנת הארבעים כשיצאו לחפור בליל תשעה באב ולא מת מהם אחד, ובדקו בי׳ וי״א וי״ב וי״ג וי״ד ועשו יום ט״ו שמחה (איכה רבה, פתיחתא), וקשה למה חשבו שימותו עוד אחר שהיו ידועים אותם שהיו בן עשרים כשיצאו ממצרים, ומה מחוש עוד להם לגזרה. אלא שהם חשבו שהגזרה היתה על אותן שהיו אז בן עשרים.

ואולי כי גם ה׳ אמר דבריו שקולים כמנהגו שאומר דברים סובלים שני דרכים, אם זכו יהיה לטובה לא זכו וכו׳, וכן תמצא כשאמר לאדם (בראשית ב:יז) ״ביום אכלך ממנו מות תמות״ הזכיר יום סתם, תוכל לומר יומו של אדם ותוכל לומר יומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנה, וכשעשה אדם תשובה הטה ה׳ הכונה לזכות שהוא יומו של הקדוש ברוך הוא. כמו כן במה שלפנינו נתכון במאמר אשר הלינתם שני דרכים: אחד על אשר הלינתם, ואחד הוא הבדל להתחלת ההלנה כדברינו, אם זכו יתפרש הדבר לזמן יציאה כדברינו, ואם לא זכו תתקים הגזרה גם על אותם שהיו כשיצאו פחות מעשרים. ומה שאמר ״וינסו אותי זה עשר פעמים״ ידבר על רב המלינים, ולזה כשראו בשנת הארבעים שלא מת אחד מהם עשאוהו יום טוב על שנתבטלה הגזרה מעל אותם שיצאו פחות מעשרים והיו בשעת הגזרה בן עשרים.

וטפכם אשר וגו׳. לצד שאמר ״כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם״, והם דברו גם על טפם רעה, לזה בא ה׳ והוציאם מהכלל ואמר ״וטפכם וגו׳ והבאתי״ וגו׳, ואמר והבאתי בתוספת וא״ו, לומר מלבד שלא יהיו לבז אלא עוד להם טובה שיביאם ה׳ אל הארץ וגו׳:

ופגריכם אתם וגו׳. צריך לדעת למה הצרך לומר כן אחר שכבר אמר ״במדבר הזה יפלו פגריכם״. ואפשר שנתכון לומר שלא יכניסו בניהם עצמותם לארץ כמו שהעלו עצמות יוסף ועצמות השבטים לארץ, אלא יפלו במדבר.

עוד נראה שיכון לומר, שמלבד שיפלו פגריהם כמו שאמר למעלה, פרוש שיפלו פגרים מתים, אמר עוד שהגופות גם כן תהיה להם נפילה במדבר, שיהיו ביד ס״מ שר המדבר, שאין לך נפילה גדולה מזו כידוע ליודעי מדע. ולזה דקדק לומר ״ופגריכם אתם יפלו״, שאחר שקראם פגרים אמר יפלו, ואם על המיתה הוא אומר היה לו להקדים הנפילה שהיא הסובבת בהם שם הפגר, וכמו שאמר למעלה ״יפלו פגריכם״, אלא ודאי על השפלת ונפילת הגופות אחר מיתה הוא אומר. ודקדק לומר אתם, שלא יבינו מאמר ״פגריכם״ שבא לומר על בני בניהם, שגם עליהם יאמר בכנוי, כי הבן חלק מאביו, לזה אמר ״אתם״.

וחכמי קאשטיליה המגרשים שמעתי משמם שפרשו שחוזר על משה ואהרן שגזר ה׳ עליהם גם כן שימותו במדבר, ולזה אמר תיבת אתם למשה ואהרן שעמהם הוא מדבר, ונתן ה׳ טעם לדבריו במה שגמר אומר ״אם לא זאת אעשה לכל העדה וגו׳ יתמו ושם ימתו״, על דרך אמרם זכרונם לברכה (במדבר רבה יט,יג) בפסוק ״ויתא ראשי עם״ שטעם שנקבר משה בעבר הירדן להביא דור המדבר לעולם הבא, ולזה אם לא היו מתים משה ואהרן במדבר לא היו חיים דור המדבר. וזה דרך רמז, כי ודאי שלא יאמר פגר על משה ואהרן שגופן זך כמלאכים, גם לא יאמר לשון נפילה על שני מאורי עולם.

אני ה׳ דברתי אם לא וגו׳. צריך לדעת מה כונת מאמר אני ה׳ דברתי, הלא יודעים אנו כי ה׳ הוא המדבר? עוד מה כונת אמרו אם לא זאת וגו׳, ומה הוא אמרו ושם ימתו? אכן ירצה על זה הדרך: ״אני ה׳״ שהוא מדת החסד והרחמים גם היא הסכימה על המשפט כתוב, והוא אמרו דברתי דברים קשים אלו. ואם תאמר איך תסכים מדה זאת על הצרה לישראל? לזה אמר ״אם לא זאת אעשה״, ואאריך עמהם להיטיב, יודע אני תכליתם שיאבדו מעולם הזה ומעולם הבא על ידי ניאוציהם אשר יוסיפו לחטא, והוא אמרו במדבר הזה יתמו, פרוש, כלם יהיו כלים בשלמות, ושם לעולם הבא ימותו. לזה דבר ה׳ משפט זה שימותו במדבר ולא יתמו כי בניהם הקים תחתם, וגם לעולם הבא לא ימותו כמאן דאמר (סנהדרין קח.) יש להם חלק לעולם הבא, ומעתה רחום הוא בדין זה.

והאנשים אשר שלח וגו׳. כל הכתוב מיתר, שכבר השמיענו כי משה שלח האנשים וגו׳ וכל מה שאמר הכתוב. ואולי כי לצד שרצה לומר הכתוב המשפט שנעשה בהם תכף ומיד, ויאמר האומר והלא מדת ארך אפים ישנה גם לרשעים, ולמה לא האריך ה׳ אפו קצת לאלו, לזה סדר הפלגת חטאם שמנעו אריכות אפים.

דע כי לצד ה׳ דברים יחרה אף ה׳ ויתנקם מהרה: א׳ האדם גדול וחשוב כי ימרד בקונו, לא יאבה ה׳ סלוח לו, שאינו דומה לאדם בינוני כי יחטא. ב׳ אדם שחברתו נאה וחסודה והוא מתעות והולך בדרך לא טוב. ג׳ כשיהיה לאדם הרגש גדול להעירו לבל יחטא, וכמעשה אותו שטפחו לו ציציותיו על פניו וכו׳ (מנחות מד.) ולא יחוש להערה. ד׳ אם חטא והחטיא את הרבים. ה׳ אם יהיה חטא גדול ורחוק מטבע הרגיל, כמעשה אמון שאמרו לו יש לך הנאה וכו׳ (סנהדרין קג:).

והודיע הכתוב כאן טעם שלא האריך ה׳ אפו להם, שבהם נתקבצו חמשה דברים המפליגים מדת ארך אפים. והתחיל לומר כנגד הראשון: והאנשים, ואמרו זכרונם לברכה (במדבר רבה כאן) כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות, כי ראשי אלפי ישראל המה. וכנגד חברת משלחם אמר אשר שלח אותם משה בשליחות מצוה לחפור את הארץ, הרי כי הם שלוחי חברה ומחברת משה יחשבו. וכנגד שלישי אמר וישבו, פרוש שנעשה להם נס עצום ששבו ולא נאבדו בהליכתם, וצא ולמד מאמרם זכרונם לברכה (תנא דבי אליהו רבה פכ״ט) מהעובר עליהם מהענקים ולא נגעה בהם יד אדם. וזה היה מספיק להעירם לבל עשות רשע ויכירו כי גדול אלהינו אשר הראם נפלאותיו. וכנגד רביעי אמר וילינו כל העדה, פרוש חטאו הם והחטיאו הרבים. וכנגד החמישי אמר להוציא דבה על הארץ, מי זה אמר ותהי שיאמר על הארץ כלילת יפי כי רעה היא? אין לך רשע רחוק מעשות כזה, כי איך מין האנושי יעז פניו כל כך לדבר דברים הפכיים בתכלית ההפכיות, לומר דבה רעה על השלמות הטוב. אשר על כן חרה אף ה׳ והרגם מיד ולא האריך אפו להם.

וימתו האנשים מוציאי דבת וגו׳. פרוש – והם מוציאי דבה מתו, על דרך אמרו (תהילים ט:יז) ״בפעל כפיו נוקש רשע״. עוד ירצה לתת טעם למה מתו במגפה, לפי שהם הוציאו דבה על הארץ מדה כנגד מדה – הם דברו דבר רע וה׳ הכם בדבר.

לפני ה׳. פרוש, וכבוד ה׳ עומד שם קודם עלותו, ומשונה רשות שנתנה למשחית כאן מרשות שנתנה כשחרה אף ה׳ באהרן ומרים שלא נגעה צרעת בהם עד שהלך, מה שאין כן כאן שלפניו נתנה רשות לנגוף אויבי ה׳:

ויהושע בן נון וגו׳ חיו וגו׳. לא היה צריך לומר, אחר שפרט הכתוב ואמר ״האנשים מוציאי דבת הארץ רעה״, הא למדת שלא מתו אלא אותם שהוציאו דבה רעה. עוד, למה הצרך לומר ״מן האנשים״?

ויתבאר על פי מה שאמרו במסכת בבא בתרא (ב״ב קכא:): תניא יאיר בן מנשה נולד בימי יעקב, והקשו ממה שמצינו שנכנס לארץ, דכתיב ״ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש״ (יהושע ז:ה) וגו׳, זה יאיר בן מנשה ששקול כרובה של סנהדרין, ותרץ רב אחא שלא נגזרה גזרה לא על פחות מעשרים ולא על יתר מששים, עד כאן. והנה ממה שלא תרץ הגמרא שיאיר היה צדיק גמור הראת לדעת כי צדקת הצדיק לא הצילתו מהגזרה ההיא, והוא מאמר הכתוב ויהושע וגו׳ חיו וגו׳, פרוש טעם שחיו הוא להיותם מן האנשים ההולכים לתור היא שעמדה להם, אבל אם לא היו מהתרים והיו נשארים בכלל ישראל היתה באה הגזרה גם עליהם הגם שהם צדיקים גמורים לצד שהיו למעלה מעשרים כשיצאו ממצרים ולמטה מששים.

עוד רמז על דרך אמרם זכרונם לברכה (חגיגה טו.) זכה נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן, כמו כן יהושע וכלב הוסיפו חלקם בחיים מן האנשים ההולכים לתור, כי להם משפט לטול חלק המרגלים, גם אמרו זכרונם לברכה (בבא בתרא קיז:) שהם נטלו חלקם בארץ:

אל תעלו וגו׳. נתן להם שני טעמים למנעם מהעליה: אחד הוא כי אין ה׳ בקרבם, וכיון שכן הרי זה מהמרד בה׳, ותמצא שאמר הכתוב במשנה תורה (דברים א:מג) ״ואדבר אליכם ולא שמעתם ותמרו את פי ה׳״, וטעם שני ״ולא תנגפו לפני אויביכם״ – פחד האויב.

כי העמלקי וגו׳ כי על כן שבתם וגו׳. פרוש, כיון שהמרד היה על מה שאמרו המרגלים ״עמלק יושב בארץ הנגב וגו׳ והכנעני״ וגו׳ ואמרו ״ולמה ה׳ מביא אותנו לנפל בחרב״, ואם כן איך תבטחו שיעשה ה׳ לכם נס במקום הרשע עצמו, ולזה אמר ונפלתם בחרב בודאי, ״כי על כן״, פרוש, על היות עמלק יושב וגו׳, ולחששת נפילה בחרב זה היה סבה שעליה שבתם מאחרי ה׳, ובודאי שלא יהיה ה׳ עמכם.

ויעפלו וגו׳. טעו בהוראת דעתם, כי לצד שהם מרדו בה׳ כאמרם שאינו יכול לתת בידם העמים הרמים, לזה חשבו לתקן לבטח בה׳ ולהחליט האמונה כי הצל יציל ועלו ההרה. ולא נתרצה ה׳ כי מכתם טריה וכבר נגזרה גזרה. ועין מה שכתבתי בפרשת דברים (דברים א:מג).