במדבר יד, כט

וכל פקדיכם לכל מספרכם. כל הנמנה לכל מספר, שאתם נמנין בו, כגון לצאת ולבא לצבא ולתת שקלים, כל המנויים לכל אותן מספרות ימותו, ואלו הן מבן כ' שנה וגו', להוציא שבטו של לוי שאין פקודיהם מבן עשרים:

בְּמַדְבְּרָא הָדֵין יִפְּלוּן פִּגְרֵיכוֹן וְכָל מִנְיָנֵיכוֹן לְכָל חֻשְׁבַּנְכוֹן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא דִי אִתְרַעַמְתּוּן עֲלָי

בְּמַדְבְּרָא הָדֵין יִתְרְמוּן גוּשְׁמֵיכוֹן כָּל סְכוּמְכוֹן לְכָל חוּשְׁבַּנְכוֹן מִבַּר עַשְרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא דְאִתְרַעַמְתּוּן עָלַי

פגריכם. הגופות:

הלינותם. מגזרת וילונו על משה:

במדבר הזה יפלו פגריכם. נראה כי היו ישראל בחטא זה שלש כתות, מהם בכו, מהם התלוננו על משה ועל אהרן ואמרו לו מתנו, מהם אמרו נתנה ראש. וכנגדם הזכיר הכתוב פגריכם שלש פעמים, והזכיר לשון פגריכם כדי שלא תבין בהם אבדן הנפשות רק הפגרים לבדם מתו ויש להם חלק לעוה"ב, וזהו שאמר בסוף דבריו במדבר הזה יתמו, כלומר הפגרים לא הנפשות. וכל פקדיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה, שבט לוי לא היה בכלל זה כי מספרם מבן חדש ומעלה.

מבן עשרים שנה ומעלה כנגד שהם בני חיל והיה להם לצאת בצבא לכבוש את הארץ והם נאצוני ונתנו כתף סוררת.

מבן עשרים וגו׳ אשר הלינותם. צריך לדעת כונת אמרו אשר הלינותם, ואם רצה לומר ״על אשר הלינותם״ חסר תיבת ״על״, גם לא היה צריך לומר, שכבר אמר ״את תלנות וגו׳ שמעתי״ וגו׳ (במדבר יד:כז).

ונראה שכונת הדברים היא, לצד שאמר ה׳ מבן עשרים שנה, חש שיבינו שכונת הדברים היא כל מי שהיום בן עשרים, וכפי זה נכללים בכלל הגזרה גם מי שיצא ממצרים פחות מעשרים כיון שבשנה שניה באו לכלל עשרים, לזה אמר אשר הלינתם פרוש מזמן שהתחילו להלין, ושעור הכתוב הוא אותם שהלינו עלי מבן עשרים. וכפי זה חוזר להלנה ראשונה כשיצאו ממצרים, שאם על הלנתם אז לא היה צריך לדיק דבריו ולומר בן עשרים בזמן ההלנה כיון שהוא מדבר באותו זמן שהוא זמן שהלינו, והוא מה שאמר למעלה ״וינסו אותי זה עשר פעמים״ (במדבר יד:כב), הא למדת כל שהיה בכלל עשרים בחטא ראשון הוא שנכלל בכלל הגזרה.

ואולי כי דיוק זה לא הרגישו בו הדור ההוא, וחשבו הדברים כפשטן שבאה הגזרה על אותן שהיו אז בן עשרים, ולזה שנת הארבעים כשיצאו לחפור בליל תשעה באב ולא מת מהם אחד, ובדקו בי׳ וי״א וי״ב וי״ג וי״ד ועשו יום ט״ו שמחה (איכה רבה, פתיחתא), וקשה למה חשבו שימותו עוד אחר שהיו ידועים אותם שהיו בן עשרים כשיצאו ממצרים, ומה מחוש עוד להם לגזרה. אלא שהם חשבו שהגזרה היתה על אותן שהיו אז בן עשרים.

ואולי כי גם ה׳ אמר דבריו שקולים כמנהגו שאומר דברים סובלים שני דרכים, אם זכו יהיה לטובה לא זכו וכו׳, וכן תמצא כשאמר לאדם (בראשית ב:יז) ״ביום אכלך ממנו מות תמות״ הזכיר יום סתם, תוכל לומר יומו של אדם ותוכל לומר יומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנה, וכשעשה אדם תשובה הטה ה׳ הכונה לזכות שהוא יומו של הקדוש ברוך הוא. כמו כן במה שלפנינו נתכון במאמר אשר הלינתם שני דרכים: אחד על אשר הלינתם, ואחד הוא הבדל להתחלת ההלנה כדברינו, אם זכו יתפרש הדבר לזמן יציאה כדברינו, ואם לא זכו תתקים הגזרה גם על אותם שהיו כשיצאו פחות מעשרים. ומה שאמר ״וינסו אותי זה עשר פעמים״ ידבר על רב המלינים, ולזה כשראו בשנת הארבעים שלא מת אחד מהם עשאוהו יום טוב על שנתבטלה הגזרה מעל אותם שיצאו פחות מעשרים והיו בשעת הגזרה בן עשרים.

יפלו פגריכם וכל פקודיכם וגו׳. שני דברים המה. פגריכם היינו של העדה המה הזקנים שהלינו את ישראל:

וכל פקודיכם לכל מספרכם וגו׳. אלו כל הדור. ופירש ה׳ אותם בפ״ע. משום שהיו כמה מסנהדרין המלינים. אשר לא היו בכלל הפקודים לצאת בצבא. אם מצד שהיו יותר מבן ששים. או שלא היו ראוים לצאת בצבא המלחמה כמש״כ לעיל בריש פרשה במדבר. ומכל מקום היו חכמי וגדולי ישראל שהלינו את הדור. והיו בכלל הגזירה כדין מחטיאי הרבים. ופי׳ הקב״ה דמש״ה נגזר רק על בן עשרים:

אשר הלינותם עלי. משום דעיקר הלנה היה אותם שהיו אנשי הצבא כמש״כ לעיל מקרא ג׳: