אור החיים על במדבר פרק טו

כי תבאו אל ארץ מושבתיכם וגו׳. לצד שראה ה׳ מדוה לבם בגזרת טלטולם במדבר ארבעים שנה, מפלגים מביאת הארץ, לזה סעד לבם במצוות התלויות בארץ לכונן רוחם כי יעלו ויירשו את אדמתם, והפלגת הזמן לא תרע לדבר המחזק לבא. ודקדק לומר אשר אני נתן לכם, הגם שהדור ההוא פגריהם יפלו במדבר כל העם היוצא ממצרים בן עשרים, בא לומר כי מעשה בנים יתיחס גם להאבות כי את בניהם הקים תחתם.

עוד נראה לומר כי אמרו נתן לכם, על דרך אמרם זכרונם לברכה (סנהדרין צ:) מנין לתחית המתים מן התורה? דכתיב ״אשר נשבע ה׳ לאבותיכם לתת להם״ (שמות ו:ד), לכם לא נאמר אלא להם וגו׳ עד כאן. כמו כן הבטיחם שיקומו בתחית המתים ויירשו את אדמתם.

והקריב וגו׳. טעם שהגביל ה׳ בנסכים ובשמן המנחה רביעית שמן לעשרון שהם שלשה לוגין, וכמו כן רביעית יין לנסך, ובשני עשרונים יצו ה׳ שלישית ההין שמן ושלישית ההין יין שהם ארבעה לוגין, ובשלשה עשרונים חצי ההין שמן וחצי ההין יין שהוא ששה לוגין, שעולה כפי החשבון שני לוגין לעשרון בין במנחת שני עשרונים בין במנחת שלשה עשרונים, ולמה במנחת עשרון הצריך ה׳ שלשה לוגין? על דרך מה שכתוב במשנה במנחות (קז.) וכתבו רמב״ם בפרק י״ז מהלכות מעשה הקרבנות וזה לשונו: מתנדב או נודר אדם יין בפני עצמו ואין מתנדבין לוג יין ולא שני לוגין, שאין בנסכים לא לוג ולא שנים, עד כאן. והוא טעם הכתוב שלא נתן לעשרון שני לוגין הגם שהספיק בשני עשרונים שלישית ההין שהם ארבעה לוגין, להעירך שאין קרבן מהיין משני לוגין.

ואם תאמר, יצדקו הדברים לגבי היין, אבל השמן שגם הוא מצינו שבא לבדו בנדבה, שאמר רבי טרפון (זבחים צא.) מתנדב אדם שמן, ונחלקו רבותינו במנחות (שם) מהם אמרו שלא יפחות משלשה לוגין ומהם אמרו מתנדב אפלו לוג מטעם דון מינה ואוקי באתרה, אם כן בשלמא למאן דאמר לא יפחות משלשה לוגין הוא הטעם שהצריך ה׳ שלשה לוגין בעשרון, אלא למאן דאמר אפלו לוג למה לא עשה כפי החשבון? יש לומר שהשוה ה׳ מדות שמן ומדות יין בקרבניהם כדין שנים ושלשה עשרונים.

וכי תשגו ולא תעשו וגו׳. רז״ל אמרו (הוריות ח.) שכתוב זה מדבר בעובד עבודה זרה, ויש בו כפל אמרו את כל המצות וגו׳ את כל אשר צוה וגו׳, שבא לומר שכופר בעשרת הדברות ובכל שאר מצוות שנצטוו על ידי משה. וחוץ מדבריהם נראה שבא לומר שהעובד עבודה זרה הרי הוא כעובר על כל מצות לא תעשה ומבטל כל מצות עשה. כנגד בטול מצות עשה אמר ״ולא תעשו את כל המצות״ – הרי בטול כל מצות עשה, וכנגד עברת על כל מצות לא תעשה אמר ״את כל אשר צוה ה׳ אליכם״. וחדוש השמיענו הכתוב במצות עשה ובמצות לא תעשה, כי יש במצות עשה ששקולה כנגד כל התורה, אף על פי כן העובד עבודה זרה הרי הוא ככופר גם בה. וכמו כן יש במצות לא תעשה חמורות, הרי הוא גם כן ככופר בכולן וענשו שקול לכל.

והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו׳. פרוש, שהעובד עבודה זרה במזיד מעלה עליו הכתוב כאלו גדף את ה׳ חס וחלילה, ולזה ענשו ״ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה״.

ואמר עוד כי דבר ה׳ בזה וגו׳, פרוש, ולטעם ששקולה כנגד כל התורה, הרי זה בטל כל מצוות עשה, והוא אמרו ״דבר ה׳ בזה״, ועבר גם כן על כל מצוות לא תעשה, והוא אמרו ואת מצותו הפר. ולזה ״הכרת תכרת הנפש ההיא״ – הכרת כנגד גידי הנשמה, תכרת כנגד אבריה, לפי שהנשמות יש להם רמ״ח אברים ושס״ה גידים, שכנגדם נתן ה׳ רמ״ח מצוות עשה ושס״ה מצוות לא תעשה, וכשעבר על כלן לא נשאר לה ענף שממנו תחיה ואין לה תקומה עוד, ונקבע בה העוון לעולם ועד, והוא מאמר ״עונה בה״. ורז״ל דרשו (ספרי, סנהדרין צ:) הכתוב בענין אחר, ושבעים פנים לתורה.

ויהיו בני ישראל במדבר וגו׳. קשה, מה בא הכתוב להשמיענו שהיו ישראל במדבר? ויתבאר על פי מה שאמרו במסכת שבת (שבת צו:) וזה לשונם: אמר רב יהודה אמר שמואל: מקושש מעביר ארבע אמות ברשות הרבים היה, עד כאן. גם אמרו במסכת שבת פרק א׳ (שבת ו:) וזה לשונם: תנו רבנן: סרטיא ופלטיה וכו׳ זו היא רשות הרבים, והקשו בש״ס: ולחשוב נמי מדבר, דהא תניא איזהו רשות הרבים סרטיא וכו׳ והמדבר, ותרץ אביי: לא קשיא, כאן בזמן שהיו ישראל שרויים במדבר, כאן בזמן הזה. ופרש רש״י וזה לשונו: בזמן ההוא חשוב רשות הרבים, בזמן הזה אינו מקום הלוך לרבים, פרוש, ובריתא דקתני ״והמדבר״, הא קא משמע לן דאי איכא רבים מצויים עכשיו במדבר תדיר, גם כן הוא בכלל רשות הרבים.

והוא מה שאמר הכתוב, כשרצה להודיע עון המקושש שהוא מעביר ארבע אמות לסברת רב יהודה, הקדים לומר ״ויהיו בני ישראל במדבר״, פרוש, ובזה הוא שנחשב לו חלול השבת להתחיב מיתה, אבל אם לא היו ישראל במדבר, הגם שהיה מעביר ארבע אמות שם אינו חיב, שאין לו דין רשות הרבים.

ולפי סברת רמב״ם (הלכות שבת פי״ד), כפי מה שנשמע מדבריו ממה שמנה המדבר בכלל רשות הרבים ולא חלק אם מצויים ישראל לשאינם מצויים, ופרשתי בו בחבורי ״חפץ ה׳״ שחברתי בימי חרפי, שהרמב״ם מפרש דברי אביי על זה הדרך: ״כאן בזמן שהיו ישראל״ – פרוש, תנא שהזכיר המדבר מדבר על אותו זמן, לזה מנאו גם כן, ותנא שלא הזכיר אינו מדבר אלא בזמן הזה, וזמן הזה אינן מצויים הולכי מדברות, ולצד שאינם מצויים לא טרח להשמיענו דינו. ואין הכי נמי שאפלו בזמן הזה המדבר רשות הרבים, אם כן נחזור לקשיתנו לדרך זה: למה הצרך הכתוב לומר ״ויהיו בני ישראל במדבר״?

ויתבאר על פי מה שאמרו עוד שם (שבת צו:) וזה לשונם: במתניתא תנא מקושש תולש הוה, עד כאן. ולצד שתקשה לדברי התנא, והלא אמרו רבותינו (חולין פח.) בדיני כסוי דם חיה ועוף אין מכסין בעפר המדבר מפני שהיא מלחה ואינה מצמחת, עד כאן. אם כן מנין יצאו צמחים במדבר שתלשם מקושש? לזה הקדים לומר ויהיו בני ישראל במדבר, ואמרו זכרונם לברכה (במדבר רבה פי״ט) שבארה של מרים היה משקה והיה מעלה גנות ופרדסים, ואם כן היו גדלים צמחים במדבר לתלוש. גם לסברת רב אחא בר יעקב שאמר (שבת שם) מעמר היה, יתישב גם כן הכתוב בדרך זה.

וימצאו איש וגו׳. אמר לשון מציאה, יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (ילקוט שמעוני) שאמר להם משה: צאו וראו אם יש אדם שחלל את השבת וכו׳ עד כאן. לזה אמר ״וימצאו״ על דרך אמרו (אסתר ב:כג) ״ויבקש הדבר וימצא״.

מקושש עצים ביום השבת. הקדים זכרון המעשה קודם זכרון היום, ולא אמר ״ביום השבת מקושש עצים״, לומר שלא נתעלם ממנו שבת כשעשה מעשיו. ואם היה מקדים זכרון שבת, היה נשמע שמצאוהו ביום השבת, פרוש הידוע אצלם, אבל מאמרו ״מקושש עצים ביום השבת״ חוזר זכרון השבת אל המקושש, שיודע כי שבת הוא. ורבותינו זכרונם לברכה (ספרי) נתחכמו להוציא דבר זה שיודע היה שהוא שבת ממה שכפל לומר בפסוק שאחר זה ״מקושש עצים״, שבא לומר שאחר שהודיעוהו שבת הוא חזר לקושש. ולדרכנו טעם שכפל לומר פעם שניה ״מקושש״ להודיענו שלא היתה לו שגגת מלאכה, אלא הודיעוהו כי היא מלאכה שחיב עליה, והוא אמרו ״אותו מקושש״, פרוש הוא היה יודע כי עושה מלאכה, ובזה היו לו זדון שבת וזדון מלאכה.

ויאמר ה׳ אל משה. טעם שנוי פרשה זו שאמר ויאמר, מה שאין כן בכל התורה שבכלן הוא אומר ״וידבר״, יתבאר על פי מאמרם זכרונם לברכה (ילקוט שמעוני) שאמרו: כשראה משה מעשה המקושש אמר לפני ה׳: בימי החול לובשין ישראל תפלין וזוכרין המצוות, ביום השבת במה יזכרו? והשיב הקדוש ברוך הוא: הריני נותן להם מצות ציצית שבה יזכרו וכו׳, עד כאן. לזה אמר ״ויאמר״, פרוש, אמירה המסעדת את הלב במבקשו.

דבר וגו׳ ואמרת. לצד שיש בזה חיוב המצוה, ויש גם כן מעלה וכבוד הנמשך ממנה, לזה אמר דבור ואמירה.

ועשו להם וגו׳. טעם אמרו וא״ו בתחלת הענין, לפי מה שאמרו זכרונם לברכה שכתבתי בפסוק ״ויאמר״ שאמר משה לה׳: בימי החול לובשין תפלין וזוכרים וכו׳ עד כאן. לזה כשבא לומר לו שיעשו ציצית, יש מקום לטעות כי מצוה זו תהיה במקום תפלין – רצה לובש תפלין, רצה לובש ציצית בלא תפלין, ואפלו בשאר ימים, שבאחד מהם יספיק לזכירת המצוות. לזה אמר ועשו – וא״ו מוסיף, שמצות תפלין במקומה עומדת ומוסיף מצות ציצית.

לדרתם ונתנו וגו׳. הצרך לומר לדרתם, לצד שלא באה מצוה זו אלא לזכרון המצוות כשיראו אותו, תבא הסברא לומר כשיבא דור קדוש וטהור שאין צריכין לזכרון זה אין צרך בציצית, תלמוד לומר לדרתם.

עוד ירצה בהעיר למה כתב לדרתם באמצע פרטי המצוה. אכן לצד שיש במצות ציצית שני דברים – הלבן והתכלת, הלבן ישנו בכל זמן, והתכלת יש זמן שאינו מצוי, ונתחכם ה׳ ואמר לדרתם קודם זכרון התכלת לומר שהלבן לדורותם, אבל תכלת כשאינו בנמצא אין חיוב בו. והגם שהתכלת אינו מעכב את הלבן ולא הלבן את התכלת (מנחות לח.), אף על פי כן הלבן הוא בנמצא לדורות בלא הפסק מה שאין כן התכלת.

והיה לכם לציצת. אין ידוע מכון מאמר זה שיהיה לציצית. ולדברי התוספות שכתבו במסכת מנחות דף מ״ג בדברי רבי מאיר שאמר שם וזה לשונו: גדול ענשו של לבן מענשו של תכלת, משל למלך שאמר לשני עבדיו, לאחד אמר הבא לי חותם של טיט ולאחד אמר הבא לי חותם של זהב, ופשעו שניהם ולא הביאו, איזה מהם ענשו מרבה וכו׳, כתבו התוספות מה שמדמה חותם של טיט לציצית שכך עושים לעבדים, והציצית מעיד על ישראל שהם עבדי ה׳ כדאיתא במסכת שבת (נז:) כבלא דעבדא תנן, עד כאן, ירצה במאמר ״והיה לכם לציצית״ לצד שהם עבדים לה׳ והעבד עושה כבלא יהיה לכם סימן זה לכבלא דעבדא.

ואמר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳ – פרוש, כשיביטו בסימן עבדותם יתנו לב שאינם בני חורין לעשות כחפצם במאכלם, במלבושם, בדבורם ובכל מעשיהם, כעבד שאימת רבו עליו, ולעמוד בשעה שהאדון מצוה לעמוד, ולעשות כל מלאכות אשר צוה ה׳ לעשות.

ואמר ולא תתורו וגו׳, פרוש, לצד שהנגלה הוא דבר שהעין חפצה וחושקת בו, ומצות המלך היא צווי עשות הפך הרצון הטבעי ושנוא הערב המרגש, ומן הנמנע שיעמד בדבר אלא בהערת סימן עבדותו הוא יכפהו להפך אשר עינו ולבו שם יחפץ.

ואמר ״למען תזכרו ועשיתם״, יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (מנחות מד.) מעשה באדם אחד וכו׳ כיון שעלה וכו׳ טפחו לו ציציותיו על פניו וכו׳, והוא אמרו ״למען תזכרו״, פרוש, שהציצית הוא יזכיר אתכם וימנע אתכם מחטא מכל מין חטא. ולזה דקדק לומר ועשיתם, על דרך אמרם זכרונם לברכה (קידושין לט:) ישב אדם ולא עבר עברה נותנין לו שכר כעושה מצוה, והעמידוה בבאה לידו עברה ופרש ממנה. ואמר והייתם קדושים על דרך אמרם זכרונם לברכה (ויקרא רבה כד) אין נקרא קדוש אלא הפורש מן העריות. ואמרו אני ה׳ אלהיכם וגו׳ פרוש, חיוב העבדות שאני מחיב אתכם לעשות עליו סימן לצד שהוצאתי אתכם וגו׳, וכפל לומר פעם שניה אני ה׳ אלהיכם הוא חיוב משכל. ועין מה שפרשתי בפסוק (ויקרא כה:נה) ״כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם״ וגו׳:

ומעתה באנו להשכיל על דבר אמת אשר צוה ה׳ במצוה זו, שאין לעשות ציצית אלא בכסות בת ארבע כנפות ולא בת שלש ובת חמש, כי לצד שהציצית הוא סימן העבדות יצו ה׳ שיהיה הסימן גם כן יגיד מי לנו אדון, כי ימצא גם כן דבר זה במלכי ארץ שכל אחד יעשה מין סימן אחד לעבדיו ונכר הסימן של כל אחד, וכמו כן גזר ה׳ שלא נעשה סימן עבדותנו לה׳ אלא בטלית בת ארבע כנפות לרמז כי מלכנו הוא הבורא ארבע קצוות העולם ושליט עליה, ולזה בהיות הטלית בת שלש ובת חמש אבדה הכונה ואין לעשות בה ציצית.

וצוה שיהיו החוטין לבן לרשם סימניו יתברך, כי מדותיו הם מדת הרחמים והטוב הרמוז במין הלבן. גם התכלת לרמז על שליטתו בשמים, כי התכלת דומה לרקיע. גם במספר החוטין ארבעה שהם שמנה ירמז לשמו יתברך שהוא שם בן ארבע ויחודו בהיכלו הוא בן שמנה בסוד השלוב של הוי״ה ואדנות. גם רשם בדת האל (מנחות לט.) לעשות קשר התכלת עם הלבן להעיר במושכל נעלם, כי הלבן הוא סוד החסד והתכלת הוא סוד הרחמים, והוא סוד בחינת שמים. ומדה זו מתיחסת ליעקב אבינו שהוא סוד התפארת, ואמרו מביני נסתרי התורה כי מדת התפארת תתאב למדת החסד שהיא מתיחסת לאברהם, ולזה יקיף התכלת להלבן כאשר יקיף רוח לנשמה כידוע ליודעי חן:

וראיתי להעיר, למה לא הכשיר ה׳ צבע התכלת אלא מדג עולה מהים, ולא משאר דברים שיש להם צבע זה עצמו? ואולי שהוא מטעם עצמו שזה הוא סודו, כאמרם זכרונם לברכה (חולין פט.) ים דומה לרקיע, והבן. גם להעיר שהרחמים ימשכו מהתורה הנרמזת בים, גם לרמז כי הרחמים נמשכים מבחינה הנרמזת בדג בסוד עינא פקיחא, כידוע לרואים באור החיים:

חסלת פרשת שלח לך