במדבר יד, ט

אל תמרדו. ושוב ואתם אל תיראו:

כי לחמנו הם. נאכלם כלחם:

סר צלם. מגנם וחזקם כשרים שבהם מתו, איוב שהיה מגין עליהם. דבר אחר צלו של מקום סר מעליהם:

בְּרַם בְּמֵימְרָא דַיְיָ לָא תִמְרְדוּן וְאַתּוּן לָא תִדַחֲלוּן מִן עַמָא דְאַרְעָא אֲרֵי בִידָנָא מְסִירִין אִנוּן עֲדָא תָקְפְהוֹן מִנְהוֹן וּמֵימְרָא דַיְיָ בְּסַעְדָנָא לָא תִדְחֲלוּן מִנְהוֹן

בְּרַם בְּפִיקוּדַיָא דַיְיָ לָא תְבַטְשׁוּן וְאַתּוּן לָא תְדַחֲלוּן מִן עַמָא דְאַרְעָא אֲרוּם בִּידָנָא מְסִירִין הִינוּן תַּשׁ חֵיל גְבוּרַתְהוֹן מֵעֲלֵיהוֹן וּמֵימְרָא דַיְיָ בְּסַעֲדָנָא לָא תִדַחֲלוּן מִנְהוֹן

וְטַעַם אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ, כִּי יִרְאַתְכֶם לְחֹזֶק הָעָם הַיּוֹשֵׁב בָּהּ הוּא מֶרֶד בַּשֵּׁם הַנִּכְבָּד, כִּי לֹא בְּכֹחֲכֶם יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם, כִּי יַד ה' עָשְׂתָה עִמָּכֶם לְהַפְלִיא, וְהוּא הִבְטִיחַ אֶתְכֶם שֶׁיּוֹרִישֵׁם מִפְּנֵיכֶם, אִם כֵּן הַאֲמִינוּ וְתַצְלִיחוּ. וְאָמְרוּ: ״וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ וְגוֹ' כִּי לַחְמֵנוּ הֵם״, כִּי גַם בַּטֶּבַע וּבַנּוֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם יִפְּלוּ לְפָנֵינוּ, כִּי נָפַל פַּחְדֵּנוּ עֲלֵיהֶם וְיַנִּיחוּ אוֹתָנוּ לְאָכְלָם כַּלֶּחֶם:

סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם – מָגִנָּם וְחָזְקָם, כְּשֵׁרִים שֶׁבָּהֶם מֵתוּ. דָּבָר אַחֵר: צִלּוֹ שֶׁל מָקוֹם סָר מֵעֲלֵיהֶם, לְשׁוֹן רַשִׁ״י (רש״י על במדבר י״ד:ט׳). וְרַבִּי אַבְרָהָם אָמַר כִּי צִלָּם מָגֵן וְצִנָּה אֲשֶׁר הֵם צֵל עַל הַנִּלְחָמִים, יֹאמְרוּ כִּי נָפַל פַּחְדֵּנוּ עֲלֵיהֶם וְלֹא יִקְחוּ מָגֵן וְצִנָּה וְכוֹבַע לְהֵחָלֵץ לְהִלָּחֵם כְּנֶגְדֵּנוּ. וְיָפֶה פֵּרֵשׁ. אֲבָל יִתָּכֵן שֶׁיִּרְמֹז הַכָּתוּב לְמַה שֶׁנּוֹדַע כִּי בְּלֵיל הַחוֹתָם לֹא יִהְיֶה צֵל לְרֹאשׁ הָאִישׁ אֲשֶׁר יָמוּת בַּשָּׁנָה הַהִיא, לְכָךְ יֹאמַר כְּבָר סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם, שֶׁנִּגְזַר עֲלֵיהֶם מִיתָה, וַה' אִתָּנוּ, כִּי הוּא הַשּׁוֹכֵן בְּקִרְבֵּנוּ וְעוֹשֶׂה לָנוּ נִסִּים וְנִפְלָאוֹת לְעֵינֵי כָּל רוֹאֶה, עַל כֵּן אַל תִּירָאוּם. אוֹ יִרְמֹז לְשָׂרֵי מַעְלָה, שֶׁאֵין אֻמָּה נוֹפֶלֶת עַד שֶׁנּוֹפֵל הַשַּׂר שֶׁלָּהּ תְּחִלָּה (מכילתא שירה ב), כְּעִנְיָן שֶׁכָּתוּב: ״יִפְקֹד ה' עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם" וְגוֹ', וְאַחַר כָּךְ ״עַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה בָּאֲדָמָה״ (ישעיהו כד כא), וְכַמְפֹרָשׁ בְּסֵפֶר דָּנִיֵּאל (י כ). יֹאמַר כְּבָר סָר הַכֹּחַ אֲשֶׁר בְּצִלּוֹ יִחְיוּ הַגּוֹיִם, וַה' הַמַּשְׁפִּיל אוֹתָם אִתָּנוּ, עַל כֵּן אַל תִּירָאוּם. וְכָךְ אָמְרוּ בְּמִדְרַשׁ שִׁיר הַשִּׁירִים: ״וְנָסוּ הַצְּלָלִים״ - אֵלּוּ שָׂרֵי אֻמּוֹת וְהַמַּלְאָכִים שֶׁלָּהֶם, כִּי הֵם הַצֵּל עַל הָאֻמּוֹת. וּכְבָר הִזְכַּרְתִּי זֶה בִּמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים (ויקרא יח כה לעיל יא טו):

כי לחמנו הם. נאכלם כלחם וכן אוכלי עמי אכלו לחם:

סר צלם. כי הגבור אם אין לו מגן שיגן עליו ויהיה צל לו לבו ירא:

סר צלם מעליהם - אין להם מחסה לחסות בו, כי כבר נמוגו כל יושבי ארץ מפנינו משעה שהוביש ים סוף כמו שאמרה רחב הזונה. וכדכתיב: נמוגו כל יושבי כנען.

אך בה' אל תמרודו. אמנם אם תרצו שתהיה הארץ לכם בזאת המדרגה מהטוב אל תמרדו בה' כאמרו והיה אם שמוע תשמעו ונתתי מטר ארצכם ואספת:

ואתם אל תיראו. הנה אם לא תמרדו יביאנו האל:

כי לחמנו הם. כי ראינו שאין בדעתם להתקומם נגדנו כלל כמו שלא יתקומם הלחם נגד אוכליו כמו שהעידה רחב באמרה ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם:

סר צלם מעליהם. וראינו שהסכימו לעזוב כל מגן וצנה כדי שימהרו לנוס מפנינו כענין הדרך מלאה בגדים וכלים אשר השליכו ארם בחפזם:

לחמנו ד' במסרה. כי לחמנו הם לחמנו נאכל זה לחמנו חם הצטיידנו בנפשנו נביא לחמנו אם בה' אל תמרודו לחמנו הם ונאכלם כלחם אבל לאחר שעברו את פי' ה' ויכום ויכתום וזהו בנפשנו נביא לחמנו מפני חרב המדבר ורב להם הדרך מאד שהלכו מ' שנה במדבר:

אך בה' אל תמרודו. למדך הכתוב שיראת העם הוא מרד בהקב"ה. וכן אמר שלמה המלך ע"ה (משלי כ״ט:כ״ה) חרדת אדם יתן מוקש, החרדה שיחרד האדם מבשר ודם היא הנותנת מכשול ומוקש לנפשו, וכן היא גורמת שישכח האדם להקב"ה, והוא שאמר הנביא (ישעיהו נ״א:י״ב-י״ג) מי את ותיראי מאנוש ימות ומבן אדם חציר ינתן ותשכח ה' עושך.

סר צלם מעליהם. יכנה הכח שיש להם למעלה בלשון צל, לפי שהוא מגין על האומה כצל המגין מפני החמה, והענין לפי שאין אומה נופלת למטה עד שיפול שרה למעלה תחלה, ומזה הוסיף לומר מעליהם.

ובמדרש שיר השירים (שיר ב) ונסו הצללים, אלו שרי אומות העולם.

והרמב"ן ז"ל פירש סר צלם מעליהם, שהוסר הצל מעל ראשם, ממה שידוע כי בליל החותם הגדול של הושענא רבה, הוא יום כ"ו לבריאת העולם, לא ימצא צל לראש מי שעתיד למות באותה שנה, וזה כאלו אמר כבר נגזרה עליהם מיתה. זאת כוונתו ואע"פ שאינו לשונו. ונראה כי זאת כוונת הכתוב שאמר (שם ב) עד שיפוח היום ונסו הצללים, יאמר כי כשהגיע הזמן שיפוח האדם ויצא הרוח מפיו אז יסתלק צלו ויתקרב לצל של השם הרשום בד' התיבות שכתוב בו (תהלים קכא) ה' צלך. ולפי זה היה יכול לומר ונס הצל, אבל אמר ונסו הצללים כי הם שנים באדם, בבואה ובבואה דבבואה.

ואפשר לומר בטעם הענין הזה שהוא פלאי, כי הצל ראוי לכל הנבראים שבעולם השפל, בין שיהיה אדם ובהמה ועוף או עץ ואבן או עשב השדה, מפני שאור השמש הזורח עליהם בא ויורד למטה בגבולם ורשותם ולכך אין כח בשמש לדחות את צלם, אבל הוא נדחה מפני צלם שהרי צלם הוא נראה במקום שהשמש ראוי לזרוח, ולא רצה הקב"ה שיהיה אחד מהנמצאים מסיג גבול חברו, וכיון שכן ראוי לכל דבר שבעולם השפל שיהיה לו צל כי צלו מורה על הויתו בעולמו ובמקומו, וכאשר יחסר צל ראש האדם בליל החתימה הנה זה אות וסימן בהעדר צלו שהויתו נעדרת מחיי העולם השפל ונכתב ונחתם בטבעת המלך למות בשנה ההיא, והיתה הלבנה מופת בענין זה לפי שהיא ממונה על כל בעלי חיים שבשפלים, כידוע בחכמת המחקר.

ואני תמה למה הוצרך הלשון הזה לומר סר צלם מעליהם וה' אתנו, כי כיון שה' אתנו אפילו לא סר צלם מעליהם אין ליראה מהם, שהרי כחן של ישראל גדול מכל האלהים, ולא כצורנו צורם. אבל הנכון בעיני כי יאמר אין לכם ליראה מן עם הכנענים ולא מן השרים שלהם. לא מן העם, הוא שאמר אל תיראו וגו', לא מן השרים, הוא שאמר עוד אל תיראום, ונתן טעם לכל אחד. שלא יראו את עם הארץ, כי לחמנו הם לפי שסר צלם מעליהם, כחם הקשה שמאז פחדתם ממנו כבר נסתלק למעלה, ויראתם את העם לא היתה אלא מפני השרים, שלא ייראו מפני השרים, הוא שאמר וה' אתנו, כלומר מתוך עמוד הענן ועמוד האש שהולכים עמנו אתם רואים כי ה' ובית דינו אתנו, וכיון שכן אפילו לא סר צלם מעליהם אלא שהיו ממונים עליהם בתוקף כחם, כיון שהוא ובית דינו בעזרנו מה אנו חוששין להם, על כן אל תיראום לשרים.

ויתכן לפרש עוד כי לפי שהיה ביד ישראל זכות הלחם והצל לכך יאמר כי לחמנו הם בזכות מצה בפסח, סר צלם מעליהם בזכות צל סכה, וה' שהוא צלן של ישראל אתנו, כענין שכתוב (תהילים קכ״א:ה׳) ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך, על כן אל תיראום.

כי לחמנו הם כדכתיב ואכלת את כל העמים.

סר צלם מעליהם כל דבר המגין על האדם הוא צל שלו.

סר צילם מעליהם. הק' שהוא צל ושומר לכל הבריות סר מעליהם והפקירם לנו והוא איתנו לעזרתינו ולכך אל תיראום:

לחמנו הם טבע המן יש להם שכשחם השמש ונמס והקב"ה נקרא שמש כי שמש ומגן ה' אלהים וזה הוא סר צלם שהסרת הצל הוא שזורח השמש וה' אתנו שהוא השמש ונמסו:

ואתם אל וגו׳. פרוש, כל הפלגות המורא ישנו בערך זולתכם, אבל לא אתם. ודקדק לומר וא״ו של ״ואתם״ לרמוז אפילו אחר שהצדיקו דברי המרגלים ודברו דברים בלתי הגונים.

כי לחמנו הם. טעם שהוציאו הדבר בלשון לחם, יתבאר על פי דברי אנשי אמת שחקרו במעשה ה׳ אשר עשה בהרכבת הבעלי חיים שכל חי אוכל ושותה, שהיה ה׳ יכול עשות שיתקימו בעלי חיים בלא מאכל, והנה לפניך מין בריה ששואפת רוח והיה לה למזון, ואם ככה היה ה׳ עושה היו ישראל נפנים לעסק התורה ולמצוות, גם היו נמנעים מכמה מעשים בלתי הגונים אשר יסבבו מצרכי המחיה והכלכלה.

ולזה הייתי מתרץ מעצמי, כי רצה ה׳ לזכות ישראל בתרי״ג מצוות אשר רובם תלויים במיני המאכל והמשתה: התרומות, מעשרות, חלה, מצות שמטה, ושבזריעה, ושבחרישה, ושבקצירה, וכדומה.

אבל חכמי האמת (שער הגלגולים פ״ד) הוסיפו בזה טעם לשבח בדרך כלל, כי כל עקרי הנבראים מעלין בקדש בסוד הברורין של ניצוצי הקדשה, הן הנה המתבררים באמצעות המאכלים, ומעתה ניצוצי הקדשה יקראו לחם עם ה׳. גם אמרו זכרונם לברכה כי כל נברא יש בו ניצוץ קדוש, ואפלו בנבראים בלתי טהורים, והאנשים הרשעים, וגם בס״מ הרשע, אין מהם שאין בו חלק החיוני שהוא בחינת הטוב שהוא דבר המעמיד שזולתו לא יתקים כל דבר, ובהפרד ניצוץ החיוני ממקומו יתבטל ויאבד כל הבנין. גם אמרו (שם פי״ח) כי בחינת הקדשה בטבעה להמשיך מינה כאבן השואבת, ובזה תשכיל להבין מאמרם זכרונם לברכה (שבת לד.) שאמרו יהיב ביה עיניה ונעשה גל של עצמות, והבן. ועל פי הדברים יכון אמרו ״אל תיראו וגו׳ כי לחמנו הם״, וחזרו ופרשו, מין הלחם שאנו אומרים הוא ״סר צלם מעליהם״, והוא ניצוץ המחיה אותם כבר הוסר מעליהם, ועוד וה׳ אתנו שהוא בחינת כללות הקדשה, ובזה נעשה כאבן השואבת לכל ניצוצין המחיים אותם ונאבדים כלם יחד, ומעתה אין מקום לירא מהם, כאמרו ״אל תיראם״.

אך בה׳ אל תמרודו. מתנתו תלויה בזה שתהיו מקבלים עול מ״ש. ולא תהיו כאותם האנשים שרצו לפרוק עול מ״ש מעל ראשם. וזה נקרא מרידה במלך ה׳ צבאות. והנה עד כה אזהרה גם לאותו הדור גם לדורות הבאים אחריהם. עתה הוסיפו לדבר בענין הכבישה ואתם מה ששייך אך לאותו הדור שמדברים עמם:

כי לחמנו הם. על דבר עיקר הטענה הגלויה שהיא בשנאת ה׳ אותנו וגו׳ והיה הוכחתם לזה ממה שראו המרגלים עם גדול ורם ובני ענק וערים בצורות. ואי לא כך רצון ה׳ להשמיד אותו דור. היה ראוי שתהיה השגחת ה׳ לשלוח דבר וחלישות בגבורי מלחמה הללו. ואז לא היה פחד. וטענה זו מבוארת בס׳ דברים א׳ כ״ח. ע״ז בא תשובת יהושע וכלב. שהם דומים ללחמם שרוצה הקב״ה להראות תמיד השגחתו פרטית על כל יחיד לפו מעשיו. הן במדבר שהיה דבר ה׳ בפירוש ע״ז כמש״כ בספר שמות ט״ז ד׳. וכן לדורות איתא בתענית דף ט׳ גשם בשביל יחיד. והיינו פרנסה כל יחיד ניזון לפי מעשיו. כך רצה הקב״ה להראות השגחתו בשעת כבישה לכל יחיד לפי מעשיו. ואלו לא היה מה לעשות בשעת כבישה. כמו ביציאת מצרים וקריעת ים סוף לא היה ניכר אדם גדול בתורה וי״ש לפני הדיוט. משא״כ כאשר היו בעלי מלחמה מבני ענק ועוד גבורים. היתה ניכרת הצלחת כל א׳ לפי מה שהוא. והרי כתיב בספר יהושע דכלב הוריש את שלשה בני הענק וזה היה הצלחה נפלאה. ולפי ערך היה ביד כל א׳. והיינו כי לחמנו הם. עוד נכלל בזה המשל. באשר אינו דומה השגחה פרטית דפרנסה להשגחה דמלחמה. דבפרנסה אפי׳ מי שהוא חוטא וההשגחה עליו לרעה. מכ״מ אין מת לשחת. אלא באופן רע משיג פרנסתו. משא״כ במלחמה אם הוא חוטא. ה״ז מסוכן ממש. ומזה הטעם בא המצוה לדורות דמי שהוא ירא מעבירה ישוב ממלחמה. וא״כ היו יראים ממלחמה המוכרחת הלז. ע״ז השיבו כי מלחמה זו אינה דומה אלא ללחמנו. שמי שאינו הגון לא יצלח במלחמתו. אבל לא יהרג. וע״ז הוסיפו לומר סר צלם מעליהם. דכל אדם אית ליה מזלא כדאיתא ריש מס׳ ב״ק וכמש״כ בספר בראשית ד׳ י״ב. א״כ מלבד חוזק גופו עוד המזל שהוא כצל רוחני מלתחת כך המזל רוחני מלמעלה מגין עליו. אבל הכנענים סר המזל מעליהם. ולא נשאר להם אלא כח הגשמי שהוא כמו סוס ושור. ולהיפך אנחנו וה׳ אתנו. לבד עזר המזל שלכל אדם עוד ה׳ אתנו שהוא בלי גבול. ע״כ אל תיראום. אין מקום לפחד. כמו שאין אדם ירא ללחום עם שור וחמור. אע״ג שהמה חזקים ממנו. וגם אין הסכנה מצויה אפילו לא יצליח להרוג מחמת חטאו מ״מ ימלט מהסכנה כמו שאדם נמלט מבהמה שאינו יכול לה:

אך בה' אל תמרודו מזה המשיך תולדה אחרת שלהכניע יושבי הארץ א"צ להם עצה וגבורה למלחמה רק שלא ימרדו בה' ואז אתם אל תיראו את עם הארץ כי אז יהיה הכבוש ע"י ה', ועז"א כי לחמנו הם שהם הוכנו שנאכל אותם בקל בלי שום מלחמה כמ"ש ואכלת את כל העמים אשר ה' אלהיך נותן לך (דברים ט״ז:ה׳), וגם ר"ל כמו שלחם הצומח הוא הדומם ולחם החי הוא הצומח ולחם המדבר הוא הבעל חי כן לחם העם שהם סגולת ה' ועלו במעלת הנפשות למעלה מן המדבר, הוא המדבר, סר צלם ר"ל שראוי שהרשעה תכנע לפני הקדושה כמ"ש כהמס דונג מפני אש יאבדו רשעים מפני אלהים, אולם יצויר שלא ימס הדונג מפני האש בב' אופנים, [א] בשירחק האש מן הדונג, [ב] אם יתנו מסך מבדיל וחוצץ ביניהם, וכן שלא ישרפו רשעים מפני אלהים יצויר בצד אחד אם יש מסך המגין ביניהם והיינו אם השר שלהם שהוא כחם ממעל מגין עליהם וכח המערכה יתן להם קיום, לעמת זה אמר סר צלם מעליהם ר"ל שכבר נפל השר שלהם והכח העליון המגין עליהם, ובצד השני יצויר אם שמש האלהות ואור ה' רחוק מן העולם ואינו שוכן למטה, לעמת זה אמר וה' אתנו וא"כ אל תיראום כי ה' אלהיך אש אכלה הוא הוא ישמידם לפניך:

י תיקן בזה שלא תאמר ב' דברים הם אלא האחד נמשך מחבירו כלומר שאם אל תמרודו בהקדוש ברוך הוא שוב אין אתם צריכים לירא:

כ כאלו אמר כלחמנו הם:

ל מפני שהמגן לאדם עושה לו צל לכך נקרא המגן צל: