במדבר יד, יז

יגדל נא כח ה'. לעשות דבורך:

כאשר דברת לאמר. ומהו הדבור:

וּכְעַן סַגִי כְעַן חֵילָא (מִן) קֳדָם יְיָ כְּמָא דִי מַלֵילְתָּא לְמֵימָר

וּכְדוּן יַסְגֵי כְדוּן חֵילָא קֳדָמָךְ יְיָ וְתִתְמְלֵי רַחֲמִין עֲלֵיהוֹן וְיָתִי תְשַׁוֵי לְעַם רַב הֵיכְמָא דְמַלֵילְתָּא לְמֵימָר

וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ ה' כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר, וּמַהוּ הַדִּבּוּר? ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם לַצַּדִּיקִים וְלָרְשָׁעִים. כְּשֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם, מְצָאוֹ לְהקב״ה שֶׁהָיָה כּוֹתֵב ״ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם״. אָמַר לוֹ: ״לַצַּדִּיקִים?״ אָמַר לוֹ: ״אַף לָרְשָׁעִים״. אָמַר לוֹ: ״רְשָׁעִים יֹאבֵדוּ!״ אָמַר לוֹ: ״חַיֶּיךָ שֶׁתִּצְטָרֵךְ לַדָּבָר הַזֶּה״. כְּשֶׁחָטְאוּ בָּעֵגֶל וּבַמְרַגְּלִים וְנִתְפַּלֵּל לְפָנָיו בְּאֶרֶךְ אַפַּיִם, אָמַר לוֹ הקב״ה: ״וַהֲלֹא אָמַרְתָּ לִי לַצַּדִּיקִים?״ אָמַר לוֹ: ״וַהֲלֹא אָמַרְתָּ לִי אַף לָרְשָׁעִים - יִגְדַּל נָא כֹּחַ ה' לַעֲשׂוֹת דִּבּוּרְךָ״, לְשׁוֹן רַשִׁ״י (רש״י על במדבר י״ד:י״ח) מִדִּבְרֵי אַגָּדָה (סנהדרין קי״א). וְדֶרֶךְ הָאֱמֶת תַּכִּיר מִפְּנֵי שֶׁהַשֵּׁם בַּמָּקוֹם הַזֶּה כָּתוּב בְּאָלֶ״ף דָּלֶ״ת, וְיֹאמַר שֶׁיִּהְיֶה הַגְּדֻלָּה בְּכֹחַ רַחֲמִים, כִּי מִדַּת הַדִּין הִיא שֶׁמְּתוּחָה כְּנֶגְדָּם. וְהִזְכִּיר בַּמִּדּוֹת אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְלֹא הִזְכִּיר "אֱמֶת" כִּי בְּמִדַּת אֱמֶת יִהְיוּ חַיָּבִים, וְלֹא הִזְכִּיר "נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים" כִּי לֹא בִּזְכוּת אָבוֹת נִתְפַּלֵּל מֹשֶׁה עַכְשָׁו, וְלֹא הִזְכִּיר בַּתְּפִלָּה הַזֹּאת לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב כְּלָל. וְהַטַּעַם בַּעֲבוּר שֶׁהָאָרֶץ נִתְּנָה לָאָבוֹת וּמֵהֶם יִרָשׁוּהָ, וְהֵם מוֹרְדִים בַּאֲבוֹתָם וְלֹא הָיוּ חֲפֵצִים בַּמַּתָּנָה שֶׁלָּהֶם אֲשֶׁר הָאָבוֹת הָיוּ בּוֹחֲרִים בָּהּ מְאֹד, וְהֵיאַךְ יֹאמַר "אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וְגוֹ' וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם" (שמות לב יג) וְהֵם אוֹמְרִים אִי אֶפְשֵׁנוּ בְּמַתָּנָה זוֹ. וְלֹא הִזְכִּיר "וְחַטָּאָה" בַּעֲבוּר שֶׁאֵלּוּ מְזִידִים וּפוֹשְׁעִים. וְלֹא יָדַעְתִּי לָמָּה לֹא הִזְכִּיר "רַחוּם וְחַנּוּן", אוּלַי יָדַע מֹשֶׁה כִּי הַדִּין מָתוּחַ עֲלֵיהֶם וְלֹא יִמְחוֹל לְעוֹלָם, לָכֵן לֹא בִּקֵּשׁ רַק אֲרִיכוּת אַפַּיִם שֶׁלֹּא יְמִיתֵם כְּאִישׁ אֶחָד וְלֹא יִשְׁחָטֵם כַּצֹּאן בַּמִּדְבָּר שֶׁיָּמוּתוּ בַּמַּגֵּפָה. וּבַעֲבוּר שֶׁלֹּא בִּקֵּשׁ עַתָּה אֶלָּא אֲרִיכוּת אַפַּיִם אָמַר לוֹ "סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ", שֶׁאֶהְיֶה לָהֶם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד. וְהִזְכִּיר פּוֹקֵד עֲוֹן אָבוֹת לֵאמֹר שֶׁאִם יִרְאֶה שֶׁלֹּא לִמְחוֹת עֲוֹנָם יִפְקֹד עֲוֹן אָבוֹת עַל בְּנֵיהֶם וּלְאֶרֶךְ אַפַּיִם יִקָּחֵם, וּמִזֶּה הָיְתָה הַגְּזֵרָה לִקְבֹּעַ לָהֶם בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת בַּלַּיְלָה הַזֶּה, כִּי פָּקַד עֲוֹנָם עַל זַרְעָם. וְאָמַר ר״א (אבן עזרא על במדבר י״ד:י״ט) כִּי בַּעֲבוּר שֶׁמָּצָאנוּ ״אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ״ אַחַר ״סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ״, יָדַעְנוּ כִּי מִלַּת ״סְלַח נָא״ אֲרִיכוּת אַף, וְכֵן "וְנִסְלַח לוֹ" - עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה. וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי כִּי סְלִיחָה הַנָּחַת הָעֹנֶשׁ כְּדִבְרֵי אוּנְקְלוֹס, וְהַקָּרְבָּנוֹת מַעֲלִים עֹנֶשׁ הַשּׁוֹגֵג מֵעָלָיו, וְכֵן ״טוֹב וְסַלָּח״ (תהלים פו ה). וְאָמַר "סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ" לָעָם בִּכְלָלָן, שֶׁלֹּא יַכֵּם בַּדֶּבֶר וְיוֹרִישֵׁם וְיַעֲשֶׂה אוֹתוֹ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ וְהֵם וְזַרְעָם יֹאבְדוּ מִן הָאָרֶץ, אֲבָל יִסְלַח לָהֶם שֶׁיִּירְשׁוּ בְנֵיהֶם אֶת הָאָרֶץ, וְשֶׁלֹּא יָמוּתוּ הֵם בַּמַּגֵּפָה וְגָזַר שֶׁיִּתַּמּוּ פִגְרֵיהֶם בַּמִּדְבָּר וְיָמוּתוּ שָׁם כָּל אֶחָד בְּבֹא יוֹמוֹ. וְהִנֵּה בְּמִשְׁנֵה תוֹרָה הִזְכִּיר מֹשֶׁה בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל תְּפִלָּתוֹ אֲשֶׁר הִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם וְאָמַר ״וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי הַשֵּׁם כָּרִאשׁוֹנָה" וְגוֹ' (דברים ט יח), וּפֵרֵשׁ שָׁם (פסוק כו) תְּפִלָּתוֹ ״וָאֶתְפַּלֵּל אֶל ה' וָאוֹמַר" וְגוֹ', וְהִזְכִּיר גַּם כֵּן תְּפִלָּתוֹ עַל אַהֲרֹן (שם פסוק כ), וְלֹא הִזְכִּיר לָהֶם בַּמְּרַגְּלִים שֶׁהִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם כְּלָל. וְכָל זֶה מִן הַטַּעַם שֶׁהִזְכַּרְתִּי, כִּי הוּא לֹא הִתְפַּלֵּל לִמְחֹל לָהֶם אֶלָּא שֶׁיִּשָּׂא לָהֶם וְיַאֲרִיךְ אַפּוֹ וְיִפְקֹד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים, וְלֹא הָיְתָה תְּפִלָּתוֹ שְׁלֵמָה עֲלֵיהֶם, וְעַל כֵּן לֹא הִזְכִּירָהּ לָהֶם כִּי הָיוּ יְכוֹלִין לִטְעֹן עָלָיו:

יגדל נא. קרוב מאריכות אפים כי כל מי שהוא ארך אפים יש לו כח גדול לשבור כעסו והעד כאשר דברת שאתה ארך אפים ואלה המדות פירשתים בפרשת כי תשא:

יגדל נא כח - להאריך אפך, כדכתיב: טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר.

יגדל נא כח ה'. לכבוש את מדת הדין:

ועתה יגדל נא כח ה' וגו'. שתכבוש כעסך כמו שאחז"ל איזהו גבור הכובש את יצרו שנא' טוב ארך אפים מגבור:

כאשר דברת לאמר. כשאמרתי לפניך הודיעני נא את דרכיך באי זה מדה אתה דן את הבריות ועברת על פני וקראת ה' ארך אפים ולכך לא הזכיר כאן ה' ה' ששם ר"ל מדת רחמים ומדת הדין וכאן לא הוצרך להזכיר כי אם מדת רחמים. ואל נמי לא הזכיר כאן שמשמע לשון דיין מלשון ואת אילי הארץ לקח וגם אלהים לא תקלל מתרגם דיינא לא תלוט. וגם רחום וחנון לא כתיב כאן שאין לשון של רחום נופל אלא גם עם חנון וחנינה נתינה היא שנא' וצדיק חונן ונותן וכאן לא היה מבקש כי אם לסלוח בלא נתינה. אבל ה' שהוא מדת רחמים וארך אפים שמאריך אפו על בריותיו ואינו מכלה אותם מיד שייכי שפיר הכא ורב חסד ישמור בה חסדו עם בריותיו ואינו משלם להם תגמולם. ואמת לא הזכיר כאן דאדרבה לא היה רוצה לאמת מה שאמר אכנו בדבר ואורישנו. ונוצר נמי לא שייך שמא לא עשו חסד אלא (פשעו).

נושא עון ופשע. וחטאה לא הזכיר כאן שאין חטא אלא שוגג כדכתיב וחטאה בשגגה ואלו מורדין היו שנא' אך בה' אל תמרדו:

ועתה יגד ל נא כח. יגדל יו"ד גדולה אמר אם נסוך עשר פעמים בי' נסיונות זכור להם צדקת אביהם שנסית אותו בעשר נסיונות:

ועתה יגדל נא כח ה'. על דרך הפשט מי שהוא ארך אפים יש לו כח גדול לשבור כעסו, וזהו כאשר דברת לאמר המדות, לכך סמך לו ה' ארך אפים. או יהיה ענין "לאמר" בעת צרה, וכמו שדרשו רז"ל בפסוק (בראשית כ״ח:כ׳) וידר יעקב נדר לאמר, מאי לאמר לדורות, שיהיו נודרין בעת צרתם.

וע"ד המדרש ועתה יגדל נא כח אדני, תנצח מדת רחמים למדת הדין.

ודע כי אותיות השם יתברך אל"ף דל"ת ויו"ד של יגדל רבתי. ומשל למה הדבר דומה, לשושבין שנכנס לפני המלך להליץ זכות על בתו, מצא המלך ואת הדיין עסוקין בענין הבת, התחיל השושבין תמה, אמר מה אעשה, אם אני מתחנן לפני המלך צריך אני לדיין, אם אני מתחנן לפני הדיין צריך אני בכבוד המלך, מה עשה כלל את שניהם והזכיר את המלך בראשונה. זהו ועתה יגדל נא כח אדני, מיד מחל לו המלך ואמר סלחתי כדבריך.

וע"ד הקבלה ועתה יגדל נא כח, יושפע וימשך הכח הפנימי במדות ולא יסתלק למרום מרומים. ובאור הענין כי כשישראל מקיימין התורה והמצות הש"י רוכב שמים, וזהו (דברים ל״ג:כ״ו) רוכב שמים בעזרך, כלומר בעזרת ישראל משפיע כח במדותיו, ובזה מוסיפין כח בגבורה של מעלה שנאמר (תהילים ס׳:י״ד) באלהים נעשה חיל, וכשאין מקיימין התורה והמצות הוא מתרחק ממדותיו שנאמר (דברים ל״ג:כ״ו) ובגאותו שחקים, כלומר שהוא מתגאה, מסתלק למרום מרומים ובזה משפיע כחו במדות ובזה מתישין כח של מעלה, שנאמר (שם לב) צור ילדך תשי. ולפי שהיו ישראל חייבין כליה במקום הזה והיו מתישין כח של מעלה הוצרך משה לומר עתה בתפלתו ועתה יגדל נא כח אדני, כדי להמשיך ולהשפיע הכח הפנימי במדות ושלא יסתלק למעלה, וזהו לשון יגדל. כיוצא בו אמר דוד ע"ה (תהילים מ׳:י״ז) ישישו וישמחו בך כל מבקשיך יאמרו תמיד יגדל אלהים אוהבי ישועתך.

ורז"ל חכמי האמת כנו ההמשכה והשפע בלשון עזר, והוא שדרשו רז"ל במסכת שבת כשעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות, אמר לו משה אין שלום בעירך, א"ל, רבש"ע כלום יש עבד שנותן שלום לרבו, א"ל אעפ"כ היה לך לעזרני, מיד אמר ועתה יגדל נא כח אדני. ובאור מלת לעזרני להמשיך לי כח ועזר.

ודע כי מה שהזכיר ה' ארך אפים, ולא הזכיר ה' אל רחום וחנון, ולא הזכיר ואמת ונוצר חסד לאלפים, גם לא הזכיר וחטאה, לא עשה במקרה כי אם בהשגחה גמורה, ולמדנו משה בכאן סדרי תפלה ובקשה איך יתפלל המתפלל ויתחנן המתחנן כדי שיתרצה אל אדניו, ועל כן מהשלש עשרה מדות שנמסרו לו בסיני לא הזכיר מהן כאן כי אם ששה וחסר השבעה, לא הזכיר ה' אל רחום וחנון כי הם מדות למי שרובו זכיות וישראל היו עתה רובן עונות, ולא הזכיר ואמת כי במדת אמת יהיו חייבין לפי שהיא מדת הדין, וכמו שדרשו רז"ל אמת לא עביד לפנים משורת הדין, והיו מאמינים לדברי המרגלים אשר אבדה האמונה ונכרתה מפיהם. ולא הזכיר נוצר חסד לאלפים לפי שלא היה משה מתפלל עכשיו בזכות האבות לפי שהם עתה מואסין בארץ שבחרו בה האבות, ומזה לא אמר זכור לאברהם ליצחק כמו שאמר במעשה העגל שהתפלל עליהם בצרתם. ולא הזכיר וחטאה כי היו מזידין. והוצרך להזכיר בתפלתו ה' שהוא השם הראשון שהזכיר לו השם בשלש עשרה מדות.

ובמסכת ראש השנה ה' ה', כאן קודם שיחטא אדם ויעשה תשובה כאן לאחר שיחטא ויעשה תשובה. והוא מרחם אפילו על מי שרובו עונות אולי ישוב, וכענין שכתוב (תהלים קמה) טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו. אבל כאן לא הזכירו אלא פעם אחת שהוא כנגד ה' לאחר שיחטא, לפי שישראל היו בכאן חוטאים ולא עשו תשובה. ובאור זה ה' לאחר שיחטא כי אין בו שינוי והתפעלות אחר החטא כקודם החטא, מה שאין כן במלך בשר ודם.

ויש להשכיל עוד במה שלא הזכיר משה אלא פעם אחת כי הוא המלך העליון שממנו נמשכות המדות, ועמו ידבר ויבקש ממנו לרחם עליהם אולי ישובו, ואם לא ישובו הלא אתה ארך אפים לצדיקים ולרשעים, ומזה לא אמר ארך אף, וגדולה מזו שאתה רב חסד למי שהוא מחצה זכיות ומחצה עונות כמי שרובו זכיות ואפילו בלא תשובה, ואם שב בתשובה אתה נושא לו עון ופשע, כלומר אפילו הזדונות והמרדים, ונקה לשבים לא ינקה לשאינם שבים, ואע"פ שאינו מנקה אינו מכלה זרעם ולא מכריתם מן העולם אבל הוא פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים, ועל כן אין לך להכותם בדבר כמו שאמרת ולהכרית זרעם, אבל תוכל להפרע ולגבות חובך מהבנים מעט מעט, והקב"ה השיבו סלחתי כדברך, שאמרת עליהם ולא אכריתם מן העולם ואאריך אפי להם, ואם יש להם שום חסד מהאבות אהיה נוצרו לאלפים, אבל איני מוחל להם לעולם העון והפשע כי ימותו במדבר ושם יתמו, אבל בניהם יבאו לארץ, ואפקוד העון על הבנים ועל שלשים ועל רבעים כמו שאמרת. ומן הענין הזה היתה הגזרה שהוקבעה להם בכיה לדורות כי פקד עונם על זרעם. והנה משה בתפלה הזאת מתוך שראה כי חטאתם כבדה מאד לא בקש בתפלתו שימחול על עונם רק אריכות אף לבד שיאריך להם, כמו שאמר פוקד עון אבות על בנים, ולא ישלחם ביד פשעם מיד, ועל כן הודה לו הקב"ה מיד סלחתי כדברך, שאאריך להם ואפקוד עונם על זרעם, אך האנשים הרואים את כבודי ואותותי וינסו אותי ימותו במדבר והבנים יכנסו לארץ. סלחתי כדברך, הבינו רז"ל פסוק זה בהרבה מקומות בתלמוד שעל מעשה העגל נאמר, והוא שאמרו עמד ארבעים יום שלישים ונתנו לחות שניות ויום הכפורים היה יום סליחה וכפרה שאמר לו סלחתי כדברך עון העגל, אבל עון זה של מרגלים איני סולח, אבל האנשים הרואים את כבודי וינסו אותי יענשו שימותו במדבר ובניהם יירשו את הארץ. ולזה כוונו החכמים ז"ל שאמרו על עון העגל נאמר וכן תאמר שעל עון העגל נאמר אע"פ שהוא נכתב בעון המרגלים.

ובמדרש סלחתי כדברך, הודה הקב"ה לדבריו, ואמר כדברך עתידים המצריים שיאמרו כדברך, אשרי העבד שרבו מודה לו.

יגדל נא כח ה' מדת הרחמים תנצח למדת הדין לכבוש כעסך וזהו כח כדכתיב טוב ארך אפיים מגבור. ד״א לעיל קאי ואמרו הגויים מבלתי יכולת לכך אמר עכשיו יגדל נא כח כלומר הראה גבורתך לכל שאתה יכול להכניסן לארץ ולהפיל לפניהם המלכים.

כח ה' באל״ף דל״ת.

כאשר דברת במעשה העגל יש חסרון ושנוי כאן ממה שיש בפרשת כי תשא אמנם אין בכך כלום כי כן דרך בכל המקרא כששינה הכתוב דבריו הוא משנה פעם שנית מפעם ראשונה.

יגדל נא כח ה'. שתכבוש את כעסך שזהו כח וגבורה כדכתי' ומושל ברוחו מלוכד עיר:

כאשר דברת לאמר. כשהודעתני מידותיך והזכיר לפניו מדות של רחמנות:

ועתה יגדל נא וגו׳. יש להעיר: א׳ אמרו ועתה. ב׳ אמרו יגדל משמע שיעשה איזה דבר שבו יגדל עוד, ולא מצינו שעשה דבר בענין זה להתגדל. ג׳ אמרו נא, אם הכונה היא עתה הלא אמר עתה יגדל, ואם לשון בקשה למה לא הקדימה. ד׳ אמרו כאשר דברת, מה דבר ה׳ והיכן דבר. ה׳ תיבת לאמר, למי יאמרו הדברים.

אכן לצד שנתחכם משה בטענה הנשמעת כי יש חלול השם גדול בהמיתם, הוסיף לדבר כי עתה יש יתרון לגדלתו יתברך אם ישוב מחרון אפו ויכנסו ישראל לארץ, מה שלא היה מקודם ענין זה, והוא שאחר שספרו המרגלים הפלאת תוקף הארץ וגבורת הגבורים, ואף על פי כן הורישם לפני ישראל, בזה יגדל כח ה׳.

ואמרו כאשר דברת – הוא מאמר ״שלח לך וגו׳ אשר אני נותן לבני ישראל״ (במדבר יג:ב), ופרשנוהו במקומו שנתכון במאמר זה כי הוא משלל מבחינת ההשגה כפי בחינת היכלת, אלא בתורת מתנה אשר הוא הבורא נותן לבני ישראל, כמו שכתבנו שם. ופרט זה אמר ה׳ אליו לאמר לישראל, והוא מאמר ״דברת לאמר״.

ואמרו נא – פרוש ״עתה״, וכפל לומר שתי פעמים ״עתה״, יתבאר על פי דבריהם (בראשית רבה פכ״א) שאמרו אין ״ועתה״ אלא תשובה, ולפי שאמר משה לפני ה׳ הדברים שאין כדאי ליאמר על האדון, הגם שהיה אומר דברי הגוים ולא דברי עצמו חס ושלום, אף על פי כן אינו מן המוסר. ותמצא כיוצא בדבר שהשומע ברכת ה׳ מפי עדים, הגם שאינם אלא מעידים מה שאמר הרשע המברך, אף על פי כן קורע השומע (סנהדרין ס.), וכמו כן כשאמר משה מאמר הגוים נגד כבודו יתברך, התודה ועשה תשובה על שהוציא מפיו דברי זלזול כנגד הבורא ברוך הוא, והוא מאמר ״ועתה״.

גם רמז הכתוב במאמר ועתה שיקח תשובתם של ישראל, ואמרו יגדל נא על דרך אמרם זכרונם לברכה (ברכות לד:) במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמד. והטעם שיותר מתקדש שמו יתברך כשמטיבים הרשעים את דרכיהם, והוא אמרו יגדל נא פרוש, יהיה יותר גדלת ה׳ עתה כשיחזרו בתשובה אחר המרד. גם רמז בתבת ״נא״ על דרך אמרם (אבות ד,יז) יפה שעה אחת בתשובה וכו׳:

עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך: ועתה יגדל – פרוש, מה שאני מבקש מה׳ לא להחליט המחילה לכל המנאצים, אלא ״ועתה יגדל נא כח ה׳״ – פרוש להתנקם מהמנאצים הרשעים שהם המרגלים, כי כשה׳ עושה משפט ברשעים שמו מתגדל ומתרומם. ואמרו כאשר דברת הוא מה שאמר (במדבר י״ד:י״ב) ״אכנו בדבר״, ופרשנוהו במקומו באחד מהדרכים שחוזר למרגלים. ודקדק לומר ״נא״ – פרוש עתה בשעת מעשה העברה ולא יתלה להם זמן, וכמו שכן היה, דכתיב (במדבר י״ד:ל״ז): ״וימתו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה׳״, ועין מה שפרשתי שם. ואמרו לאמר אולי שבקש משה מה׳ שיאמר הדברים להם קדם שימותו כדי שיראו ויחתו. או ירצה לאמר לישראל: ראו אלו שדברו שקר מה עלתה בידם – להחרירם לבל ישובו להכעיס, וכן אמר דוד (תהילים ט׳:י״ז) ״בפעל כפיו נוקש רשע הגיון סלה״. ורמז בראשי תבות ועתה יגדל נא כח שם אלהים, ושם ״אדני״ שרשם הכתוב גם כן יגיד משפט, ואחר כך חזר לעורר הרחמים על כללות העם דכתיב ״סלח נא לעון העם הזה״.

עוד נתכון משה במאמר ועתה וגו׳ על מה שאמר אליו ה׳ ״ואעשה אותך לגוי גדול ועצום״, שהגם שינחם ה׳ מהרעה אשר אמר, לא מפני זה ישוב ה׳ מדברו הטוב. ותמצא שאמרו זכרונם לברכה (מכות יא.) קללת חכם אפלו על תנאי וכו׳, ומכל שכן ברכה, ומכל שכן דברי אלהים חיים. והוא אמרו ועתה, פרוש וגם עתה יגדל נא כח ה׳ שדבר לאמר ״ואעשה אותך לגוי גדול״, לקים גוי גדול שישנו עתה, ויגדיל עשות להוסיף גוי גדול ממשה. ותמצא שכן היה, דכתיב ״ובני רחביה רבו למעלה״ (דברי הימים א כג,יז), ואמרו זכרונם לברכה (ברכות ז.) למעלה מששים רבוא. ודקדק לומר ״דברת לאמר״, לצד שבעת אשר דבר קשות כנגד ישראל האמיר את משה במדה טובה, לזה אמר ״דברת״ – דבור קשה לישראל, ״לאמר״ – אמירה רכה למשה.

עוד ירצה כאשר דברת שיהיה לגוי גדול, ואמרו לאמר פרוש כנגד מה שאמר ״ועצום ממנו״, שתהיה בחינתם חזקה יותר מהם:

ויש לנו לחקור זאת, למה לא שאל משה דבר זה כשאמר לו כן כשעשו העגל, כי גם שם נאמר לו (שמות לב:י) ״ואעשה אותך לגוי גדול״? ואפשר כי כאן בא בטענה לפי שיצא הדבר מפי עליון שני פעמים, והוא מה שדקדק במאמרו כאשר דברת לאמר, פרוש, דברת במעשה העגל ואמרת עתה במעשה המרגלים.

עוד נראה שבמאמר ראשון לא אמר ה׳ אלא ״ואעשה אותך לגוי גדול״ ולא אמר ״ועצום ממנו״, ולפי אחד מהדרכים שפרשתי במאמר ״ועצום ממנו״ הכונה היא שהגוי גדול שיהיה ממשה הוא מהעם עצמו כמו שכתבתי, ולזה אחר שהתפלל שתעמד העטרה במקומה בעם היוצא ממצרים חש על טובתו שאמר אליו ה׳ ״ואעשה אותך״ וגו׳ שתתבטל, כי ה׳ לא אמר לעשותו גוי גדול אלא מהעם, לזה אמר ״יגדל נא כח ה׳״ וגו׳. מה שאין כן במעשה העגל לא אמר ה׳ אלא ״ואעשה אותך לגוי גדול״, מן הסתם הגם שחזר בו ה׳ ונחם על הרעה אשר דבר על עמו לא מפני זה יתבטל הטוב אפלו היה על תנאי, ויטע ה׳ ברוך הוא נטעי נשמות חדשות לפרות ולרבות. ואולי כי זו היתה כונת דבריהם זכרונם לברכה שאמרו (ברכות לב.) שאמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: כסא של שלש רגלים לא יכול לעמד של רגל אחת וכו׳, ישראל שיש להם שלשה עמודים״ וכו׳ עד כאן. וקשה, וכי משה לא מהם הוא, שיאמר על בניו שהם של רגל אחד? ולדברינו יצדקו הדברים, לצד שהגוי העומד ממשה הם נטעי נשמות שלא באו מאברהם יצחק ויעקב, וכפי זה אין להם אלא רגל אחד.

עוד נראה טעם שהתפלל כאן, לצד שהבטח בגוי היוצא ממנו שיהיה עצום במדרגת הקדשה וטהרה שלא ינאץ ה׳, לזה הוא שהתפלל ״יגדל כח ה׳״ על פרט זה. ודקדק לומר ״יגדל נא״, פרוש, שמצינו (ברכות לג:) שבחירת מעשה הטוב אינה ביד הקדוש ברוך הוא, ועתה יגדל נא כח ה׳ אפלו בבחינת דבר זה להמציא נפש נוטה למעשה הטוב.

כח אדני. שזה השם מסוגל לעשות נפלאות וגבורות כמו שביארנו בפרשת תשא עה״פ ילך נא אדני בקרבנו. וע״ז היה התשובה שם נגד כל עמך אעשה נפלאות. ואנו מזכירים בתפלה אתה גבור לעולם אדני. מש״ה אמר שיהי׳ כח זה השם מתגבר על כח הדין שקבע הקב״ה בהם אה״ע שמגיע מזה שראוי לכלותם כרגע. וכמו שכח אדני מתגבר על הליכות הטבע שקבע הקב״ה את עולמו כך יגדל זה הכח על כח הדין המתוח עליהם:

ועתה יגדל נא ר"ל כי הגבורה תתראה בשני אופנים, אם במה שינצח את זולתו אם במה שינצח א"ע, וזה הגבורה היותר מופלגת ע"ד טוב ארך אפים מגבור, ואחר שהתכלית היה להראות את גבורתך, הנה בזה שתנצח מדת הנקמה והכעס יגדל כחך בעיני כל כאשר דברת לאמר שאתה מנצח מדת האף באופן זה:

ר שלא בקש ממנו חדשות רק לקיים מאמרו וזהו כאשר דברת: