במדבר יד, יח

ה' ארך אפים. לצדיקים ולרשעים כשעלה משה למרום מצאו משה להקדוש ברוך הוא שהיה יושב וכותב ה' ארך אפים. אמר לו לצדיקים. אמר לו הקדוש ברוך הוא אף לרשעים. אמר לו רשעים יאבדו. אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך שתצטרך לדבר. כשחטאו ישראל בעגל ובמרגלים התפלל משה לפניו בארך אפים, אמר לו הקב"ה והלא אמרת לי לצדיקים. אמר לו והלא אמרת לי אף לרשעים:

ונקה. לשבים:

לא ינקה. לשאינן שבים:

יְיָ מַרְחֵק רְגַז וּמַסְגֵי לְמֶעְבַּד טַבְוָן (וּקְשׁוֹט) שָׁבֵק לַעֲוָיָן וְלִמְרוֹד וּלְחוֹבִין סַלַח לִדְתַיְיבִין לְאוֹרַיְתֵהּ וּדְלָא תַיְיבִין לָא מְזַכֵּי מַסְעַר חוֹבֵי אֲבָהָן עַל בְּנִין מְרָדִין עַל דַר תְּלִיתָאֵי וְעַל דַר רְבִיעָאֵי

יְיָ אֲרִיךְ רוּחַ וְקָרִיב רַחֲמִין שְׁרֵי לְתוּבִין וּמְכַפֵּר עַל סוּרְחָנוּן מַזְכֵּי לִדְתַיְיבִין לְאוֹרַיְיתָא וְלִדְלָא תַיְיבִין לָא מְזַכֵּי מַסְעַר חוֹבֵי אַבְהָן רַשִׁיעִין עַל בְּנִין מְרוֹדִין עַל דַר תְּלִיתָאֵי וְעַל דַר רְבִיעָאֵי

יְיָ אָרִיךְ רַחֲמִין וּרְחַק רְגַז וְקָרֵיב רַחֲמִין וּמַסְגֵי לְמֶעֱבַּד חֶסֶד וּקְשׁוֹט וּמְזַכַּיָא לָא מְזַכֵּי יְיָ חַיָיבַיָא בְּיוֹמָא דִינָא מַדְכַּר חוֹבֵי אַבְהָן רַשִׁיעִין עַל בְּנִין מְרָדִין:

פוקד עון אבות על בנים. מאריך עד דור רביעי שאם יחזיקו מעשה אבותיהם בידיהם ויוסיפו להרע תתמלא סאתם בדור שלישי ותאבד תקות תשובתם ויפרע מהם ואם יחזיקו במעשה אבותיהם ולא יוסיפו להרע מהם ימתין עד דור רביעי ואז תתמלא סאתם באפס תקוה לתשובה ויאבדו:

ונקה לא ינקה. שאינו מבער הפושעים מן העולם והוא כמו ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך:

פוקד עון אבות על בנים. וזו היא מדת רחמים שאינו נפרע עד דור רביעי ובפרשת כי תשא שבא למנות כל המדות כתיב על בני בנים אבל לא חשש להאריך כל כך. וגם מכאן אתה למד דנקה לא ינקה מדת רחמים מדחשיב ליה הכא:

ה׳ ארך אפים לא הזכיר כאן אל לפי שהוא משמע לשון חוזק ובעל כח והוא לא רצה שיראה כחו לישראל, רחום וחנון לא הזכיר משום דשייכי גבי מתנה כדכתיב וצדיק חונן ונותן והוא לא בקש שיחנם לתת להם כלום אלא שיסלח להם. ואמת לא רצה להזכיר לפי שהיה מבקש לפני הקב״ה שיעשה להם לפנים משורת הדין ואמת משמע קו המשפט כדאמרינן תורה דכתיב בה אמת אין הקב״ה עושה בה לפנים משורת הדין. ד״א לא הזכיר אמת לא רצה שיאמת הקב״ה מה שאמר אכנו בדבר וגו'. נוצר חסד לא הזכיר לפי שהם לא עשו חסד שינצרהו להם אלא פשעו.

וחטאה לא הזכיר לפי שהוא לשון שוגג כדכתיב וחטאה בשגגה והם זדו ופשעו.

ה' ארך אפים. כבר פירשתי בכי תשא שה' מידת הדין ומדת רחמנות ולכך הזכיר ה' ה' וכאן שלא בא אלא על מידת רחמנות לא הזכיר את השם אלא פעם אחת ואל לא הזכיר כאן מפני שהוא לשון דיין וחוזק כדכת' ואת אילי הארץ לקח ורחום וחנון שאינו מבקש שירחם לחונן ולתת להם כלום כדכתי' חונן ונותן כלומ' חונן ומרחם ראשונה לשון מתנה והוא לא היה מבקש אלא שיסלח להם אבל ארך אפים לשון רחמנות שמאריך אפים לבריותיו שאין מידת הק' כמידת בשר ודם שאדם כשבא לו מקום לנקום מאויבו אינו מאריך אפו שאינו יודע אם יבוא לו מקום אבל הק' מאריך אפו שכל זמן שירצה יגבה חובו ואין מידו מציל כי הכל בידו והכל עבדיו:

ורב חסד. שמרבה חסדו עם בריותיו אבל אמת לא הזכיר כאן שלא יבא עמהם באמיתת הדין ולא היה רוצה שיאמת עליהם דברו שאמ' אכנו בדבר ונוצר חסד לאלפים לא שייך הכא דהם לא עשו חסד שינצור להם אלא שפשעו:

נושא עון ופשע. וחטא' לא הזכיר שחטא לשון שוגג דכתיב כי תחטא בשגגה ואילו מזידים ומורדים היו כדכתי' אך בה' אל תמרודו ולכך הזכיר פשע ועון:

ונקה לא ינקה. שאינו מנקה הפושעים מן העולם אלא מוחל להם כדכתי' ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך מן העולם ומכאן אתה למד כי נקה לא ינקה מדת רחמים כמו שפי' בכי תשא מדהזכירו כאן:

פוקד עון אבות על בנים. גם זה מדת רחמנות שאינו פורע לא מהראשון ולא מהשיני עד הרביעי ובכי תשא שבא למניין המידות אמ' על בנים ועל בני בנים אבל בכאן לא חש להאריך:

ה׳ ארך אפים. צריך לדעת למה לא אמר לפניו כל השלש עשרה מדות הנאמרים בפרשת כי תשא. ויתבאר על פי דבריהם זכרונם לברכה בראש השנה פרק א׳ דף י״ז וזה לשונם: ״ה׳ ה׳״ – אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה, עד כאן. ובפרשת תשא (שמות לד:ו) כתבתי דברי הרא״ש זכרונו לברכה בזה ומה שעלה בידי בפרוש הענין, הא למדת שמדת רחמים הראשונה הוא קודם שיחטא, לזה כאן שהיה צריך משה למדה שאחר החטא לזה לא אמר אלא ״ה׳״ פעם אחת.

ולהר״ן גאון שהביאו דבריו התוספות (ראש השנה יז:) והרא״ש, ש״ה׳״ ראשון אינו מחשבון המדות אלא מודיע מי הוא הקורא, כפי זה יש טעם נכון למה לא אמר משה כאן אלא פעם אחת ה׳, אלא דקשה איך יחלוק הר״ן על דברי רבותינו.

ואפשר לפרש הדברים לפי דברי הר״ן, כי מה שאמרו ״קודם שיחטא ואחר שיחטא״, פרוש שה׳ רחמן אפלו אחר שיחטא האדם כמו שהיה רחמן קודם שיחטא, ואין חדוש לרחמים אלא אחר החטא. וכפי זה אין קשית הרא״ש שהקשה ״קודם החטא למה צריך לרחמים״, כי כפי האמת כן הוא. גם דלג שלש מדות: אל, רחום, וחנון, לצד ששלש מדות אלו צריכין להם מי שחסר הצלה מצרה או מי שחסר טוב או מי שנתון במכאובים, ועתה לא הצרך בתפלה למדות אלו. והתחיל מארך אפים להאריך אפו גם לרשעים, וכדבריהם ז״ל שאמרו (סנהדרין קיא.) כשעלה משה למרום מצאו להקדוש ברוך הוא שהיה כותב ״ארך אפים״ וגו׳, יעין שם דבריהם. הרי כי לארך אפים קרא. גם אמר ״רב חסד״ להטות משפטם, כאמרם ז״ל (ראש השנה יז.) ״רב חסד״ – מטה כלפי חסד. ולא הזכיר ״אמת״ ולא ״נצר חסד לאלפים״ כי אינו צריך למדות אלו על מה שלפנינו. והזכיר ״נושא עון ופשע״ כי להם צריך, ולא הזכיר ״וחטאה״ שלא היו אז שוגגין אלא מזידין. והזכיר כל שאר המדות לצד שהם מדות שנוגעות למה שלפניו.

ה׳ ארך אפים וגו׳. הזכיר את המדות אשר יסכנו לאותה השעה והענין כמש״כ הרמב״ן ז״ל ואמנם לא ביקש סליחה לגמרי. שהרי אמר בכלל המדות ונקה לא ינקה אלא שרצה שיכנסו אותו הדור לא״י. ויענשו שמה המה ובניהם על שלשים ועל רבעים:

ה' ארך אפים הנה לא הזכיר מן הי"ג מדות אל רחום וחנון ואמת נוצר חסד לאלפים ונושא חטאה, כי אחר שגלה לו שרוצה לכלותם יען שראה שלא ישובו לעולם ואין להם שום תקנה, ושמה שרוצה לכלותם אינו מצד הנקמה על העבר רק כדי לתקן הקלקול בעתיד, כמשל בעל הכרם שנשחת כרמו שעוקר את הגפנים הנשחתים כדי להציל את הגפנים שעדיין לא נשחת (כנ"ל פסוק י"ב), א"כ השחתה זו אינו מצד מדת הדין רק מצד מדה"ר שירח' על הכרם כל יושחת לגמרי (ע"ד שאמרו שהרשעי' מהפכים מדה"ר למדה"ד) א"כ אין מקום להזכיר פה מדת רחום וחנון, וכן לא מדת אמת כי העונש הזה הוא מצד מדת אמת וכן לא מדת נוצר חסד ולא מדת נושא חטאה שהם היו מזידים והזכיר רק המדות שמצדם יבקש עליהם שהוא מדת ארך אפים שמבקש שיאריך אפו ולא יכלם תיכף רק יפקוד עון אבות על בנים בזמנים מתחלפי', והזכיר מדת נושא עון ופשע, שכבר התבאר אצלי שיש הבדל בין סליחת עון ובין נשיאת עון, הסולח מעביר את העון מן המציאות כאלו לא היה במציאות כלל, וע"כ לא תמצא סליחת עון רק אצל ה' לבד לא מאדם לאדם, כי האדם הגם שעובר על פשע ונושא פשע לא יוכל לסלוח והוא שישוב דבר שהיה במציאות כאילו לא היה כלל, וכבר בארתי זאת בארך בהתו"ה (ויקרא סי' רע"ב). והנה מצד כל אלה המדות שחשב א"א שיסלח את העון היינו שישוב העון כאלו לא היה במציאות כלל, רק יצויר שנושא את העון וסובלו ויאריך אפו לדורות הבאים, אבל שיסלח את העון זה לא יצויר רק ע"י מדת רב חסד, כי החסד אין לו גבול והוא בלתי משקיף על מקבל החסד, וע"ז הוסיף לבקש סלח נא לעון העם הזה כנדל חסדך שע"י מדת חסד יוסיף לסלוח העון שיהיה כאלו לא היה במציאות כלל וכמו שכבר נשאת לעם הזה ממצרים ועד הנה ותרגלת עמם במדה זו:

ש ואם תאמר והרי פסוק זה גם כן כתיב בפרשת כי תשא וגם שם פירשו רש"י ויש לומר דהא דפירש כאן לבד על ונקה רק כדי שלא תקשה לרש"י מה שפירש לעיל ארך אפים לצדיקים ולרשעים והרי כתיב ונקה פירוש לצדיקים ולא ינקה פירוש לרשעים לכך פירש"י ונקה לשבים ולא ינקה לשאינן שבים: