במדבר יד, לו

וישבו וילינו עליו. וכששבו מתור הארץ הרעימו עליו את כל העדה בהוצאת דבה אותם אנשים וימותו כל הוצאת דבה לשון חנוך דברים, שמלקיחים לשונם לאדם לדבר בו, כמו (שה"ש ז, י) דובב שפתי ישנים. וישנה לטובה וישנה לרעה, לכך נאמר כאן מוצאי דבת הארץ רעה, שיש דבה שהיא טובה:

דבה. פרלדי"ץ בלע"ז [לשון הרע]:

וְגֻבְרַיָא דִי שְׁלַח משֶׁה לְאַלָלָא יָת אַרְעָא וְתָבוּ וְאַרְעִימוּ עֲלוֹהִי יָת כָּל כְּנִשְׁתָּא לְאַפָּקָא שׁוּם בִּישׁ עַל אַרְעָא

וְגוּבְרַיָא דִי שְׁדַר משֶׁה לְאַלְלָא יַת אַרְעָא וְתָבוּ וְאַרְעִימוּ עֲלוֹהִי יַת כָּל כְּנִישְׁתָּא לְאַפָּקָא טִיב בִּישׁ עַל אַרְעָא

וילינו עליו פועל יוצא לשנים פעולים:

והאנשים אשר שלח משה - ואחר ששלחם - וישובו - מארץ ישראל ואחרי כן - וילינו - אחרי שובם ככתוב למעלה. עתה - וימותו וגו'.

דבה - מן: דובב שפתי ישנים. כמו מן: באבוד רשעים רנה. רננת רשעים מקרוב. וכן: כי היתה סבה מעם ה', מן סובב. סבה.

והאנשים אשר שלח משה. שהיו נאמנים אצלו ונהפכו לו לאויבים:

וישובו וילינו עליו את כל העדה. שהם הסנהדרין וראשי העם כשאמרו כי חזק הוא ממנו וזה עשו להוציא דבה על הארץ כדי שבעוד שהיו הזקנים עסוקים בתלונתם יוציאו הם אל ההמון דבה על הארץ וזה לא היו יכולים לעשות בפני הזקנים היודעים ומכירים בשקרם:

והאנשים אשר שלח משה הם המרגלים להם לא המתין אלא וימותו במגפה.

וישבו וילינו הרעימו פעם שניה.

וילונו כתיב וילינו קרי.

והאנשים אשר שלח וגו׳. כל הכתוב מיתר, שכבר השמיענו כי משה שלח האנשים וגו׳ וכל מה שאמר הכתוב. ואולי כי לצד שרצה לומר הכתוב המשפט שנעשה בהם תכף ומיד, ויאמר האומר והלא מדת ארך אפים ישנה גם לרשעים, ולמה לא האריך ה׳ אפו קצת לאלו, לזה סדר הפלגת חטאם שמנעו אריכות אפים.

דע כי לצד ה׳ דברים יחרה אף ה׳ ויתנקם מהרה: א׳ האדם גדול וחשוב כי ימרד בקונו, לא יאבה ה׳ סלוח לו, שאינו דומה לאדם בינוני כי יחטא. ב׳ אדם שחברתו נאה וחסודה והוא מתעות והולך בדרך לא טוב. ג׳ כשיהיה לאדם הרגש גדול להעירו לבל יחטא, וכמעשה אותו שטפחו לו ציציותיו על פניו וכו׳ (מנחות מד.) ולא יחוש להערה. ד׳ אם חטא והחטיא את הרבים. ה׳ אם יהיה חטא גדול ורחוק מטבע הרגיל, כמעשה אמון שאמרו לו יש לך הנאה וכו׳ (סנהדרין קג:).

והודיע הכתוב כאן טעם שלא האריך ה׳ אפו להם, שבהם נתקבצו חמשה דברים המפליגים מדת ארך אפים. והתחיל לומר כנגד הראשון: והאנשים, ואמרו זכרונם לברכה (במדבר רבה כאן) כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות, כי ראשי אלפי ישראל המה. וכנגד חברת משלחם אמר אשר שלח אותם משה בשליחות מצוה לחפור את הארץ, הרי כי הם שלוחי חברה ומחברת משה יחשבו. וכנגד שלישי אמר וישבו, פרוש שנעשה להם נס עצום ששבו ולא נאבדו בהליכתם, וצא ולמד מאמרם זכרונם לברכה (תנא דבי אליהו רבה פכ״ט) מהעובר עליהם מהענקים ולא נגעה בהם יד אדם. וזה היה מספיק להעירם לבל עשות רשע ויכירו כי גדול אלהינו אשר הראם נפלאותיו. וכנגד רביעי אמר וילינו כל העדה, פרוש חטאו הם והחטיאו הרבים. וכנגד החמישי אמר להוציא דבה על הארץ, מי זה אמר ותהי שיאמר על הארץ כלילת יפי כי רעה היא? אין לך רשע רחוק מעשות כזה, כי איך מין האנושי יעז פניו כל כך לדבר דברים הפכיים בתכלית ההפכיות, לומר דבה רעה על השלמות הטוב. אשר על כן חרה אף ה׳ והרגם מיד ולא האריך אפו להם.

וישובו וילינו וגו׳ להוציא דבה על הארץ. א״א לפרש שקאי על כל העדה שהמה הוציאו דבה. שהרי המה לא ידעו מאומה אלא מה שהאנשים אומרים. אלא קאי על האנשים. וקאי וישובו על שני דברים. כמו דכתיב וישובו וילינו וגו׳ וישובו להוציא דבה על הארץ. ומשמעו לא שבו להגיד שליחותם לדעת האיך לעלות ולכבוש אלא להוציא דבה על הארץ:

והאנשים וכו' וימותו וגו' במגפה לפני ה' אמנם המרגלים לא לבד שמתו, מתו ג"כ לפני ה' הוא מיתת הנפש שאין להם חלק לעוה"ב לפני ה':